החושך בא מואר חשמל של אותיות

וינסנט ון גוך, ליל כוכבים מעל הרון

וינסנט ון גוך, ליל כוכבים מעל הרון

 

מסע ספרותי מרמח"ל אל תרצה אתר דרך נתן אלתרמן

 

את אחד המסעות המפעימים והנועזים ביותר, שערכתי בעקבות טקסט, עשיתי ביחד עם יריב בן אהרון. היה זה מסע שהחל בשירו של ר' משה חיים לוצאטו "קוה קוה ליבי" והתפזר משם והלאה לכל הרוחות כשהוא חוצה גבולות ומעלה ממעמקים דמויות ואנשים שהיו כאן לרגע נגעו איש ברעותו וקצת בנו, פגעו, נפגעו והלכו לשוטט בהיכלות טמירים כשהם מותירים אחריהם את טביעות אצבעותיהם ברוח האנושית, החותרת ללא לאות להעמיד שירה גדולה כדי לדחות את אובדננו הבלתי נמנע הקרב ובא מהר מדי. היה זה מסע אל ארץ בה "החושך בא מואר חשמל של אותיות", מסע אל ארץ של תרבות. יריב בן אהרון מייסדו ומנהלו של בית המדרש החילוני הראשון בעולם (במדרשה באורנים), ובעיקר מורה דרך מיומן בגלקסיות התרבות בהן שוטטנו ובן לפעמים גם תעינו בדרך להנאתנו המרובה. כאשר למדנו ביחד את שירו של הרמח"ל נפתחו בפנינו צפונות נפשו של אדם מיוסר, שנפשו מיטלטלת ורועדת מפחד הקיום האנושי. השיר דיבר אלינו ואנחנו דיברנו אליו בחזרה.

 

ר' משה חיים לוצאטו באודיטוריום בעכו

ר' משה חיים לוצאטו באודיטוריום בעכו

 
 

ר' משה חיים לוצאטו – רמח"ל - משורר ומקובל; נולד בפאדובה בשנת 1707                                                     ומת בעכו בחודש ניסן שנת תק"ז (1747).
אביו, יעקב לוצאטו, היה סוחר נכבד ועשיר. גם אמו הייתה ממשפחת לוצאטו. עודנו נער ובבית רבו ר' ישעיהו באסן נפתחו לו שערי הקבלה והסוד אשר בהם עסק כל ימיו. היה נלהב מכתבי האר"י, ורצה להחיש את הגאולה. בגלל עיסוקו בקבלה החרימוהו רבני גרמניה עד כי הוכרח לעזוב את ארץ מולדתו והלך לאמשטרדם.

עשר שנים התגורר לוצאטו בבירת הולנד, עד אשר תקפתהו תשוקתו ללכת לארץ ישראל. בשנת 1743 עלה לוצאטו לארץ, אחרי שלוש שנים של שלווה מתו אשתו ובנו במגפה, ולאחר מכן,הוא מת בעכו, והובא לקבורה בטבריה.

בגיל  12 כתב מחזה "שמשון ודלילה", ספרו "לשון למודים", הוא תורת הסגנון העברי, נתחבר בעת ההיא. חיבר ק"ן מזמורי תהילים. בשנת 1727 כתב את ספרו "מגדל עז", דרמה אידיאלית לכבוד חתונת ידידו. הדרמה הזאת, כמו הדרמה האליגורית "לישרים תהילה" שכתב בשנת 1743 לכבוד חתונת תלמידו באמשטרדם, נכתבה בסגנונו של ה"רועה הנאמן" (Pastor Fido) למשורר האיטלקי גואריני.

לוצאטו כתב את ספריו הפיוטיים בסגנון מקראי, והוא נחשב למחדש השפה העברית. שיחות רבות בספריו אלה מלאות חן ויופי רוך ואהבת הטבע.
אחרי שנגזר על לוצאטו בחרם שלא יעסוק עוד בקבלה כתב באמשטרדם מלבד המחזה "לישרים תהילה" את ספרו "דרך תבונות" על דרכי התלמוד, ואת סיפרו הידוע "מסילת ישרים" הכולל דברי מוסר, ובהם עניינים קרובים ללימודי החסידות. רוב יצירתו הוחרמה ונקברה או נשרפה לנגד עיניו. לגבי השיר "קוה קוה ליבי" לא ידוע מתי נכתב, אך ברור שנכתב בזמן של משבר.

