ראיון עם יואב קוטנר

 

הכתבה הזו, פחות או יותר בגרסה הנוכחית, מתפרסמת היום (אתמול בערב) ב"גלובס".
אני חושבת שזה יצא נורא "עיתונאי", אבל זאת הכוונה, לא?
 
עדיין בא לי להגיע למקומות שמנותקים מהקשרים (במקרה של קוטנר: אירוויזיון, כוכב נולד, פלייליסט), אבל במציאות התקשורתית הנוכחית, השאיפה הזו נראית נאיבית או יומרנית – לא יודעת מה יותר גרוע.   
 
* * *
 
 
"אני חושב שאם מוזיקה היתה מפסיקה לרגש אותי, הייתי מתאבד, לא רק פורש מהמקצוע", אומר יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ המוזיקה הישראלית 24.
אחרי חשיפה כל כך אינטנסיבית למוזיקה, הריגוש לא נשחק?
"כשהייתי צעיר נשפכתי מכל להקה חדשה, והיום זאת צריכה להיות להקת אלג'יר בשביל שאבכה, ובחו"ל ארקטיק מאנקיז, אבל עדיין הריגוש ישנו ואני מתלהב, וכשיש שיר חדש מדהים, אני רץ הביתה ומשמיע לאשתי".
 
ביום חמישי הקרוב (8.3) יתקיים טקס פרסי עמ"י (ערוץ מוזיקה ישראלי) בגני התערוכה בתל אביב, ובו יוכרזו הזוכים בקטגוריות זמר/ת השנה, שיר השנה, אלבום השנה, תגלית השנה ועוד. אז הנה הזדמנות מצוינת לבדוק את הדופק למוזיקה הישראלית, מפי אחד ממוקיריה הבכירים, שהחל לשדר ברדיו כבר ב-75'.      

במשרדי הערוץ, בחדרו הקטן עמוס הדיסקים, הכרזות הצבעוניות והסטיקרים, המחשב מקבל מיילים ללא הרף והטלוויזיה מקרינה תמידית את הקליפים שהוא אחראי להם. "יש שירים שעשויים מצוין ומוקלטים טוב עם קליפ על הכיפק, ואני משדר אותם, אבל הם לא עושים לי כלום", מודה קוטנר. "אני מתרגש מדברים אמיתיים, ופחות נופל בפח של הפקות מתוחכמות. לא אוהב בומבסטיוּת ודיוות גדולות מהחיים. אני הרבה יותר אוהב את ניל יאנג, בוב דילן, שלום חנוך ואהוד בנאי. הדבר הראשון שעובד עלי זאת המוזיקה עצמה, ולפעמים גם המילים. המוזיקה שאני הכי אוהב בכל הזמנים היא ריתם אנד בלוז, וכל הנגזרות שלו".   

אם מתעקשים לדרוש ממנו הגדרות ספציפיות יותר לטוב ורע, הוא מספר את הסיפור הבא: "פעם נשלחתי מטעם 'ידיעות' לכתוב ביקורת על הופעה של ריצ'רד קליידרמן בהיכל התרבות, ומאחוריי ישבה משפחה נרגשת לבושה במיטב המחלצות. ריצ'רד ניגן כשלידו מאוורר שנופף את השיער הבלונדיני שלו, ובא לי להקיא. הסתובבתי וראיתי שלמשפחה יש דמעות בעיניים. הם עברו חוויה אומנותית! אז חשבתי: למה לקטול אותו? בשבילי זה חרא, אבל בשבילם זה טוב. מאותו רגע החלטתי להיות פחות מבקר שכותב את הדברים הרעים ויותר להמליץ על דברים שאני אוהב". 
 
