דרום אדום: רכבת, גשר, נחל, שמורה, תל

ריטואל. בוקר שישי. יורדים דרומה. הימים ימי "דרום אדום". שבוע לפני כן נסענו צפונה. אבל לא סיפרנו לכם… אספנו את החבר'ה שהמתינו באחד הצמתים. מה התכנית? שאלו. והשבתי: הולכים ברגל, גג 8 ק"מ. 4 שעות. קצב של 2 קמ"ש. בניחותא. הדרכים, השבילים, הנתיבים, מסלולי ההליכה והמרעולים מתנהלים על מי-מנוחות, מי יותר ומי פחות, במישור. אין צורך להיות בוגר טריאטלון או בכושר של איירון-מן בשביל ליהנות.

ומה נראה? הסתקרנו. ועניתי: גבינות ויין, מסילת ברזל שהייתה ואיננה עוד, גשר תורכי שהיה וקרס, גאון הנחל, שמורת טבע הצבועה באדום עז, תל ובו חבוי אוצר זהב. ובין לבין – החברותא. ובכול זאת הקשו: היכן הם המקומות הנפלאים הללו? ופרשתי בפניהם: חוות פיליפ, תוואי הרכבת העות'מאנית מארץ-ישראל למצרים, נחל שקמה, שמורת פורה ותל נג'ילה. מצוידים בקפה ומאפה יצאנו אל דרכנו.

את כלי-הרכב הותרנו למשמרת אצל פיליפ. בכניסה לחוותו. בין דוכן הסחלב ופינת הליטוף. מיהו פיליפ ואיך הגיע לאן שהגיע – חפשו פרטים במרשתת. בקצרה: פולני, ישראלי, פלמ"חניק, מרגל בניכר, פרש בחטיבת גבעתי, חקלאי. מכאן נסללה דרכו לנחלה הקרויה היום על שמו. הגבינות והיין למכירה בחווה.

מכאן הולכים. ברגל. לוקחים אזימוט לכיוון דרום-מערב. אוגפים את החווה מדרום, מפלסים דרכנו לכיוון מערב בין מטעי הזיתים מחד גיסא וכרם הגפנים מאידך גיסא, והנה פוסעים אנו על תוואי הרכבת התורכית. לא. לא תמצאו כאן אדנים ופסים. הבריטים כבר פירקו אותם לפני שנים רבות.

קו מסילת הברזל מתפתל בינות לגבעות המאיישות את ארץ הבתרונים. ומסביב – הכול נצבע בירוק. אין-ספור ירוקים. קצרה ידינו מלנקוב בכול הגוונים. חיטה, שעורה, תלתן. עוד חודש-חודשיים תצהיב התפאורה. והיבולים ייקצרו. ואחר-כך ישתלט החום. וענני האבק ייתמרו. אבל בכעת – הירוק מושל. פה ושם נחשפים מחשופי קירטון. סלע משקע גיר רך. ותוואי המסילה עוקב ונצמד לחמוקי הנוף. היכן שנדרש – הוקמה סוללה. היכן שנדרש – נחפר חפיר. מייסנר פחה ניהל את העסק. ופעל בקצב מסחרר.

היינריך אוגוסט מיינסר. להלן מ'. גרמני. מהנדס רכבות. גאון מקצועי. מעט מאוד נכתב אודותיו. אך דעו לכם שהאיש הקים את תשתית רשת הרכבות במזרח התיכון, שם את חיפה על המפה כנמל שנים לפני שחשבו על כך הבריטים (הראשון שבנה מזח) ובדיעבד גרם לעיצוב גבולה של ישראל עם מצרים (הרעיון היה לסלול שלוחה מעמן אל עקבה. הבריטים התנגדו. ונולד הסכם בריטניה – תורכיה לקו גבול ביניהן: רפיח – עקבה).

מ' פעל, בשלהי המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20, במרחבי האימפריה הע'ותמאנית. אלבניה, בולגריה, מקדוניה, תראקיה, אנטוליה, מסופוטמיה, חיג'אז, ארץ-ישראל. עיקר גאוותו היה הרכבת החיג'אזית – "חמורו של השולטן" – ושלוחותיה. ביניהן רכבת העמק. וזאת הייתה גם גאוות האימפריה. כבר עם סיום הקטע דמשק-מען העניק עבדול חמיד השני למ' את התואר "פחה".

