למה לא לצום ביום הכיפורים?
יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בדת היהודית. לא "מסורת" ולא נעליים: הוא אינו מבטא מסורת יהודית, כי אם אמונה עמוקה בבורא ודתיות עמוקה המאמינה כי עליה להתמרק בפניה הבורא, הכרה בבורא כישות קיימת, Live & Kicking. המצוות הגדולות ביותר של יום הכיפורים הן בקשת סליחה מאלוהים, צום ותענית גופנית כוללת על מנת להתמרק בפני האלוהים. באמצעות הסבל נוצרת הטהרה – אלמנט נוצרי מובהק שנטמע ביהדות ונוכס לה כאילו הוא שלה מבית.
כשאני מביטה בהמוני החילונים הצמים ביום הכיפורים, אני תמהה: האם הם מבינים מה המשמעות התיאולוגית-יהודית של היום הזה ואיזו משמעות יש לכך שהם צמים, על אמונתם החופשית? האם הם מודעים לכך שיום הכיפורים הוא הדובדבן שבקצפת הדתיוּת והאמונה הדתית היהודית? האם הם מודעים לכך שצום יום הכיפורים וחילוֹנוּת חופשית, הם בבחינת אוקסימורון אמוני, ערכי, אידיאולוגי, פילוסופי ומעשי?
וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה’, תִּטְהָרוּ.
יום הכיפורים הינו היום הממרק את חטאיכם בפני האלוהים: לִפְנֵי ה’, תִּטְהָרוּ. על מנת להתמרק בפניו, עלינו להאמין בקיומו. הוא גם היום הקדוש ביותר בשנה – קדוש מן אף יותר מן השבת, שחילולה (על ידי רבים מהצמים, בין השאר), נתפס כחטא שאין עליו כפרה.
החברה הישראלית מורכבת, כמו העוף בצבא, משלושה חלקים: שליש דתיים, שליש חילוניים גמורים ושליש חילוניים מנשקי מזוזות בעלי יראה בסיסית, שהוקנתה להם מילדות, בדבר קיומו של האל הנורא המפעיל עליהם את איום יום הדין: אם תחטאו מולי, תגיעו לגהנום. מחצית מאלו רואים עצמם כ"מסורתיים" (הגדרה גמישה באופן מאוד נוח). כלומר – הולכים לבית הכנסת בחגים הגדולים, מדליקים נרות בשבת, עושים קידוש וצמים ביום הכיפורים, לא נוסעים בשבת אבל מעשנים ורואים טלויזיה (או כל קומבינה אחרת).
המחצית השניה – רק צמה ביום הכיפורים. האיום של אמא ואבא, בילדותם, ש"אם לא תגמור מהצלחת יבוא שוטר", החוויר לצד האלהתו של אלוהים כאלוהי השכר והעונש וכמי שצופה בהם בכל עת.
אז זכרו – אם אתם מאמינים באלוהים, אפשר להבין אם תצומו. אם לא – למה אתם צמים? למי? להתמרק מול האל שאינכם מאמינים בקיומו? נו, באמת…
אופיו הקדום של החג נסוב ברובו סביב העבודה בבית המקדש. למעשה, במקרא מוצג יום זה כיום שבו מכפרים על המקדש מטומאות בני ישראל, ונראה כי כפרתם של בני ישראל נועדה "לנקות" אותם כדי לאפשר את המציאות שבה שוכנת נוכחות אלוהית תמידית בתוך עם שמטבע הדברים חוטא ["וכיפר... וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז ט"ז)].
העידן הנוכחי אינו חריג בהיסטוריה היהודית, כנראה: בני ישראל מועלים, גונבים, מוציאים לשון הרע, רוצחים, מכים, בוגדים, חורשים ריב ומדון ועוד שלל מעשים רעים שבין אדם לחברו – וממרקים את מצפונם בצום בן 24 שעות, ממנו אפשר להמשיך כאילו כלום. המהדרין בין הדתיים הלאומיים העכשוויים שלנו (כמורשת קודמיהם – הקנאים של אז), ממשיכים לעשות עוולות שבין אדם לחברו החילוני השמאלני ו/או החילוני עד לרגע כניסת החג ומרגע צאתו, שכן לפשעים האמיתיים אין משמעות ערכית, יושרתית או אמונית. בספר החשבונות של אלוהים – הם צחים כשלג (רק הבוקר קבלתי כמה נאצות ואיומים בטלפון ובמייל מאחד כזה – והוא לא לבד).