"נכשלתי במיזוג גלויות"
 
את הדברים שהוא אוהב ("בזמן האחרון אני מקשיב הרבה לבוב דילן"), וגם מוזיקה חדשה, קוטנר שומע בין השאר באייפוד שלו, כשהוא מדווש על אופניו לעבודה וממנה הביתה. "באוטו, לעומת זאת, אני נמצא בדרר כלל עם הילדים, ואז אני שומע מה שהם רוצים, או שאני יענו מלמד אותם. אורי בן 13 וחצי מנגן באס וכלי הקשה ונורא אוהב רד הוט צ'ילי פפר וארקטיק מאנקיז, וגם להקות ישראליות צעירות כמו שייגעץ. טליה בת 8 וחצי רוצה לשמוע את רוני, ואני רוצה שתשמע גזוז וכוורת, אבל אני דווקא שמח שהיא מתעקשת ועומדת על דעתה. יהונתן בן ה-25, שכבר לא נוסע איתנו באוטו, טורח לעדכן אותי במוזיקה האלטרנטיבית".
על איזו תחנה הרדיו שלך פתוח?
"בעיקר 88 אף אם שעושים אחלה מוזיקה מגוונת, ופה ושם 106 שמשמיעים מוזיקה יותר קיצונית מהשוליים. אני חושב שהכי טוב זה שבמקום רדיו לפי מקומות, יהיה רדיו לפי סגנונות – רדיו רוק, רדיו ג'ז, רדיו מוזיקה מזרחית ועוד. כשהקמנו את ערוץ המוזיקה, האידיאולוגיה שלי היתה שאצלינו אין גיטאות. היתה לי תוכנית, 'הבמה המרכזית', שבה הופיעו באותו יום זמר מזרחי, היפ הופ, אביב גפן ואלג'יר. האמנתי שערבוב זה טוב, כי מי שאוהב רוק ייפתח ככה גם למוזיקה מזרחית ולהיפך. אבל אני חושב שאחרי שלוש שנים שהערוץ הזה משדר – נכשלתי במיזוג גלויות הזה. עכשיו נראה לי שלא רע לאפיין שעות. יש לנו תוכנית בשם מזרח תיכון חדש, ושם יש רייטינג מאוד טוב, כי הקהל יודע בדיוק מה הוא מקבל".
יש אנשים שמאוכזבים מהערוץ וטוענים שהוא לא מקדם מספיק מוזיקה איכותית.      
"כדי שהערוץ ישרוד, עליו להגיע לכמה שיותר קהל, והקהל אוהב לראות דברים שהוא מכיר. ובכל זאת, מי שיבדוק בהגינות, באיזה יום שירצה, מה משודר בערוץ במשך 24 שעות, יגלה לפחות 50 אחוז דברים מאוד איכותיים שאני שלם איתם לגמרי, עם מינון יפה של חדשים מול ישנים".
אז אתה מרוצה מהערוץ?                 
"אם היית שואלת אותי לפני שלוש שנים מה יהיה היום, הייתי בטוח שהמהפכה כבר תהיה יותר גדולה ושאוכל להכניס הרבה יותר דברים אלטרנטיביים. מהבחינה הזאת אני לא מרוצה. אני חושב שהדרך עוד ארוכה. זה מין שילוב של קצת מרוצה וקצת מרגיש שעוד יש מה לעשות".
אגב, מה קורה עם המו"מ עם רשות השידור על ארכיון הקליפים שלהם? 
"אחרי הרבה שנים, כשרוב החומרים שם נרקבים, סוף סוף יש התקדמות, ואני מניח שבקרוב יקרה עם זה משהו טוב".
כמה קליפים יש לכם עכשיו?
"בסביבות 3,500 קליפים, ועוד 1,500 קטעים בהופעות. לפני שקם הערוץ היו עושים כ-50 קליפים בשנה, ועכשיו עושים בערך 50 קליפים בשבוע. אבל אני יכול לגלות לך סוד: ככל שחולף הזמן ברור לי עד כמה אני מעדיף מוזיקה בלי קליפים, כי בשבילי המוזיקה זה הדבר האמיתי, והקליפים הם רק אחד מדרכי השיווק שלו. תודי שבתור אחד שמנהל ערוץ קליפים זה קצת חתרני"…

גם בעניין תחרות עמ"י קוטנר חורג מהפוליטקלי קורקט. "הנה וידוי אישי קורע לב: אני שונא תחרויות, ולדרג אומנות ומוזיקה זה דבר נוראי. מצד שני, כולם עושים את זה. נגמרת שנה, ומסכמים אותה. אומרים לי: מה הבעיה? היו שתי זמרות טובות השנה. אבל אני יודע שהיו עשרים זמרות טובות, וברגע שאבחר חמש, יהיו חמש עשרה שיעלבו וישנאו אותי אישית ויגידו שזה חרא של ערוץ, ואולי הן צודקות, כי להן יותר מגיע. בכל מקרה, אני אומר ליוצרים שלא חשוב להיות מועמד או לזכות. חשוב להמשיך לעשות דברים טובים. אני לא רוצה שזה ירפה את ידיו של מישהו. זה כולה להגיד תודה לתעשייה על השנה הזאת ולהמשיך הלאה".
 
