סטונר – גם אני נפלתי בפח

גם אני נפלתי בפח - וקראתי את הספר שכולם קראו, אחרי שמישהו כתב שהוא "מושלם" ושמחברו הוא "סופר של סופרים". היחצנות שהספר הזה זכה לה ראויה לכל שבח. כולנו רוצים להיות בכת הסודית שקוראת ספרים לסופרים, שיודעת להעריך את מה שציבור הקוראים החמיץ מאז 1965 (אז התפרסם הספר לראשונה). עכשיו אני מצטרף למחתרת הנגדית, זו של ההפוך על הפוך – אלה שכותבים נגד סטונר.

למי אכפת - למי אכפת, לכל הרוחות, סיפור חייו המשמים של המחבר, שדומה מאוד לסיפור חייו המשעמם של סטונר? גם על זה חוזרים כולם כשהם כותבים על הספר. זה עושה אותו טוב יותר? אז מדובר בבן איכרים שגילה את הספרות, ביג דיל. מה עוד שהוא נותר בן איכרים פרובינציאלי גם כאקדמאי.

רומן או שלוש נובלות? - למעשה סטונר אינו רומן של ממש. רק דמות אחת ואין סיפורי משנה. אפשר (מוטב היה) לחתוך את הרומן לשלוש נובלות, שהיו עשויות להיות טובות הרבה יותר מהרומן. אחת שעוסקת בנעורי הגיבור ובחיי נישואיו; השנייה עוסקת בחיים האקדמיים (כולל הרומן עם הדוקטורנטית והריב עם ראש החוג); האחרונה עוסקת בהזדקנות, מחלה ומוות.

החלק הטוב של הרומן - החלק המוצלח של הרומן, שכאמור היה יכול לעמוד טוב הרבה יותר כנובלה מהודקת שנושאה מצומצם יותר, עוסק בחיים האקדמיים באוניברסיטה הפרובינציאלית. העימות עם הדוקטורנט השרלטן ווקר, הריב המתמשך עם המנטור של ווקר, פרופסור לומקס (העימות היחיד בחייו של סטונר שבו הוא פעיל ויוזם), והדרך המשעשעת שבה מכריח סטונר את לומקס להחזיר אותו להוראת סטודנטים מתקדמים (אחרי ש"הוענש" ונשלח ללמד סטודנטים של שנה ראשונה) – כל זה מתואר היטב. בהחלט חלק מוצלח של הרומן.

הפרובינציאליות והפניית העורף לעולם - ההסתגרות בתוך עולם קטן של שגרה אקדמית שנמתחת על פני ארבעים שנה (הוראה די סתמית רוב הזמן), חוסר העניין המופגן באירועים הגדולים של הזמן (שתי מלחמות עולם, השפל הגדול), החשש מכל זעזוע שיכול לערער את הביטחון ואת שלמות הבועה, כל אלה גורמים שחייו של סטונר יהיו יבשים, דלים ופסיביים.

הוויתור על האהבה - הוויתור של סטונר על אהבת חייו, הדוקטורנטית קתרין, היא מוזרה כל כך, ובעיקר מוזרים הנימוקים שלו – שאתם היא מסכימה מיד – שזה יזעזע את העולם הקטן שלו באקדמיה, יאיים על המשך הקריירה שלו. משום מה, גם בעניין זה וגם לכל אורך הסכסוך עם לומקס, לא עולה בדעתו של סטונר לנסות ולעבור לאוניברסיטה אחרת, גם כשברור שהמשך שהייתו באוניברסיטה שלו היא הרסנית לגביו. אין נימוק ממשי לחוסר האונים הזה, מלבד חוסר המעוף וחוסר היכולת לקחת את חייו בידיו.

האם תיתכן ספרות גדולה על אנשים קטנים? - קודם כל לא כולם מסכימים שסטונר הוא אדם קטן. יש קוראים שסטונר נראה להם כגיבור שצועד באומץ בנתיב משלו, שאין הוא מוכן לוותר עליו. עלי הדמות הזאת לא עושה רושם. ונניח שהוא אדם קטן, פרובינציאלי, פסיבי למדי, סגור בפני העולם, האם לא תיתכן ספרות גדולה שתתאר אדם כזה? כן, תיתכן ספרות כזו, אבל "סטונר" אינו כזה.