זה נותן את התחושה שמטרתו האמיתית של צום יופם הכיפורים, הינה הכשרת השרץ ואישור אלוהי להמשיך לחטוא. בשביל זה אתם צמים? אם אתם לא רואים את עצמכם בקבוצה הזו, תחשבו שוב…
ועל פי ציווי התורה וחז"ל נוהגים בו חמישה איסורים של עינוג הגוף:
- אכילה
- שתיה
- סיכה (סיכת הגוף בשמן) ורחיצה
- נעילת הסנדל (נעילת נעל עור)
- תשמיש מיטה (קיום יחסי אישות).
השנה האחרונה הביאה לפיתחנו מספר סיפורים מזעזעים של הורים דתיים שמנעו מילדיהם כל השנה את סעיפים 1, 2, 3 (למעט ברותחין) ו- 4, וחלקם הקפידו לקיים עם ילדיהם את סעיף 5.
כן, אני מכירה את תאוריית העשבים השוטים. ובכל זאת, אני חושבת שחמשת האיסורים הללו מציבים את יום הכיפורים בפרספקטיבה הראוייה לו. אני מעדיפה פי עשרת מונים את מי שיכולים להביט לעצמם במראה בלבן של העיניים ללא צורך להשפיל מבט.
סיפרה לי פעם חברה דתיה, שהיא מעדיפה לאכול במסעדה שאין בה תעודת כשרות אבל בעלי הבית דתיים אמיתיים. לתעודת הכשרות יש את אותה המשמעות שיש לצום יום הכיפורים: היא בבחינת עצימת עין והשפלתה עבור מי שכשרותם נזקקת לתעודות. וכשרותכם?
עושים את ה’כפרות’ השכם בבוקר בערב יום-הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.
יש להחזיק את התרנגול או את כסף ה’כפרות’ ביד ימין ולומר:
בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:
במילים "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ולומר:
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:
אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה’כפרות’ נהוג לתת לצדקה.
האם קניית הזיכוי בכסף מוכרת לכם? בין חוק הלבנת הון לבין הלבנת מעשיו של חוטא, נמתח טווח רחב של מנשקי מזוזות וצמים שעשו כותרות בשנים האחרונות. עם ישראל התעסק לאחרונה לא מעט באולמרט, הירשזון, קצב ורמון. גם בועז יונה עשה כותרת או שתיים, ומנהלי קרנות ההשקעות מסובבים כעת עשרות מליוני משקיעים מדממים סביב ראשם. קיבלנו גם תזכורת על אריה דרעי ולצידו עוד שורה מפוארת של בכירי ש"ס שנחשדו (שניים-שלושה אף הורשעו) בפלילים.
מה עוד היה לנו תחת כנפי השכינה ומתחת לכיפה ולציצית? התעללות בילד פלשתינאי בן 9, מטען צינור בפתח ביתו של שטרנהל, התעללות שיטתית בתושבי חברון הערביים, צעירות שנפלו קורבן למקָדשי שבת אלימים, גילויי אלימות של יהודים כלפי יהודים.
השיטה פשוטה: שוחטים תרנגולת, ופשעיכם יעברו אליה ויספגו עם דָּמָה אל האדמה.
התרנגולת יכולה להיות ניצולי שואה, חולי סרטן וצוללי הקישון, א’ מבית הנשיא, חיילת בת 19 שנושקה בכפייה, אזרחית תמה שנרצחה, פליטי דארפור או עם ישראל כולו.
אין לי ספק שחלק מכם תורמים בהוראת קבע לאגודה למלחמה בסרטן, לתנו לחיות לחיות או אפילו הולכים לחגוג בערב התרמה למען נאנסות קונגו.
כל אחד/ת ותרנגול הכפרות המדמם שלו/ה.
צום קל.
חזק מאוד, ועד כמה שאני יודע ומבין בנושאים אלו (לא הרבה), גם נכון מאוד ועצוב מאוד
אבל כמה עניינים שונים. האמונה באלוהים דבר אחד. אמונה במצוות התורה דבר שני. וקומבינות דבר שלישי. לא צריך לערבב את כולם ליום כיפור.
אנשים שחוטאים וצמים בשביל הפסאדה הם מגונים גם בתוך המסגרת הדתית וההלכתית. (תוכחת נביאי ישראל תדגים).