בשירו "קוה קוה ליבי" הרמח"ל מחזק את נפשו הנמצאת, כנראה, במשבר אמוני (או אחר) פונה אליה כאילו היא פרסונה נפרדת ומעודד אותה להתמודד עם אתגרי הגורל ומשבריו מתוך אמונה באל ודבקות בו:
 

קוה קוה ליבי / ר' משה חיים לוצאטו

 

קוה קוה ליבי קוה אוחילה

קוה אף קוה, עוד קוה, אוהילה

קוה עד מכל-לב תקוה אגדילה

כוחך חזקי

צורך צדקי

נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי

בטחי כי אחד הוא כי אל תבושי

 

אם משברים תראי, אם שטף מים

אם חשך כסילך עוד יום שמים

אם כל צר כל אויב לוטש עיניים

תראי, אל נא תיראי

כוחך חזקי

צורך צדקי

נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי

בטחי כי אחד הוא כי אל תבושי

 

אם תוחלתך תרחק וכבר נכזבה

כל תקותך, תראי רבה נרחבה

כנשר קרחתך, צרה קרבה

עוזי, אל נא תיראי

כוחך חזקי

צורך צדקי

נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי

בטחי כי אחד הוא כי אל תבושי

 

אם שמחתך יגון יבאיש יפריע

אם אנחתך רבת כוחך תכריע

לילה לא פוגת לך, יום לא ירגיע

שמחי, נא אל תיראי

כוחך חזקי

צורך צדקי

נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי

בטחי כי אחד הוא כי אל תבושי…

 

זהו רק קטע מהשיר, אך די בו כדי לאפשר לקורא לראות איך הרמח"ל מעמיד אל מול נפשו הפצועה איזה מוטיב של חזרה קבועה. מין מבנה של קינה שמצד אחד פורטת על נימי הפחד והכאב, ומצד אחר מעניקה ביטחון ומחזקת בגלל התבנית המוצקה החוזרת ונשנית.

כבר בפעם הראשונה שקראנו אותו הוא הדהד לי משהו מוכר, כמו פגישה עם חבר שנשכח או הלך לאיבוד ולפתע שב והופיע. בפעם השנייה הבנתי שהוא מזכיר לי מאוד את "שיר משמר" של נתן אלתרמן. התחושה הייתה משותפת לכולנו וחשבנו לנסות להתחקות אחר העקבות היוצאים מרמח"ל ומגיעים אולי לאלתרמן. נסענו לארכיון אלתרמן שבאוניברסיטת תל-אביב, וכך תיעד את המפגש במחברתו, בסגנונו המיוחד, יריב בן אהרון:

"מה שאתם מחפשים לא תמצאו כאן, אמר רפי אילן בארכיון אלתרמן שבאוניברסיטת תל-אביב. ומה שאיננו פה לא מצוי בשום מקום בעולם. בדבריו כיוון לעובדה המכאיבה, שהלכה והתבררה לנו: נתן אלתרמן לא הותיר אחריו עדויות על המקורות מהם שאב ועל ההשפעות שקלט. גם בחייו נמנע מלשוחח על כך עם הקרובים לו. אדמה חרוכה, ארץ מלחה, שיממת עולם לחוקרים. אבל אנחנו, לאו חוקרים אנחנו, כל חפצנו הוא להטות אוזן לשיח הדורות המעצב לשון, שירה ותרבות. אותו חילוף חומרים רוחני המצמיח את נשמת ספרותנו. גילוי טפח נוסף מכבשונו של היוצר ביקשנו, לא יותר! אין לפנינו אלא מה שעינינו רואות. כלומר "שיר משמר" וכל מה שיש בו וסביבו.

