ידע אישי חינם

הם מגלים אפס סולידאריות עם האנשים שהם הם עצמם. האנשים שהם היו אך אתמול. פעם בכמה חודשים הם מתייצבים לאיזו הפגנת מחאה תקשורתית, בדרך-כלל נגד פוליטיקאים – אבל לעולם לא תמצאו אותם עומדים בפתח בניין המערכת עם שלטים ביד, במחאה על פיטוריהם השרירותיים של חבריהם הטובים. הם מסודרים, מה אכפת להם. שכל אחד ידאג לעצמו. כי ככה זה, המצב קשה. כי מישהו תמיד צריך לשלם את המחיר. מישהו אחר… אז לא, לא נסעתי לאילת. גם כי אף אחד לא כיסה עבורי את ההוצאה הזאת (הרבה אלפי שקלים); גם כי אני צריך להמשיך להתפרנס מהעסק הפרטי והקטן שלי; גם כי אני עסוק היום ובחודשים האחרונים בעיתון חדש שאת הקמתו יזמתי – עיתון העיתונאים. קואופרטיב עיתונאי בבעלות עובדיו, עיתון אינטרנטי שמו "מגפון". בקרוב על המסך שלכם

העיתון שאנחנו מציעים לכם הוא מוצר של כוחות המילואים של העיתונות הישראלית. עיתון שנהגה, נכתב, נערך, מעוצב ומתופעל על-ידי הגוף העיקרי שמגבה ומציל את כוחות הסדיר. אתם בוודאי יודעים על מה מדובר. אנחנו מבוגרים (יחסית), שקולים (במידה), מנוסים (מאוד) – ובעיקר אין לנו מה להפסיד. אף אחד ואחת מאיתנו לא מקבל/ת שכר מטייקון תקשורת או טייקון בכלל; אף אחד לא ייקח מאיתנו את מה שאין לנו, ובוודאי שלא ייקח לנו את מה שיש לנו: רצון, נחישות, כישרון, יכולת וחשיבה עצמאית

עיתון העיתונאים הוא לא פרויקט פילנטרופי. הרעיון הוא הקמת מיזם עיתונאי אינטרנטי – מסחרי. בהחלט מסחרי. כולנו יודעים היטב שבמקום שיש מידע חופשי ברשת ובחינם – איש לא ישלם על מידע של מישהו אחר. בתוך עמנו אנו יושבים. כולנו גם מספיק מבוגרים, בוגרים, מנוסים וציניים, לדעת שאף אחד לא יפרגן לנו. אין שום טייקון שמחכה שנהיה מספיק בשלים בשביל לקנות אותנו בנזיד של מיליונים. זה לא יקרה. וזו הסיבה שנהיה קואופרטיב. העיתון יהיה שלנו. של כולנו. במידה שווה

מי שצעד בצעדת המחאה השקטה במוצ"ש ברחובות תל-אביב, יכול היה למשש את השקט. השקט מכיוון התקשורת. בלי ניידות שידור, בלי דיווחים מהשטח, בלי פרשנים באולפן, כמעט בלי כתבי וצלמי עיתונות. מי זוכר את יוקר המחייה, את מצוקת הדיור, את הצדק החברתי. כ- 10,000 אנשים צעדו במשמעת מופתית. מעולם לא היו אלפי אנשים שצועדים ביחד, בודדים כל-כך

צעירות וצעירים נפלאים – ריח חדש נישא באוויר. ריח של זיעה. ריח של הורמונים ונוזלי גוף מעורבבים. ובעיקר ריח עז של שתן. זה הריח שאתם חשים כשהמנהיגים שלכם משתינים עליכם בקשת… צעירות וצעירים, עם ישראל של הדורות הבאים, אנחנו היינו דור המדבר. אנחנו לכלכנו ואתם תישארו כאן לנקות. אנחנו בישלנו את הדייסה – אתם תיאלצו לאכול אותה

איש לא העלה על דעתו את מה שהתרחש בסך הכל 72 שעות מאוחר יותר. לא העיתונות הביאה את עשרות האלפים לתל-אביב. לא הטלוויזיה. לא הרדיו. גם לא היתה ההסתדרות – לא היה שם ועד עובדים אחד לרפואה. האנשים הגיעו לתל-אביב מפה לאוזן, דרך עשרות ומאות קבוצות בפייסבוק, במסרים שעברו בין יחידים וקבוצות בין שישי בבוקר לשבת בערב

כאשר מדברים על ריכוזיות, על כוחו של בעל ההון, על ריכוז השליטה וגם המידע בידי אנשים בודדים – הנה לכם הפירוש המעשי. לא צריך לסתום פיות וגם לא לאיים: הפועלים מתיישרים לפי הקו הלא מסומן. כי כאשר מדובר על הישרדות, יצר החיים חזק יותר מכל אינטגריטי מקצועי

את מקום המנהיגות, האחריות האישית, השקיפות, העמידה בפני הציבור שאותו מייצג או משרת, שעליו אתה מפקד ואותו אתה מנהיג – את מקום האיש תפס איש יחסי הציבור. הדובר. יועץ התקשורת. מנהל המשברים. מנהל לא עושה היום צעד, לא פותח את הפה, בלי הנחיה צמודה ובלי אישור של יועץ התקשורת/דובר/יחצ"ן לכל מילה שיוצאת לו מהפה. זה מבזה, זה פחדני, זה עלוב

לנוחי דנקנר אין סיבה ואין אינטרס להיכנס למלחמה ולאיים במשהו על אדלסון. בטח לא להתעמת עם מוזס. על אדלסון הוא בונה שיכניס לו הרבה מיליונים בשירותי הדפוס, וכדאי גם לשמור על ממשק נוח מול קריית הממשלה ומשרד האוצר; את נוני הוא צריך בשביל העוצמה של ידיעות בשוק הפרסום ובשאר אמצעי התקשורת. בכל זאת, מעריב הוא רק פרומיל מערך נכסי דנקנר בכל תחומי החיים בישראל. ואם צריך לפרסם את סלקום, מעריב לבדו לא יעשה את העבודה

אני המועמד הכי מתאים! אני צריך לגשת לוועדה הזאת ולהראות להם שאני הכי מתאים. עשיתי צבא, עשיתי מילואים המון שנים, יש לי תואר אקדמי רלוונטי, עבדתי בעיתונות במשך 20 שנה ועוד 10 שנים ככותב עצמאי, הייתי כותב וכתב ועורך זוטר ועורך בכיר ורכז כתבים וייסדתי אתר אינטרנט של עיתון גדול וניהלתי פרויקטים גדולים ופרשתי והקמתי חברה משלי ואני מעסיק עובדים ואני בגיל המתאים וכבר אין לי ילדים קטנים ואני כבר לא עושה מילואים והבדיקות האחרונות הוכיחו שאני די בריא וממש נמרץ ועושה ספורט ואפילו זוכה לפופולריות מסוימת בפייסבוק… וכתבתי וערכתי על חברה וצבא ופוליטיקה וספורט ופלילים; וניהלתי כתבים ועורכים ומוספים מיוחדים ומהדורות של חגים ותפקדתי היטב במצבי משבר בפיגועים ובמלחמות (כשלא גייסו אותי בצו וקיבלתי החלטות ועמדתי בלחצים. ואני לא עושה חשבון לאף אחד