המצב בישראל הוא בעיקר הסוג הזה, כלומר חוטאים גדולים שעושים ג’סטות למען מראית העין וגרוע מכך אלה שבאמת מקווים שהצום מוחק את הדם.
צמתי פעם אחת ביום כיפור ככה מכל הלב, כולל בית כנסת וכל השטיקים היה נחמד. אבל בתור חוויה ולא הרגל. זה לא עינוי עם נעשה בתוך אקסטזה, כמו ויפאסנה שהיא גם עינוי, אבל בסבבה.
בישראל באמת יום כיפור זה דבר מקומם. כל השנה שוחטים אנשים תמימים, וביום כיפור שוטים עוד תרנגול. העיקר שיהיה דם על הידיים כל השנה, ברציפות.
כל מי שחושב שיכופר לו ביום הכיפורים על עוולות ורוע לשמו שהוא עשה ופגע רק משום שהוא יצום צום מוחלט ביום הכיפורים, חי באשליות.
מצד שני, גם מי שחושב שאם פשע ופגע והוציא לשון הרע והוא לא יצום ביום הכיפורים וגם ירוויח מזה, גם הוא חי באשליות.
או שאתה דתי, ואז אתה חייב למלא את כל המצוות בצורה מלאה
או שאתה חילוני, ואז אסור לך למלא מצוות.
כל שילוב אחר מראה על צביעות, חוסר הבנה, ומה לא.
מזל שלא כולנו לוקחים את החיים (ואת אלוהים) כל כך ברצינות
ביותר.מדוע? יום כיפור הוא בשביל האדם.כדי שיבצע את המירוק העצמי.יום השבת הוא עבור האל.זה היום בו נח האל.האל נעלה יותר מהאדם.
אני חילונית (רואים, אני כותבת ברשת ביום כיפור…), לא שומרת שבת או כשרות, שמאלנית, ובקיצור – חלק מאותו ציבור שחנה מציגה אותו כקבוצת הנרדפים ע"י הציבור המסורתי-צם – וראה זה פלא, אני צמה. ברגע זה. הערב ומחר, עד סוף החג.
למה? מסיבות כאלו ואחרות, שלי. מילות המפתח: הסיבות שלי. על רגל אחת אני יכולה לומר שההימנעות מהרגל האכילה יום אחד יוצרת שינוי זה שמכוון אותי לחשוב אחרת, יותר להרהר, לסכם, להעמיק בחשיבה על הדברים, מוסרית ופילוסופית. לא מזיק. למה לא לעשות את זה כל יום או כל שבוע? מי ששואל ככה מיתמם. איש לא יכול לעשות את זה כל יום או כל שבוע, לא ברמה הזאת. למה לא לעשות את זה בלי לצום? כי לי מתאים דווקא לעשות את זה עם לצום. וזה שלרבנים שטיפחו וקידמו את המנהג היו כוונות אחרות בקשר למהותו, זה לא מחייב אותי ולא מונע ממני להיעזר בו.
ומעבר לזה, אני ממש לא חייבת להתנצל ולהתעסק בלהסביר ולתרץ מנהג שלי, בטח שלא בפני מי שמחליט – ביוהרה ובלי להתעניין במניעיי – שהמנהג שלי, שלהרגשתי אכן מסייע לי להיות אדם טוב יותר וחושב יותר, הוא "נו, באמת…"
אני לא לוקח את זה קשה… ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו…
מה זה בנדם? כולה צינור. בצד אחד מכניסים את פאר היצירה האלוהית, פירות גן עדן, מכל טוב הארץ, שבעת המינים, חלב ודבש, ומה יוצא מהצד השני?
בגלל זה לאכפת לי. ירצו יאכלו לא לא…
עדיף שיתעסקו בזה מאשר שילכו מכות בשכונה.
מה שכן יש היבט כואב במצב.
לפנים, כשהיהדות הייתה מסורת, פולקלור, תרבות, אנשים הלכו לבית הכנסת כחוויה תרבותית. לא כהצהרה דתית.
את זה המדינה הציונית הצליחה להרוס.
חכם, חזק וכל כך מפוכח.
עניין שחיטת התרנגולת מזכיר טקסים בשבטים פרמיטיביים בהם נהוג לשלוק חיות ברותחין, אם צלחו את השליקה האדם דובר שקר, אם לא צלחו את השליקה סימן שהאדם דבר אמת.