 

נתן אלתרמן, החושך בא, מואר חשמל וגחלים

נתן אלתרמן, החושך בא, מואר חשמל וגחלים

 

זיוה שמיר (פרופסור לספרות באוניברסיטת תל-אביב) נכנסת וקוראת. תגובתה מיידית: "יש סימוכין לקשר בין השירים". קביעה זו שבאה מפי ברת סמכא יש בה לפזר ספיקות ולהעניק מעמד לרגלינו. גם דודו פלמה (היי זה אני) שקרא את שני השירים קודם לכן הגיב בסערת נפש, ובטחונו כבר גדול משלנו. חיה הופמן, הפנתה אותנו למאמר של יורם קניוק על "שיר משמר" שנדפס בשנת 1965 (עם הופעתו). והוסיפה: יורם קניוק הכין הרצאה על השיר והתהוותו, עמד לשאת אותה בכנס אקדמי על שירת אלתרמן, אך לבסוף ביטל אותה. רפי אילן שסייע מיד להמציא לידינו את תצלום המאמר (קטע ממנו מופיע בהמשך הפוסט), שלף מפנקסו את מספר הטלפון של קניוק. הכל התרחש מהר מכפי שציפינו. קולו של יורם קניוק נשמע מעברו השני של הקו.

הוא עונה ואני (יריב) רושם. בשלב זה לא אצטט מדבריו. טרם דיברנו על השיר עצמו…ועוד לא קראתי את רשימתו של קניוק ב"משא" מ-1965 שנכתבה בעוד נתן ובתו תרצה בין החיים. הדברים מסתעפים והולכים. ישנה חובת הוכחה שלא מתממשת. הדחיה יוצרת צפיה. יכולה להתפרש כפתרון של חידה שנשמר לסיומו של סיפור מתח. ולא היא! יעשה הקורא את דרכו שלו במפגש בין "שיר משמר" ל"קוה קוה ליבי". יחווה זאת מתוכו. יחפש פשר. ילך בשבילו שלו. הנתיב שלי אינו טוב יותר. ממילא אין באמתחתי איזו תורה השוואתית, או תיאוריה ביקורתית. מה גם שמעיינות היצירה נעלמים מן העין ורב הנסתר. ואולי אלתרמן מכסה מאתנו את מקורותיו מפני שהם מכוסים ברובם גם ממנו?! אבל אם כך הדבר, אולי מוקנית לי, הקורא, מידה רבה יותר של חירות! היצירה הופכת ביתר קלות לבת-שיח שלי".

עד כאן יריב בן אהרון ומכאן שירו של נתן אלתרמן, המכשף הגדול של השירה העברית, "שיר משמר":

שיר משמר / נתן אלתרמן

 

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

 

העיר חשכה. אין איש יודע מה זה עם.

אין עם יודע מה זה איש ומה אישה.

אך בחוצות, אך בחוצות בערב חם,

בערב חם השט כצחוק וכלחישה,

רצים על שתים השמים והים

והשקיעה שנפרדה מן העולם

והדגלים והשפה החדשה

האנשים והנשים, יינם, לחמם.

 

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן.
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.

 

על פני הרחוב, אשר הדליק את הצללים,

עכשיו חשרות הציפורים אינן עפות,

אבל בחורף מקולן בין העלים

כל השדרות בעיר צווחות כמטורפות.

עכשיו שותקות הן, כי ציפור אין בין עלים,

החושך בא, מואר חשמל וגחלים.

 

החושך בא, מואר חשמל של אותיות.

מואר שלטים של אותיות ושל מילים.

מאחורי מוטות ברזל וחביות

נושם הים, גדול וזר כבית-חולים.

החושך בא, מואר חשמל ואותיות.

החושך בא, מואר מילים וגחלים.

 

שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך,

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופיך,

שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.

 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?
אמרי מדוע העולם כה זר עדין
ואש ומים מביטים בו מכל צד?
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?
אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?

 

הגידי למה ואל מי בלי קול בוכה את?

אמרי מנין לך, פתיה מאמינה,

שהחיים נוצרו לא ללמדנו דעת,

כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה?

אמרי, כיצד? מדוע? מי אמר לך זאת?

אמרי, מנין? מי גילה לך את הסוד?