"אני פאסה"
 
במשך שנים קוטנר הולך באותו מסלול ומעמיק אותו ותוך כדי כך נהיה אוטוריטה רבת כוח, אך עדיין הליכתו צנועה. "את לא יודעת שאני פאסה?", הוא שואל, "הצעירים זה העניין". עיניו הכחולות עדיין מבריקות כשהוא מדבר על מוזיקה בהתלהבות של מישהו שגילה אותה זה עתה.
אם היה לך יותר זמן או כסף, מה היית רוצה לעשות?          
"להיות שדרן מוזיקה ברדיו".
אתה בעצם מוזיקאי מתוסכל?                         
"אני לא מוזיקאי לא ממומש, אלא אוהב מוזיקה שמתממש בהתעסקות עם מוזיקה של אחרים".
 
המוזיקה הזאת כוללת גם תופעות כמו "כוכב נולד", ולפני שהוא מתעצבן עליה, יש לו בכל זאת כמה מילים טובות: "החיובי הוא עצם העיסוק במוזיקה, ועוד ישראלית. בסך הכל התוכנית מעניינת וברמה גבוהה, והם מצליחים למצוא זמרים שלא בטוח שהיו מצליחים בלעדיה".
וחוץ מזה?
"הכל שם רע, בעיקר ההשפעה העצומה על מצב המוזיקה הישראלית. הם חיזקו את תופעת הקאוורים והשפיעו על אופי הביצוע של שירים. היום כמעט כל הזמרים החדשים בכל מיני תחרויות מנסים להיות 'גדולים מהחיים' וצורחים בקול בומבסטי. והנזק הכי גדול הוא התופעה של האדרת הכוכבות על פני האדרת היצירתיות. להיות מוזיקאי זה לבטא את עצמך, לשיר, לנגן, לכתוב. זאת דרך חיים. שי גבסו בעיניי הוא דווקא אומן אמיתי שמתפתח, אבל נינט שהיא בטח זמרת אמיתית, מרגע שפרצה היא הפכה להיות כוכבת טלנובלות. הזוכים הם זמרים מצוינים, אבל הם יותר עסוקים בלהיות כוכבים מאשר בלהיות מוזיקאים".
 
את "תופעת רימון" (המכונה גם "המסיקות") קוטנר מגדיר כ"צורך של התקשורת לתייג ולמתג כל דבר. הרי הרבה מרימון לא בסטייל של מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם ואריק ברמן, וגם הם בעצמם לא אותו דבר. את קרן פלס ראיתי פעמיים בתחרויות 'רוקרימון' והיא היתה בין הבולטים שם, אבל היו לצידה מ-Pאנק ועד ל-Fאנק. העובדה שמחתימים דווקא אותם היא לא בגללם, אלא בגלל המיינסטרים בגלגל"צ, שלא משדרים מישהו שטיפה יותר בועט. הביקורת שלי אל החבר'ה האלה באופן ספציפי היא שעם כל הכישרון שלהם, הייתי מצפה שלא יחשבו רק על ההצלחה המסחרית, אלא יהיו קצת יותר בועטים, נועזים וקצת יותר צעירים! בטקס של עמ"י תופיע להקה של ילדים בני 14 בשם ביט 69. המוזיקה שלהם לא מי יודע מה מתוחכמת, אבל הם חמודים ואמיתיים. אם אתה צעיר – תהיה צעיר. תצרח, תשתולל, תצעק מ-ה-פ-כה, ולא תחשוב שאת זה לא ישמיעו".
 
על האחראים לגישה הזאת, גלגל"צ, הוא אומר: "בהתחלה היה הבלוף שלהם על מהפכה ישראלית, כשבפועל הם ניגנו גג – שליש ישראלי. וכמובן שיטת הפלייליסט המצומצם הזה, שאם אתה לא באם טי וי ואתה לא מיינסטרים – אין לך צ'אנס. מאז שדלית עופר היא המנהלת, הרגשתי שינוי קטן, אבל לא מספיק. ובכל זאת אני נותן להם צ'אנס".
 