במאה ה-21 ראוי היה מטבע הדברים לצפות ליותר, אבל לדאבון הלב זה מה יש.
כידוע לגולשי הבלוג, יש לי הערכה נמוכה מאוד למי שמייחסים לי דברים שלא אמרתי, תוקפים אותי על כך – ועושים זאת בעילום שם.
זו גישה שמעניקה לבעליה הרבה סיבות למרק את עצמם כל השנה, לא רק ביום הכיפורים.
גם אין לי הרבה כבוד לאלו שבמקום לייצג את עצמם ואת אמונתם – הם שומרים ערוץ התנחמדות לכל מה שסותר אותם, to be on the safe side. חלקלקות מצמררת. יש הבדל מהותי בין לקבל את אמונתו של האחר, לבין היעדר העמדה שאתם מייצגים כאן.
אנא צייני אילו דברים שלא כתבת ייחסתי לך כביכול, מתי ואיך "שמרתי ערוץ התנחמדות" (???) וכן הלאה. כרגע אני פשוט לא רואה קשר בין הדברים שכתבתי לבין הודעתך האחרונה, פרט לעובדה שלא הזדהיתי בשמי המלא (לא ראיתי שחוסר הזדהות הפריע לך כשמגיבים הסכימו לדברייך). העובדה שלא ברור לי אם ואיך הגבת לי או שהגבת לאחרים שאין להם קשר עם דבריי, מקשה עלי מאוד להגיב עניינית.
וכל זה מתקשר להתחסדות של המתמודדים עינב ואשר ב"אח הגדול", התחסדות לה שותפים גם רבים מהצופים, אשר מוכנים לעשות לינץ’ לכל אדם לא דתי, שעה שהם בעצמם אינם נקיים מדופי.
התכנית הזאת מעידה על רבות מהרעות החולות שדבקו בחברה ואולי זאת ההזדמנות לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכנו.
בסופו של דבר כולם הופכים את הטפל לעיקר, בעוד שהחשיבות האמיתית נתונה אך ורק ליושרו הפנימי של האדם, תהא אמונתו אשר תהא.
העקרונות של המתמודדים והצופים גם יחד אינם עקרונות דתיים כי אם עקרונות של קנאות דתית, צרות מוח וחוסר סובלנות, שאין מסוכנים ונאלחים מהם.
הרי שאמירות כמו "מאותו ציבור שחנה מציגה אותו כקבוצת הנרדפים ע"י הציבור המסורתי-צם" הן מהזיות ליבך, לא מדברי.
בכלל – יש לך שם?
אין לאף דיעה משמעות אם את לא יכולה להתייצב מאחוריה.
דוגמא למה? מיקרוקוסמוס של מה? של קבוצת תחקירני ערוץ הטלויזיה?
כפי שכתבתי, ואנחנו מסכימות בעניין זה – יושרת האדם היא המהותית. יום הכיפורים נופל כפרי בשל לידי אלו שמירוק החטאים חוסך להם עבודה אמיתית על ערכיהם ועשייתם.
ולא, אני לא מעוניינת לחשוף אותו. פה זה אינטרנט, רבים וטובים לא מזדהים (וכאמור, את שוכחת לדרוש מהם שיזדהו כל עוד הם מסכימים עם דברייך. כנראה שאז כן יש לדעתם משמעות למרות שהם לא מתייצבים מאחוריה, מה?) אני אדם שחרד לפרטיותו ולא בא לי שכל העולם ואשתו יזהו אותי. אני לא מבינה למה כל-כך קשה להבין את זה.
וודאי שיש לדעה משמעות גם אם אני לא "מתייצבת מאחוריה" בשמי המלא. ממילא את לא מכירה אותי מחוץ לאינטרנט (בזה אני בטוחה), כך ששמי המלא לא ילמד אותך משהו מיוחד ולא תהיה כל משמעות ל"התייצבות" הזאת. אגב, בבחירות לכנסת לא דורשים מאיש להזדהות, הבחירות הן חשאיות ואנונימיות, ואף על פי כן יש בהן לדעתו של כל אזרח חשיבות קובעת.
מכיוון שלא האשמתי אותך בשום מעשים שנעשו לי כביכול במרחב הלא-וירטואלי, אני באמת לא מבינה את הקטע של "תזדהי". מה זה פה, צבא? אולי צריך גם להזדהות במספר זהות ובכתובת ובטלפון?