 

הסכנות רבות ומספרן מאה

והן רובצות אולי במעגל אורב

אך לא אותן, אך לא אותן את יראה,

רק את נפשך המאוהבה והמלאה,

המתחלחלת לקול צעד מתקרב,

אותה יראת, את הרכה, את השיה,

את הרעה, את הרוחצת בדמי הלב.

 

שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

אולי האושר בך שוכן והוא דבשך,

דבשך החם כדמי ליבך ודמעותייך,

דבשך החם והכבד והחשך- -

הערב בא. יפה ממנו אין בינתיים.

הערב בא. הוא כבר החליף את השמים.

 

שמרי נפשך, הלא טובות צופן הערב

ורק עוד אין לדעת ביד מי ואיך.

הלא הרוח, שאיננה מדברת,

לא לחינם רכות נוגע בכתפך.

באור ירח וחשמל העיר מוארת.

שמרי חייך, בינתך, שמרי נפשך.

 

 

כמה הרבה אימה יש בשורות האלה " הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש/  פתאום חלון לאט נפתח בחשכה/  אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד/  אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?/ אמרי מדוע העולם כה זר עדיין/ ואש ומים מביטים בו מכל צד?/  אמרי מדוע בו מפרפרים חייך/  כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?/  אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב/  כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?"

על מה מכסה האימה הזאת? מי זאת הקופאת כמו שמחה? מי הציפור המבוהלה בתוך כף יד? מהו האשנב שהיא מחפשת? אל מי ועל מי אלתרמן מדבר את הדברים הנוראים האלה? האופן שבו אלתרמן צר את המילים למשפטים גורם לי לקוצר נשימה. המילים מצטופפות ומתחברות לתמונות דחוסות הטסות בחלל בשלל ברקים של עצים ציפורים ואותיות חשמל. (אפשר לקבל אפילפסיה בקלות ממנה מרוכזת מדי של אלתרמן, ובשיר הזה הוא מורבידי להחריד).

בשנת 1965 מפרסם יורם קניוק מסה פיוטית ב"משא" (ב- 16.4.65 במוסף הספרותי של עיתון דבר) וקורא לה "קינת אהבה". בין שאר הדברים המרהיבים שהוא כותב בה נכתבו גם הדברים הבאים:

" "שיר משמר" איננו עומד לדין הביקורת כשם שיללתו של איש פצוע, אפילו הוא קופץ את שפתיו, אפילו יש ליללתו צורה וצליל, איננה עומדת לדין ביקורת מוסיקלית.

כבר השורה הראשונה כתובה בקצב וסדר מילים שנגינתן מזכירה נהי וקינה: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך". הקצב רטורי, דוקר בעצמתו ומתמשך לאורך השיר כולו. אולם בעוד שהקצב וסדר המילים אינו חדל אף לרגע ממנגינתו המקוננת, הרי נושא השיר מתחילתו ועד סופו הוא האהבה…

…זהו שיר אהבתו של אדם שחדל לפתע להיות פיקח. איש שחוכמתו נעצרה על סף תהום רגשות עז, ותחת לתלוש את שערו הוא מביט פקוח עיניים לתוך המראה שלמולו ומבעדה שרות עיניו, ארבע עיניו, בקול מתון ורועד: "רק את נפשך המאוהבה והמלאה,/ המתחלחלת לקול צעד מתקרב,/ אותה יראת, את הרכה, את השיה,/ את הרעה, את הרוחצת בדמי לב"… הזעזוע מתחיל בקצב מסחרר ומפעם לאורך השיר כפעימות דמו של איש שזקן פתאום, הצועק מילים מדודות, שבהיותן כל אחת במקומה "משקלן קנטר". כלומר, גם בצעקה הנוראה נשארות המילים בחונות ונבחנות בקפדנות של מורה עקשן, בקפדנות של מי שלעולם אינו מוכן לשורר מבלי להניח על ידו – כמחווה ראשון של כובד ראש לשירה – את הכבלים המסורתיים להם הוא משויך, בחינת עבד לתרבותו, ובן נאמן לחינוכו. לעולם אין השיר הזועק חורג מגבולות דרך הארץ למתכונת, למסגרת הצרה והחמורה. זוהי דרך מוזרה של מי שמקלל בלשון נכונה ובוכה ללא שגיאות דקדוק…"