לאירוויזיון המתקרב קוטנר מסרב לתת צ'אנס: "כבר 15 שנה אני חושב שהוא מיותר. זאת תחרות דבילית. הרעיון המקורי שארצות שונות יביאו את הטעמים שלהן כבר נעלם, ובמקומו כותבים שירים שמיועדים לנצח באירוויזיון. זה לא היה מפריע לי אם זו היתה תחרות נחמדה. כולה משחק טלוויזיה לא חשוב במיוחד, אבל זה הפך להיות הדבר הכי חשוב בעולם ואם נפסיד אז אוי ואבוי ומה יהיה".
ומה אתה חושב על טיפקס שמייצגת אותנו?
"בתור מהלך קריירה זה אולי נכון מבחינתם, לקבל במה עצומה עם מילייארד איש שרואים אותם, או כמה שזה יוצא היום. לדנה אינטרנשיונל זה השתלם, היא פרצה".
 
הופעה חיה במעלית
 
בשלב זה קוטנר כמעט פורץ בריצה, כי הוא חייב כבר להיות בבית. לפני שאנחנו מגיעים למעלית הוא מדבר על עתיד המוזיקה הישראלית: "אחד הדברים היפים שתמיד קורים, זה חדירת השוליים לתוך המרכז ויצירת מיינסטרים חדש. פעם רמי פורטיס, ברי סחרוף, ואפילו אהוד בנאי, היו שוליים. חוץ מזה, השילוב של מזרח ומערב במובן העמוק, מיוחד לנו. אני לא מתכוון לזמר מזרחי שלוקח קטע ישראלי קלאסי ומסלסל אותו, אלא למשל למה שברי סחרוף ואהוד בנאי עושים, כששומעים במוזיקה שלהם אלמנטים מזרחיים או ים תיכוניים. אנחנו קיימים כבר כמעט שישים שנה, אבל עדיין מחפשים את הזהות שלנו ואת הדרך שלנו. אני מקווה שניצור כור היתוך יפה".
 
אנחנו מחכים למעלית. קוטנר אוחז בידיו צמד תופים בשביל הבן שלו, וממשיך בהתנהלותו הפרדוקסלית – שילוב של תזזיתיות ונינוחות עם רצינות שנשברת כשהוא מעוות את קולו בהדגמות משעשעות. פתאום הוא אומר בשקט: "זה לא קל להיות מי שמחליט מה טוב ומה רע במוזיקה". ואז המעלית מגיעה, וקוטנר, לשמחת האנשים שבפנים, מאלתר הופעה בעזרת תופיו בעלי הייחוס: ב-87' הוא תופף עליהם במסגרת סיבוב ההופעות "מסע הבחירות של מאיר אריאל". עכשיו, בין קומה לקו
מה הוא שר את "האיש הקטן מהרדיו", כולל הצעקה הרשומה על שמו: "מ-ה-פ-כה", מוכיח שגם הופעה בת חצי דקה, יכולה להיות מושלמת.  
 
- סוף -

 

כללי

6 תגובות ל “ראיון עם יואב קוטנר”

  1. מתגעגעת לימים הישנים של זהו-זה, שם הייתה פינת המוסיקה שלו . זוכרת איך היה עובר לקליפ לאחר ההמלצה? מסובב את הדיסק קרוב-קרוב למצלמה. בעצם… מה דיסק. תקליט!

    וגם מי שפתר נכונה זכה בחולצה ותקליט.

    אחחח… היו ימים, תימורה,
    היו ימים.

  2. בזמן האחרון שומע דילן 40 שנה שומע דילן ותמיד מעולה. חבל שצריך לסבול ככה בערוץ 24 אבל זה עוד יותר גורם לי להעריך

  3. אלחנן בראון להגיב 28/2/10 23:47 ב 23:47

    יואב היקר ערב טוב!!!
    בשנת 1970 במצעד הפזמונים הלועזי היו 2 שירים
    של להקת dave clarck שאהבתי מאוד
    הייתי מבקש ממך להפנות אותי למקום שאוכל להוריד
    אותם
    בכבוד רב
    אלחנן בראון
    elhananbar23@hotmail.com

כתיבת תגובה