בכל אופן, התייחסתי למילים המהדרין "בין הדתיים הלאומיים העכשוויים שלנו (כמורשת קודמיהם – הקנאים של אז), ממשיכים לעשות עוולות שבין אדם לחברו החילוני השמאלני ו/או החילוני עד לרגע כניסת החג ומרגע צאתו, שכן לפשעים האמיתיים אין משמעות ערכית, יושרתית או אמונית. בספר החשבונות של אלוהים – הם צחים כשלג (רק הבוקר קבלתי כמה נאצות ואיומים בטלפון ובמייל מאחד כזה – והוא לא לבד)."
.
מכאן שהתייחסת במפורש לציבור הדתי-לאומי, ולא לציבור המסורתי-צם. רואה? אני מתקנת את עצמי על חוסר דיוק: הצגת את הציבור החילוני-שמאלני כקורבן מסורתי של ציבור קנאים לאומי-דתי. עכשיו, כשהבהרתי שחו"ח לא דייקתי, האם תוכלי לרדת מהאולימפוס, לחדול מלהתחמק מלהגיב עניינית בתירוץ ש"לא הזדהיתי בשמי המלא", ולהסביר לי מה הבעיה שלך עם זה שאני אישית צמה, מה הבעיה שלך עם המניעים שלי, איפה יש "היעדר עמדה" במה שכתבתי (כי לי, וואלה, דווקא נראה שהייתי די ברורה. ואם למישהו לא ברור מה עמדתי, הוא מוזמן לשאול לפני שהוא קופץ ומניח ישר שיש אצלי איזו חוסר עמדה מכוון), איפה השארתי ערוץ התנחמדות למה שסותר אותי ואיפה את רואה אצלי "חלקלקות מצמררת"? כל תגובה עניינית תתקבל בברכה.
חנה, את מתחילה להתעסק בבנאלי. תנסי אולי להיות קצת יותר מקורית כי כבר ראיתי פוסטים כאלה.
את ממשיכה להגיב לסרטים שרצים לך בראש ולא לדברי.
לגבי השם – אינטרנט או לא – העברת ביקורת בעילום שם היא מעשה פחדני, עלוב ולא ישר בעיני.
ההתכמות המילולית לא תגביה אותו מעבר לזה.
ועוד שאלה: את/ה מודע/ת לכך שכתיבה חברתית היא תמיד על דברים שיש עוד מי שעכתב עליהם?
מציעה מקצה שיפורים לתגובתך, היא לא בסטנדרטים
(גם לא שלך))
נפשו?
http://www.notes.co.il/bart/36596.asp
ישעיהו. פרק נח.
א קרא בגרון אל-תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם, ולבית יעקוב חטאותם. ב ואותי, יום יום ידרושון, ודעת דרכיי, יחפצון. כגוי אשר-צדקה עשה, ומשפט אלוהיו לא עזב, ישאלוני משפטי-צדק, קרבת אלוהים יחפצון. ג למה צמנו ולא ראית? עינינו נפשנו ולא תדע? הן ביום צומכם תמצאו-חפץ, וכל-עצביכם תנגושו. ד הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. לא-תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם. ה הכזה, יהיה צום אבחרהו?יום ענות אדם, נפשו? הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע? הלזה תקרא-צום? ויום רצון ליהוה?
ו הלוא זה, צום אבחרהו.פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל-מוטה תנתקו.
ז הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית.
כי-תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם.
ח אז ייבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח. והלך לפניך צדקך, כבוד יהוה יאספך. ט אז תקרא ,ויהוה יענה. תשווע ,ויאמר הנני. אם-תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר-אוון. י ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע. וזרח בחושך אורך, ואפילתך כצוהריים. יא ונחך יהוה, תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, ועצמותיך יחליץ. והיית, כגן רווה, וכמוצא מים, אשר לא-יכזבו מימיו.