מיטב השיר כזבו. מה הוא מסתיר מאיתנו כאן בשיר הזה, מה הוא מצפין המכשף הגדול, מה הוא אומר לנו במילים אחרות כל כך? ומה מסתיר מאיתנו יורם קניוק בדבריו על השיר המגלים טפח ומכסים טפחיים. ובכן שלושים ואחת שנים אחר כך בשנת 1996 מרגיש יורם קניוק שבאה העת לגלות את הנסיבות שבהן נכתב "שיר משמר" והוא עושה זאת כמי שסוף סוף נגולה אבן מעל ליבו.

 

יורם קניוק

יורם קניוק

 

עדות על נסיבות חיבורו של "שיר משמר"

ב-14.10.96 נרשמו הדברים הללו מפי יורם קניוק:

"ההיכרות שלי עם נתן אלתרמן החלה ב-1962. עבר משותף לא היה לי איתו. חזרתי מארה"ב. לגביו הייתי דף חדש, חלק. הייתי צעיר. הוא קרא את ספרי "אדם בן כלב" והתרשם. מצא בי משהו. בין אנשים מצטברות טינות וכל מיני משקעים. והנה איש מדור חדש.

בתו תרצה חזרה ארצה באותה תקופה בקירוב. מצאנו עצמנו כבני בית אצלם- מירנדה אשתי ואנכי, עם נתן ורחל מרקוס. רחל הייתה שולחת אותי לחפשו בבארים. כדי שאביא אותו הביתה.

הייתי הולך לחפש אותו כשהיה שתוי. זה היה כבר ביטוי לקירבה, שפנו אלי במצבים האלה. מירנדה התיידדה עם תרצה שהייתה נשואה לעודד קוטלר שנעדר מהבית באותו ערב. אני מנסה להיות נאמן בתאורי למה שקרה באותו לילה. עברו הרבה שנים. קרו דברים שמסבירים את הרקע לכתיבתו של השיר הזה. רק שלא יווצר רושם מוטעה. נתן היה גם נורא בהתנהגותו כלפי. היה גם דמוני. השכרות הייתה חלק מזה.

תרצה הייתה שברירית, כעלה נידף.

קראו לנו באותו לילה לביתה. מירנדה ואני רצנו לשם יחד עם נתן. תרצה נעלה את הדלת מבפנים. ריח הגז הגיע אלינו מתוך הבית. זה היה ניסיון להתאבד. אמבולנס הוזעק. לאבא שלה סירבה לפתוח. קשה לחשוב על מצב כמו שהיה שם. ועוד יותר לתאר מה הוא עשה או אמר, מול הדלת הנעולה. בסוף נענתה למירנדה ופתחה. תרצה נלקחה לבית חולים וטופלה שם. מאוחר יותר באותו לילה הלכתי עם נתן לביתו בשדרות נורדאו, בית שני או שלישי מדיזנגוף.

הושיב אותי על הספה בחדר העבודה שלו. כעס שתרצה פתחה לנו ולא לו. גידף אותי. אחר כך בכה וביקש סליחה. אני יושב על הספה הזאת. זכורה לי התמונה: הכורסא, הספרים, מכונת כתיבה קטנה. עליה הקיש באצבע אחת או שתיים. את השיר כתב בנוכחותי, כולו. קרא לי את הגירסה. השיר נכתב באחת. אולי שתינו אחר כך וכנראה היה שיכור.

זכורים לי ביקורים של שתי המשפחות בבית של תרצה. זה היה אחרי שנתן טס לניו יורק להחזיר אותה לארץ. היה לה שם משבר. אלו היו "טקסי שתיקה". יושבים ערב שלם ושותקים.