נשוב לעניינו. אל הקו הספציפי שמתחת לרגלינו. הימים – ימי המלחמה הגדולה. זאת שלאחר מכן הפכה למלחמת העולם הראשונה. בשל השנייה. הבריטים במצרים. חושבים צפון. לעת הזאת מגנים על התעלה. המפקד העליון של צבא תורכיה, זאת שהחליפה ב-1906 את השער העליון שישב בקושטא בתורכים הצעירים של איסטנבול, בסוריה, ארץ-ישראל וחיג'אז הוא ג'מאל פחה. מפקד הארמיה ה-4. אך המפקד בפועל היה היועץ הגרמני. קולונל פרידריך קרס פון קרסנשטיין שעל פיו יישק דבר. תורכיה בעלת בריתה של גרמניה. היום היו מכנים זאת לבטח בשם ציר הרשע.

ג'אמל פחה וקרסנשטיין רקמו תכנית. לפלוש לסיני. אל התעלה. תכנית ישנה שהחלה לקרום עור וגידים. המסילה תאפשר הנעת גדודי לוחמים ואספקה. אל סיני. להלן מסילת סיני. מ' נקרא לעמוד בראש המשימה. הוא בנה מסילה צרה. כפי שהייתה המסילה החיג'אזית ושלוחותיה. באירופה התורכית בנה מ' מסילה תקנית (1,435 מ"מ). באסיה – צרה (1,050 מ"מ). ההכרעה נפלה על סלילת הקו לדרום משלוחת רכבת העמק ולא מחיפה. מעפולה נסלל בעבר קו לג'נין. הצרפתים הם שעצרו בזמנו את המשך עבודת הסלילה אל שכם. מעשה פוליטי מנימוק כלכלי.

ב-1915 נבנתה מסילת סיני. ההתחלה – ינואר 1915. מהכפר סילה א-דהר שליד ג'נין לכיוון טול-כרם – לוד – באר-שבע. קו זה, באורך של165 ק"מ, הושלם ב-11 חודש. בהרבה קשיים. בעיקר – חומרי גלם להקמת המסילה. פסים ואדנים. וחומר בעירה להסקת הקטרים. את הפסים הביאו מפירוק שלוחותיה של הרכבת החיג'אזית. אין אדנים ואין פחמים. ומאיין יבוא העץ? והתורכי כרת. וכך נגדעו יערות ארצנו. מב"ש הדרימה המסילה אל ניצנה. ומשם אל קציימה. בכוונה ובמודע נבנתה המסילה בפנימה של הארץ ולא ליד החוף. שתהא מוגנת מפשיטות ומארטילריה ימית. שכן הבריטים שלטו בים. כאן, בקציימה, נעצרה מלאכת הנחת המסילה. תמה היכולת. אגב, הבריטים השתמשו בה בכיוון ההפוך. הובלת גיסות וציוד צפונה. לכיבוש ב"ש וירושלים. ואחר כך פרקו את הקו והשתמשו בחומרים במקומות אחרים.

הגענו אל הגשר התורכי. למסילת סיני היו 3 גשרי אבן מרשימים, לחציית הנחלים שקמה, באר שבע והבשור. תל-נג'ילה, ב"ש, משאבי שדה. זהו הצפוני שבחבורה. והקטן בגודלו. הרוס. מצבו של גשר הבשור כנ"ל. רק גשר נחל באר-שבע כמעט שלם.

מכאן אנו ממשיכים דרומה. חוצים את ערוץ נחל שקמה ומגיעים אל שמורת פורה. Pura. כתבתי בלע"ז כדי לא להסתבך עם הוספת סימני הניקוד… פורה=גת. ראו במקורותינו. בישעיהו ס"ג ובספר חגי. מול עינינו נחגגה חגיגה באדום. ולאחר מנוחה קצרה, ככה סתם בלב השמורה, חצינו את האגם העונתי שלצערנו לא החזיק עוד מים וצעדנו אל תל נג'ילה.