מן הידועות היא, שקיים פער גדול בין המצוות לאילו שמקיימים אותן…
"גם אין לי הרבה כבוד לאלו שבמקום לייצג את עצמם ואת אמונתם – הם שומרים ערוץ התנחמדות לכל מה שסותר אותם, to be on the safe side. חלקלקות מצמררת. יש הבדל מהותי בין לקבל את אמונתו של האחר, לבין היעדר העמדה שאתם מייצגים כאן. "
מה זה כל ה"ניתוחי אופי" אד-הומינם האלה? סתם הגבת בזה לסרטים שרצים לך בראש? איפה ראית את כל הדברים האלה בדבריי או בדבריו של חובבן? ואם לא ראית את זה בדברינו, למי הפנית את ההאשמות הללו ולמה בכלל העלית אותן? ההתחכמויות המילוליות וההתפתלויות שלך עכשיו לא יסתירו את העובדה שאת זרקת האשמות כלליות כלפיי וכלפי "חובבן" ועכשיו את לא מוכנה או לא מסוגלת לקשור אותן לדבריי או לדבריו.
אני מחכה. את עדיין יכולה להגיב לעניין. או שלא.
של הפוסט. אני מחזירה אותך אליו, בפוסט עצמו כתבת "…שצום יום הכיפורים וחילוֹנוּת חופשית, הם בבחינת אוקסימורון אמוני, ערכי, אידיאולוגי, פילוסופי ומעשי". ובכן כתבתי לך באופן כללי מה הרקע לצום שלי, ומבחינתי אין אצלי אוקסימורון, מכיוון שאני – כמו רוב הציבור בישראל – לא מחויבת לדת היהודית מאל"ף ועד תי"ו. כן, כן, אני מודעת יפה לנקודות בחשיבה היהודית שקשה לי לקבל אותן, הן מן הסתם הסיבה שאני לא מחויבת מאל"ף ועד תי"ו, גם לא מאל"ף ועד וי"ו, לדת זו. נו? אז זה אומר שגם אסור לי לקחת ממנה בדרכי שלי את המעט שמועיל לי ואני לא פוגעת בו באיש?
אם יכול להיות איזשהו דיאלוג ענייני בינינו – אשמח לתגובה על זה. אין לי הרבה כבוד לגישה הכוחנית שאת מפגינה כאן, שאת נתלית בהעדפה שלי להישאר אנונימית כדי להטיח בי שמות תואר אישיים שונים ולא לענות לעניין הפוסט. נו טוב, אז את חושבת שלא להזדהות זה מעשה פחדני, עלוב ולא ישר, והבהרת את זה, תאמיני לי שאני יכולה לחיות בלי בעיות עם העובדה שחנה בית הלחמי חושבת שאני פחדנית עלובה (או שהמעשים שלי הם פחדניים ועלובים). לגבי יושר, אני לפחות מפנה אלייך טענות ענייניות בתגובות שלי, בין אם אני מזדהה ובין אם לא. ומה איתך? בא לך להגיב לטענות שלי?
על מה יצא הקצף?
התחלת מאנשים שאינם דתים שצמים ביום כיפור
צביעות קטנה? נניח.
אם בזה היית מסיימת, כניראה שהייתי מסכים איתך. אבל המשכת מהמנהג התמים הזה, לרמזים על אונס קטינים, פליטי דרפור ומה לא.
השיטה הרטורית ברורה: מתיחת הטיעון לאפסורד.
לטענתי מתחת את השיטה הזאת הרבה יותר מידי ופגעת בטיעון המקורי שלך.
כניראה שאת לא שומרת את ההתלהמות למאמרים, והמשכת בלכנות אותי פחדן וכו’
נו, שיהיה.
צום קל וגמר חתימה טובה
לפי דעתי הנוצרים פתרו את הבעיה בצורה הרבה יותר אפקטיבית. פעם בשבוע ללכת להתוודות ומשם להמשיך כבר לבר הקרוב ולהתחיל לחטוא מחדש… מה הבעיה? בשבוע הבא ייתנקו שוב מהזבל, לא צריך לחכות שנה עם רגשות האשמה.
נקודה חשובה בהקשרים האלו. הסליחה, או בקשת הסליחה או הכפרה על החטאים הם עניינם שוליים בעני יחסית לנקודת המפתח בסיטואציה, שהיא- ההכרה בכך שחטאנו, או שעשינו טעות…
וּבְכֵן וּלְךָ תַעֲלֶה קְדֻשָּׁה כִּי אַתָּה הוּא אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ:
וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום. כִּי הוּא נורָא וְאָים. וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת:
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד. וְכותֵב וְחותֵם (וְסופֵר וּמונֶה). וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו. וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע. וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן. וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין. לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין. כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון:
חזן כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו. מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ. וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו. וּמִי לא בְקִצּו. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם:
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: (צום קול ממון)
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה:
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות. כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו:
חזן אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם. וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם. כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם:
אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף:
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם:
אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ:
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ. וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ. וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ:
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ. בַּעֲבוּר כְּבוד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ. כְּסוד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קדֶשׁ. הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקּדֶשׁ. דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה. קורְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקּדֶשׁ:
הכופרים והמשתמטים, הם שמורים לאנושות את הדרך.