את השיר קרא לי באותו לילה כמדבר אליה. אל תרצה. אחר כך הכחיש את נושא ההתאבדות. כי במשפחה מן הישוב, זה לא יתכן! יש לי השערה פרועה: אילו אושפזה בתו באותן שנים – כמו שקרה עם בתי, שנות דור אחר כך, אולי היה מתאבד. לא היה ערוך לחיות עם מום כזה בביתו. היה "אני" מסוג אחד שנפגש עם בן-גוריון או עם יגאל אלון- והיה האחר, ההפוך. והיו תלונות של תרצה עליו: גם על השתיה, גם על שתי נשיו. סיפרה איך זרק עליה ספרים, אנציקלופדיות בשיכרותו.

גם שתי נשיו לא נראו לו חריגות. כאילו שמדובר במישהו אחר. הוא מצידו ביטא חרטה על דרך גידול הבת. כנראה שהבין שחטא לה.

לגבי הצד הדמוני שבו. אני זוכר שהסעתי אותו, והוא כבר שתוי, לערב אצל איצ'ה ממבוש בעין הוד. התאספה שמנה וסלתה של הספרות בארץ. הוא תקף באופן אישי כל אחד שהיה שם. שאלת אותי על "שיר משמר". זה לא רק החשוב בשיריו. זה כנראה מחשובי השירים בשירה העברית!"

 

תרצה אתר

תרצה אתר

 

 תרצה אתר לא נשארה חייבת וכעבור זמן ענתה על "שיר משמר" בשירה "שיר הנשמרת". השיר מגיב על הכל, כל מה שהושתק והוחנק והוסתר והוכחש. ולמרות שאולי ישנה בו איזו מין השלמה, הוא כואב ומיוסר ואין בו כל נחמה. הבית האחרון מבטא באופן מאוד מדכדך את חוסר היכולת להינתק מהאב הדמוני. והשמים בשיר כל כך רחוקים ובלתי מושגים. אב ובתו בשמים הרצים למקום אחר כלואים לעד בטבעת השקופה שמעגל סביבם הירח כמו בערב שרב. לעד.

 

שיר הנשמרת

 

השמיים רצים רצים רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.

אני נזהרת מדברים נופלים
מאש, מרוח, משירים
בתריסים כל מיני רוחות מכים
כל מיני עופות מדברים

אבל אני שומרת את נפשי מהם
וגם איני בוכה
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה
אני ברוכה, אני ברוכה.

השמיים רצים
הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך
הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך
השמיים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו טבעת שקופה,
כמו בערב שרב אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבר

 

נתן אלתרמן נפטר בשנת 1970 כשבע שנים לפני שתרצה אתר (כנראה) התאבדה. לבנה היא קראה נתן. והם ממשיכים לשוחח זה עם זו באמצעות השירים שכתבו ואומרים באמצעותם את כל מה שלא העזו לומר איש לרעותו כל עוד היו בחיים. ולמרות שמהסיפור שמאחורי הדברים עולה דמות קשה ושטנית של נתן אלתרמן ומולה רועדת דמותה השברירית והנסדקת של תרצה אתר, התרבות יכולה ומסוגלת ואפילו מוכרחה להכיל את היופי שזורח מתוך השירים הכואבים האלה. ולהמשיך ולברוא ללא לאות באמצעותן של המילים חושך שבא מואר חשמל של אותיות.

המסע שהחל ברמח"ל, שמת במגיפה הגדולה בעכו בשנת 1747 ובשירו "קוה קוה ליבי", עובר בין שכבות מתרבדות של טקסטים הבוראים תוך כדי התהוותם יקום תרבותי. השירה הגדולה באמת נבראת בייסורים. זהו יקום שניזון מיופי וכאב ומשברים קיומיים קשים ממש כמו מה שיפה כל כך בחיי האנשים החיים בו.

