ביקורת תיאטרון: "אנטי" בגשר

(לא הייתי כאן זמן מה בגלל עודף עיסוקים אחרים, אז בימים הקרובים אנסה להשלים פערים ולפרסם כאן כמה ביקורות מעניינות מ-Time Out ואולי עוד כמה דברים.)

**

"אנטי", צילום: דניאל קמינסקי

"אנטי", עבודת הבימוי החדשה של יבגני אריה לפי "אנטיגונה" של ז'אן אנוי, היא בעיקר עדות למרחק הרב בין תיאטרון גשר של היום לעברו המפואר. הפתיחה של ההצגה דווקא מבשרת טובות. הבמה המשופעת, שעיצב מיכאל קרמנקו, עם חיבורים מרהיבים בין צבעים זהובים ומתכתיים ועם חול ומים זורמים למרגלותיה, היא שילוב מלא השראה בין גרנדיוזיות למינימליזם. בהמשך ההצגה מתגלה גם הרעיון המרתק של הקיר האחורי, ובתוכו פתחים מגוונים המתנועעים ומתפצלים באופן דינמי. גם התאורה של איגור קפוסטין היא עולם ומלואו של ניואנסים, ואפשר להבין מדוע אריה החליט לייבא אותו מאסטוניה הרחוקה. כאשר לתוך העיצוב מלא ההשראה נכנסת בתחילת ההצגה תזמורת ליצנים מאופרים, מלווה בנווד היפי מריר שמתגלה במהרה כ"מקהלה" בגילומו של סשה דמידוב, נוצרת תחושה של קסם. אלא שהקסם הזה מתפוגג מהר מאוד.

ככל שההצגה מתקדמת, הטון שלה מתפזר לכל הכיוונים, ונע בין קטעים מלודרמטיים מתפקעים מבכי וצעקות, לבין קטעי קומדיה נמוכים. אפשר לשער שאריה מכוון כאן לסגנון של פארסה טראגית, אך בשל חוסר מיומנותו בסגנון התוצאה היא חוסר מהימנות כוללת של העולם הבדיוני וחוסר אמינות מוחלט של הסיטואציה האנושית. כתוצאה מהפספוס בטון, גם השחקנים מתפזרים לכל הכיוונים, ומפיקים מעצמם הופעות שטוחות ולא מעניינות. רות רסיוק בתפקיד אנטיגונה, התגלית הגדולה של גשר בתקופה האחרונה, היא שחקנית מוכשרת עם נוכחות בימתית מרשימה, אבל כאן היא לא באמת יודעת איזו דמות היא משחקת, והופעתה היא שילוב בין התרוצצות נוירוטית לבכיינות מעיקה. שמואל וילוז'ני, שהושאל מהקאמרי עבור תפקיד קראון וכנראה גם עבור הקופה, עושה שמואל וילוז'ני בגרסתו המאופקת, ולמרות שהופעתו נראית אוטונומית מסגנונה הכולל של ההצגה, הוא מצליח לספק עוגן רגשי.

באופן דומה למה שקרה ב"יונה ונער", עבודתו הקודמת של אריה בגשר, הצפייה ב"אנטי" מלווה בתחושה, שהלב והנשמה של הבמאי רדומים או נפקדים. אריה של השנים האחרונות, לפחות בכל הנוגע לעבודותיו בארץ, לא עוסק ביצירה אמנותית, אלא מייצר מוצרים חלולים, המבוססים בעיקר על אוסף של גימיקים מהרפרטואר המוכר שלו. אלה מצטרפים לפשטנות רעיונית והומור סר טעם, שכאילו נועדו להקל על הקהל לבלוע את הגלולה המרה של התיאטרון האמנותי. יתכן ואריה עושה את זה בכוונה, מתוך זלזול בטעמו של הקהל המקומי או יאוש משיטת התמיכה, שדורשת ממנו לפנות לקהלים רחבים. מה שבטוח, מדובר בעלבון לגרעין הקשה של צופי התיאטרון, וכשמי שעושה את זה הוא אחד הבמאים הגדולים שפועלים בארץ בעשורים האחרונים, זה מעליב עוד יותר.

תיאטרון גשר של היום נישא בעיקר על אדי דלק של ההצגות הגדולות מהעבר, תוך כדי נסיון לטשטש את העובדה הלא נוחה שהימים שבהם כל הצגה של יבגני אריה הייתה ארוע מכונן חלפו לפני יותר מעשור. מאז יצירת המופת "יאקיש ופופצ'ה" ב- 2007, שבויימה יחד עם שמעון מימרן, איכות עבודותיו של אריה נמצאת בהדרדרות מתמדת. כשהמגמה הזאת באה בשילוב עם התבטאויות יהירות על רמת הבמאים הישראליים, והתעקשות לתפקד כשליט יחיד בתיאטרון שמוגדר כרפרטוארי, מתחדדת התחושה שגשר של היום זקוק לרפורמה אמנותית כוללת, כדי להמנע מהתרסקות.

כללי

2 תגובות ל “ביקורת תיאטרון: "אנטי" בגשר”

  1. יבגני היה ונשאר במאי גדול. אגב, מה שאתה רואה כהתפזרות סרת טעם בהצגה, נעשה במתכוון ובשום שכל של הבמאי.

  2. הצגה שהיא עלבון לאינטליגנציה….

כתיבת תגובה