ודי בכך: הצום ביום הכיפורים מבטא, עבור אנשים שונים, דברים שונים. באה הפרופ’ הדגולה וקובעת – לא – הוא מבטא דבר אחד ויחיד.
מיסיונרים קנאים אנטי-דתיים גרועים באותה מידה כמו מיסיונרים קנאים דתיים. זה המונופול על האמת שמפריע לי, וזה ההידחפות לצלחתו (הריקה במקרה זה) של האחר.
סבה"כ אמרתי שכבר כתבת דברים טובים יותר ולאחרונה השתלטה עליך רוח בנאלית.
הראת בעבר שכשאת יכולה את רוצה.
יש לך (ולא רק לך) בלבול מושגים מסוכן, שגם הפוסט מדבר עליו בהקשריו שלו.
החילונות החופשית רוצה בסה"כ לחיות את חייה, בבחינת חייה ותן לחיות. יש לה שתי בעיות – כפייה אלימה מבחוץ, ואותו בלבול מושגים ומשת"פיות פחדנית מבפנים. אני נוטה לחשוב שחלקה בא מהיעדר חשיבה בנושא, חלקה מפחד וחלקה מהיעדר יושרה וזדון. ותמיד גכם מימד של אי לקיחת אחריות של הפרט על הקהילה, הכלל והערכים שהפרט לכאורה מעוניין לקדם.
במקל, בסרגל, מה שבא ליד
השמצות, הכללות, וסתם בורות מדאורייתא ומדרבנן
כל מי שהוא לא בדיוק באותה פי נה קטנה בה אני עומדת – אשמיצהו כראוי לו
למרות שאני אמורה כבר לא להידהם ממנו:
השימוש בגינוי של מה שהמגנה עצמו עושה בעצם הגינוי.
לצד זה מתקיימים בכבוד גם דמגוגיה זולה (שימוש בסיסמאות מעוררות אסוציאציה סטריאוטיפית ואמוציות), התייחסות לכותב/ת במקום לעמדה, גיבוש אינטואטיבי של הנחות לגבי העמדה המותקפת למרות שהקשר בינן לבין דברי הכותב/ת הוא מקרי, אם בכלל – ועוד כהנה וכהנה ניסיונות עילגים (אולם אני מודה – אנחנו כנראה גזע מטומטם, כי על רוב האנשים זה עובד) לעשות דה לגיטימציה אישית לכותבים במקום להתייחס לעמדתם, בכל פעם בה העמדה הזו מציבה מראה לא מחמיאה מול פנינו או מאיימת עלינו באיזהשהו אופן.
בשורה התחתונה – אלו בדיוק החטאים עבורם נוצר יום הכיפורים, אלו שמתחילים בין אדם למקום, שמייצרים סוג של שקר מולבן ושיטתי.
כפייה דתית היא ביטוי לקנאות, אבל לא היחיד.
הטענה שמנהג כגון צום ביום כיפור אינו מבטא X אלא מבטא Y – כשהיא נאמרת כך, בפסקנות, כאילו נאמר שמרחק הירח מכדור הארץ הוא כזה וכזה – היא ביטוי לקנאות וצרות מחשבה. היא אינה נכונה.
טענה שיש לה סיכוי להיות נכונה היא "בתפיסה היהודית המסורתית, שנשמרת אצל היהודים האורתוקסיים המאמינים, הצום מבטא X".
עבור המגיבה "ש" למשל הצום ביום-כיפור מבטא דבר אחר. עבורי – חילוני – הוא מבטא דבר אחר. אני יכול, למשל, לאמץ את הצום כחלק מהמסורת, מבלי להזדהות עם תוכנו האמוני.
אין מדובר ביחידים אקסצנטרים, גם אין מדובר ב"משת"פים" עם הממסד הדתי.
למרות שאני אמור כבר לא להידהם ממנו:
אנשים ונשים שמותחים ביקורת על כל העולם, ונעלבים נורא שמותחים עליהם ביקורת.