טיפסנו. הגענו אל פסגתו. אל העץ הבודד הנשקף למרחק. עץ אשל. יש האומדים את גילו ב-400 שנה. שרק ימשיך כך. רוח חזק נשב. בעוצמה. החזקנו מעמד. הקרקע ליד העץ מנוקדת בבורות שנחפרו. לא. שרידי היישובים שהיו כאן, מן התקופה הכלקוליתית ועד למבנים בסגנון הממלוכי, והחפירות הארכיאולוגיות, אינם כאן ליד העץ. מה שרואים כאן הם הניסיונות למצוא את האוצר. את מטילי הזהב. הללו שהאגדה מספרת עליהם. המטען היה כה כבד כך שהרכבת לא עמדה במשימה. וסירבה להתקדם צפונה. והתורכים, בלית ברירה, פרקו את מטילי הזהב. וטמנו אותם במקום שבנקל ניתן יהיה לזהותו בעתיד. לרגלי העץ. האחד והיחידי. לעת הזאת – טרם נמצא המטמון. קבור כהלכה ונסתר מכול. ומחייך מתחת לתרבושו ולשפמו.

אל תל נג'ילה ניתן להגיע גם בכלי רכב פרטי. מי שרוצה בכך. מדרך 40. קק"ל מיסדה וממסדת דרך נופית לאורך נחל שקמה. לעת הזאת עדיין ברובה עבירה רק ל- 4X4. בעתיד נוכל להגיע עד לאור הנר (כביש 232). מכאן הולכים צפונה. אל נקודת המוצא. מקפידים על מסלול מעגלי ולא לחזור באותה הדרך. הסתיים טיולינו. חזרנו לצפות במדורת השבט.

ניצב אתה על התל. בצד העץ המצל. צופה אל המזרח. נוף ניבט אליך. המשטחים הירוקים. השדות המעובדים. שקט. שלוה. מבטך חובק את ערוץ נחל שקמה. גדות הנחל מיוערות. איקליפטוסים. בז'רגון של תמ"א 22 (תכנית מתאר ארצית ליער ולייעור) זהו "יער נטע אדם". על גדות הנחל. קנה הסוף אינו זקוק לתמ"א. רק תן לו מים…

אתה מנסה לדמיין כיצד נראו פני השטח בקיץ תש"ח. ב-1948. בימים הקשים של קוממיותינו. היכן התמקמה מפקדת חטיבת הנגב של נחום שריג? היכן היה המנחת המאולתר, אותה רצועת אדמה כבושה ומהודקת, למטוסים קלים בלבד, ששימש כקשר היחידי עם המרכז? אספקה, רענון לוחמים, חופשה. כן, באותם הימים, אם נימנת על לוחמי חטיבת הנגב, יכולת לצאת לחופשה רק בהטסה. שכן המצרים חצצו. בקו אשקלון-פלוג'ה-תל צפית-בית גוברין. ועוד אתה תוהה: מהיכן בדיוק יצאו הלוחמים לכיבוש, חוזר ושוב, של חירבת מחאז? הלוחמים של ס. יזהר (ימי צקלג) או הלוחמים של פוצ'ו (אני פחדן אני).

אין GPS בנמצא שיציג את ה-נ"צ של מאהל הבנות אליו נמלטו יוסי, יוסקה, יוסל'ה כאשר המצרים איימו עליהם בחיסול.. וממנו שבו לכבוש את המוצב. כמעט שאין למצוא עדים חיים. שיספרו. עדים אילמים דווקא מצאנו – התל והעץ. תל נג'ילה והאשל. עדים לגיטימיים. אבל הם אינם מספרים. וכנראה שגם אם נטלטל אותם – לא נצליח לדובב אותם…

פ', ג', צ', צ' ,ז' = החבר'ה מחזיקים מעמד כנגד הרוח.

צילומים ורישומים: משה הרפז (פברואר 2013). כל הזכויות שמורות.

2 תגובות ל “דרום אדום: רכבת, גשר, נחל, שמורה, תל”

  1. יעקוב מירון להגיב 26/2/13 19:46 ב 19:46
    צילומים יפים נוף, עצים כלניות פורחות אבל למה אין מסלול עם נקודות זיהוי..? ממש חבל..את מושב שיקמה אני מכיר גם את הסביבה הקרובה למושב האם מדובר באותו איזור..?בכל מקרה צילומים יפים של סביבה יפה שלווה ופורחת אכן ארץ נהדרת.. 
  2. אסתר בן חור להגיב 27/2/13 14:52 ב 14:52
    וואו איזה יופי ותודה על הרישומים המקסימים
    אסתר

כתיבת תגובה