הסגנון - כאן אנחנו מגיעים לנקודה המכריעה. על רבים עושה רושם הסגנון הנזירי, המאופק, המינורי. אני לא מתרשם ממנו. איכשהו זה מזכיר לי אי-הסכמה דומה שהייתה לי עם רבים שאהבו מאוד את "הדרך" של קורמאק מקארתי. גם שם לא אהבתי את הסגנון הרזה הזה. ובאשר ל"סטונר", בעיני מדובר בסגנון יבשושי ובעיקר בטון נמוך, ברוח נמוכה ובחוסר מעוף. כביכול הורכבו על ראש הגיבור (וכאילו מנסים להרכיב על ראש הקורא) סכי עיניים, והוא רואה רק את ביתו ואת המסדרונות המחברים בין כיתות הלימוד ובין חדרו באוניברסיטה, שבו הוא יושב ובוהה.

ג'ון ויליאמס, סטונר, מאנגלית שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2011.

 

8 תגובות ל “סטונר – גם אני נפלתי בפח”

  1. תשמע, לא יודע  בעניין סטונר אבל בעניין הדרך של ק. מקארתי – אני איתך. אחרי לא ארץ לזקנים (שהוא ספר מצויין וגם הסרט שבא בעקבותיו) זאת היתה נפילה משהו. לא הבנתי למה צריך את כל הספר הזה שאפשר היה למצות אותו בשישים עמוד לכל היותר.
    סטונר נמצא אצלי ברשימה של 'לבדוק כשאגיע לחנות ספרים בהזדמנות הקרובה'. אעיין ואבדוק

  2. כשהזכרתי את העניין הסגנוני הזה, חשבתי שאני מרגיז הרבה קוראים, שאהבו את הדרך ואוהבים את סטונר. והנה התגובה הראשונה מסכימה אתי בעיין הדרך.
    .
    אבל תגלה לי את הסוד, איך אתה יכול לבדוק ספר בחנות ספרים, לפני שקנית. מעולם לא הצלחתי. אני עומד ומעלעל, קורא פסקה, אבל זה לא אומר לי כלום. לקרוא ממש אני לא מסוגל בחנות הספרים.

  3. קראתי את שני הספרים. את הדרך לא אהבתי במיוחד. את סטונר כן. מאוד, וכבר מהפרק הראשון.

  4. הי
    סטונר הדהים אותי וגרם לי להזיל הרבה דמעות.
    ואני ממש ממש לא מהבכיניות.
    זה סיפור פשוט ,עם דמויות פשוטות על חיים פשוטים שהתפספסו.
    סטונר התאהב במילה הכתובה שזה נחמד אבל ממש לא החיים האמיתיים.האהבה האמיתית גם כשהגיעה אליו הוא לא "לכד" אותה.
    הוא המשיך בשיגרה המשמימה של חייו -חיים של מילים בלי מימוש. ניתוח על אהבה ע"י כול מיני כתבים.בלי מימוש אמיתי. החוסר יכולת שלו להוציא את עצמו מהקבר בחיים גרם לי לבוז לו וגםלרחם עליו. ממש לא לאהוד אותו. נראה לי רק שהוא מת הוא הפך ממש לחי.

  5. זו תגובה המנסה להתמודד עם עוצמת הרגשות שהספר מציף, רגשות שלא לכולנו קל להתמודד איתן. קראתי את סטונר בלי שום יחסי ציבור מוקדמים ללא ידיעה על הסופר או הספר, נעתקה נשימתי. אין מה להאריך שאר הרוח של הקורא הוא הקובע את מידת סיפוקו מהספר.

  6. נסים, אני מבין שהגיע אליך עותק ללא כריכה קדמית ואחורית, משום שכבר שם יש יחסי ציבור אגרסיביים ביותר. אני מבין גם, שהצלחת להתאפק ולא קראת את אחרית הדבר היחצנית.
    בהתלהבותך מהספר אתה מצטרף לרבים שאהבו אותו. זה בסדר גמור. אבל המשפט האחרון שלך בעייתי ולא נעים. האם החלטת להטיל ספק בשאר הרוח של כל מי שטעמו שונה מטעמך? זה סתמי ומגוחך.

  7. בעמוד 86 נשברתי
    המלך הוא ערום
    עלילה מדכאת מראשיתה
    ועד לעמוד אותו קראתי
    הביקורות האמיתיות בחו״ל
    כותבות את האמת על הספר
    אין ספק שיחצנות עושה הכל

  8. לא קראתי את סטונר בדיוק בגלל שהיתה לי תחושה של יחצנות יתר, אבל ממש לא מסכימה לגבי הדרך של קורמק מקארתי. נכון שהסגנון רזה אבל התוכן מאפיל על הכל ומאוד סוחף, קראתי מהתחלה עד הסוף בלי להניח את הספר. חשבתי המון על הספר הרבה אחרי זה.

כתיבת תגובה