 

 

 

26 תגובות ל “החושך בא מואר חשמל של אותיות”

  1. דודו יקר, 
    אחח, דילוגי הצפרדע (קוּה-קוּה) בין לוצאטו, האיש הזקן (אלתרמן), וביתו היפהפיה (והאבדנית). איי, הנסיכה והצפרדע. 
    ועוד דבר, אחת הסיבות שבשעתו נרדף לוצאטו על ידי מקובלי דורו האיטלקיים היתה לא רק החשד בשבתאות, או פרסומם הפומבי של גילויי המגיד שלו וכיו"ב, אלא סיבה פרוזאית בהרבה– לוצאטו נהג לגזור את זקנו במספריים (מכונת גילוח לא היתה אז ותער נאסר בהלכה), ועל כן היה עטור זקן דקיק בלבד, ולא זקן-אהרון, כפי שנהגו מקובלי הזמן וכפי שציירוהו בבית הכנסת של עכו בימינו אנו.
    ובכלל, דומני כי מישהו שם ערבב בין דיוקן החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי), המקובל מליוורנו,  שהיה צעיר מן הרמח"ל ימי דור, ובין הרמח"ל שבא מפדובה שבצפון, והיה כפי המתואר בעל מראה אירופי בן זמנו.  אמנם החיד"א ייסד את נוסח ליוורנו שהוא עד היום נוסח התפלה המקובל בקרב האיטלקים-הספרדים אבל אין לבלבל בינו ובין הרמח"ל. 
     פוסט יפהפה, תודה. 
     
    • דודו פלמה להגיב 8/2/12 14:44 ב 14:44
      היי שועי יקר,
      כנראה שיש הרבה צדק בדבריך. לא יתכן שמי שכתב בגיל 12 מחזה שנקרא "שמשון ודלילה" וכנראה שנחשף לקיסמי התיאטרון האיטלקי והקומדיה דל ארטה יראה כמו הרב אלישיב. ותודה שאהבת.
  2. גם אני דודו
    נזהרת מדברים נופליםמאש, מרוח, משירים

    תודה על הרשימה הזו. 

  3. דודו פלמה להגיב 8/2/12 14:47 ב 14:47
    יולי יקרה תודה,
    אני שמח שאת נזהרת מהדברים הכי מסוכנים
    (בעיקר משירים) ותמשיכי להיזהר מדברים נופלים.
    וכמו שאומרים במלון ניו המפשייר- תמשיכי לעבור
    דרך חלונות פתוחים…
  4. רביב גדיש להגיב 8/2/12 16:48 ב 16:48
    דודו יקר,  
    תודה לך על המסע המסעיר שאפשרת כאן
    חוויה ממש, תמשיך בדרכך הנפלאה
     
  5. דודו פלמה להגיב 8/2/12 16:53 ב 16:53
    רביב יקר,
    תודה על התמיכה במסע, העגלה נוסעת אין עצור
    (כמו שכתב מאיר) ואתה מוזמן תמיד להביא לכאן
    את רוחות הדרום…
  6. נעתקו המילים מלשוני עם השמיים הרצים רצים רצים של תרצה אתר
  7. דודו פלמה להגיב 8/2/12 19:06 ב 19:06
    אוי איריסיה איך שאני מבין אותך.
    איך אפשר בכלל להגיב אחרת…
  8. דודו תודה תודה ……………
  9. דודו פלמה להגיב 8/2/12 21:10 ב 21:10
    עודד, בבקשה בבקשה………
  10. לא הצלחתי לזהות את הקשר שבין שירו של לוצאטו לבין שיר משמר אבל (אולי כאמא) זיהיתי ממנו בברור את החרדה המפעפעת של הורה לבריאות נפשה של ילדתו.
    תודה על אחד הפוסטים היפים ביותר שקראתי לאחרונה, בנשימה עצורה ושקיקה.
     
    • דודו פלמה להגיב 9/2/12 4:11 ב 4:11
      אנה ברוכה הבאה ותודה,
      באשר לדמיון הרי שהוא קיים בדיבור אל הנפש "שמרי נפשך" מול "נפשי אך בו בטחי" וגם אם הייתי עוקר את השורות הבאות מהשיר של רמח"ל- "אם משברים תראי, אם שטף מים/ אם חשך כסילך עוד יום שמים"… ונוטע אותן בשיר משמר לא היית שמה לב. כי הן כל כך שייכות. ותודה על הקריאה בנשימה עצורה. תבואי שוב. 
  11. דודו
    קראתי קריאה ראשונה, לא מעמיקה, עוד יבואו קריאות נוספות.
    תודה
    לילה טוב
    דידו 
  12. דודו פלמה להגיב 9/2/12 4:12 ב 4:12
    דידו תודה ובוקר טוב דודו
  13. כיף לעבור את המסע הזה פעם שנייה, ועוד בצבעים, צורות וצלילים.
    תודה דודו 
  14. מצמררים תמיד – שיר משמר וגם שיר הנשמרת וגם הביצועים שהבאת נפלאים. הביצוע של חווה אלברשטיין שיא מיתולוגי – רק להוסיף בהקשר ומתוך הדיאלוג היסטורי הזה גם ביצוע "גברי", מתי כספי: http://www.youtube.com/watch?v=ECLfF-scrig
    • תמר תודה,
      אני מניח שמתוך זה שאת כבר מכירה הראש המושגי שלי, אז את כבר יודעת שבשבילי המילה "מצמררים" שנויה במחלוקת (או סובלת בעצם מהפרעה דו-קוטבית). מצד אחד היא מעבירה צמרמורת וקור מצד שני היא גם צמרית וצמר כידוע מחמם. ואין מקום שאני אוהב אותו יותר מהמקום הזה…
    • ועוד דבר תמר, למעשה התלבטתי בזמן עריכת הפוסט, בין הביצוע של חוה אלברשטיין המדהים והרגיש לשיר משמר לביצוע של מתי כספי שמה שהוא עושה עם הקול שלו בשיר הזה גובל במעשים לא חוקיים. הביצוע של מתי מהערב שלו עם סשה ארגוב הוא מדהים בעיני. הקול שלו כל כך מכשף ומלטף שאתה ממש מרגיש אותו על העור. מצד שני חוה אלברשטיין שרה את השיר כמו שאמרת כ"שיא מיתולוגי", והשיר גם מאוד מזוהה איתה. כך שבסופו של דבר הלכתי עם הביצוע של חוה אלברשטיין לשיר.
  15. תודה מקרב-לב, דודו. מלבב ומאיר עיניים!
  16. עודד תודה רבה,
    להאיר את עיניך,
    מה עוד אפשר לבקש…
  17. כל כך הרבה עושר. אם קשה לדבר על אושר.
    .
    אינטואיטיבית, מקריאה ראשונה, נדמה שיש קשר חזק בין השיר של רמח"ל והשיר של אלתרמן.
    .
    לגבי הביצועים של שיר משמר, לטעמי זה שמים וארץ, מתי כספי לוקח בגדול. ואם תורשה לי הערה בעניין זה, דומה שמתי כספי לא רק שר "יפה יותר" אלא בשפה מוסיקלית אחרת, חותכת בשומן, לא צועקת, לא דרמטית. הוא רק מרעיד את הקול קצת יותר מדי. 
    .
    פתאום חשבתי על זה שמתי כספי שר קצת כמו שקניוק מדבר וכותב. הכול כביכול שטוח ואירוני. הכאב מסתתר. 
  18. דודו פלמה להגיב 9/2/12 16:23 ב 16:23
    נועם תודה,
    נכון, תיארת את הדילמה יפה מאוד. הביצוע של מתי כספי ענק. עם זאת הלכתי על סמלים-מיתולגיים בפוסט הזה, אולי מין שילוש קדוש כזה- האב הדמוני, הבת הגדלה כאסקופה נרמסת והשירה. ולכן נבחר בסופו של דבר הביצוע של חוה אלברשטיין המזוהה יותר עם השיר. ולקניוק ישנה יכולת מאגית להצפין כאב.  
  19. דודו פלמה להגיב 9/2/12 16:24 ב 16:24
    ותודה על האישור (-:
  20. דודו יקר,
    קבל שיר הנשלח על גבי רוח חשמל מהדרום הגבוה לצפון הרחוק
    *
     
    שטחת זעקתך למרום,
    מי זה הפיח רוח טהורה
    לשמי תכלת זכים?
     
    עת זרחה השמש
    על אדמה חרבה
    פוצעת אֵת החפירה  
    להצמיח אילנות חדשים
     
     
  21. דודו פלמה להגיב 9/2/12 23:13 ב 23:13
    תודה רביב יקר,
    יפה השיר וט"ו בשבט שמח לך אף לך

כתיבת תגובה