מה לעשות. ההגדרות שלך שטחיות ומכלילות, הרמיזות המגונות לאורחותיהם הפסולים של הדתיים הן דמגוגיה זולה, ההתיחסות לטקס הכפרות מראה על בורות סתם. הן בנושא הטקס עצמו, והן בנושא משמעותם של טקסי כפרה בכלל.
ולא דיברתי על הפטרונות שיש באמירה לאנשים מה הם צריכים להחליט ולהרגיש כדי לא להיות "משת"פים"
ויש לי שם, אני בן אדם אמיתי. את יכולה להתיחס ישירות לדברי ולא לנסות להסיט את הדיון לשאלת האנונימיות ברשת, שהיא אולי שאלה חשובה, אבל משמשת אצלך כתירוץ להתחמק מתשובה.
אינני דתי.
רשימתך, לעניות דעתי, אינה משכנעת [מה ביקשה היא לשכנע - לא אדע], כי אם מביכה. היא נותרה בתחומי רסיסי רעיונות, המולחמים במים ומונעים באודיהם העשנים של יצרים וולקניים.
הדעתנות, גם זו הנרקסיסטית, או חסרת הבטחון, מותרת לכל אדם.
הכתבה הזו היתה מביכה.
[אשוב לקרוא את ההשתלחות הצפויה בי על דבריי]
מעניין שאתה קורא את הדברים כאילו הם מכוונים אליך, בעוד אני התייחסתי למכלול טיעונים דמגוגיים (טיעוני גנאי סטריאוטיפיים וסלוגנים מעוררי אמוציות, במקום תגובה עניינית לטיעוניי).
מדובר בביקורת על נושא ספציפי, שהוא קונסיסטנטי לשני התחומים בהם אני כותבת ביקורת מגובה בעשייה רבה כבר למעלה מעשור. זה לא "ביקורת על כל העולם".
עמדה ספציפית לגבי טקס הכפרות אינה "בורות" – גם אם היא פוגעת בפרתו הקדושה של מישהו. זו עמדה שרבים בציבור השפוי, ההומאני, החופשי וזה שאינו מטיל על שום ישות מדומיינת את האחריות לחייו – מחזיק בה. צודק בכך האזרח – זה לא "ייחודי" ולא מתיימר להיות, אני בהחלט חלק ממחנה בעל ארגומנטציה ברורה, בעניין זה.
כנראה שדרכתי לך על יבלת אם אתה מעדיף להתנבז אישית מולי במקום לבחור בתגובה עניינית לטיעונים או בשתיקה. אני שמחה שעשיתי זאת ומקווה שכפי שהוכיחה כתיבתי בעבר, מעדויות מאוחרות על האפקט שלה – גם מבלי שתודה בכך, זה מעורר למחשבה.
ו…כן – אמנם איש הישר בעיניו יעשה, אבל צום לצורך מחילה על ‘חטאים שבין אדם למקום’, כשהוא נעשה על ידי מי שלכאורה לטיעוניהם אינם מכירים ב’מקום’ – זה אקט של חוסר יושרה פנימית בעיני, או חוסר הבנה מהותי.בהקשר לאפשרות השניה – נאיביות (אותו חוסר הבנה) היא בחירה שלא לקחת אחריות. אפשר לצום לדיאטה גם ביום אחר. להימנע מחטאים מהסוג הדורשים אקט של מחילה כה קיצוני – כדאי כל יום. לטעמי, יום הכיפורים הוא אכן שיטה מצויינת להלבנת חטאים על מנת להמשיך לחטוא. בשביל זה הומצאה הדת על טקסיה, לא?
למען ההבהרה – על מנת שלא תתלהב יותר מדי בספרינט של הכפשות דמגוגיות מולי: אני לא שונאת דתיים, לא מטיפה נגדם, לא סובלת מ"שנאה עצמית", אני אשה מאמינה (לא, לא באלוהים) ויהודיה גאה שלא תיתתן לך ולשכמותך להשתתף בחגיגת ניכוס היהדות לנציגיו של "אלוהים".
כנראה שהייתי צריכה לצפות לכך שלא תהיה התייחסות אליהם, אלא בלי שום קשר להם – התייחסות נבזית ונטולת הקשרים אלי, לכתיבתי או למוטיבציות שלי. העמדתי רף ציפיות גבוה מדי?
כנראה.
לצערי יש בי את הרושם שאת לא ממש מעונינת בויכוח
הצדק איתך, תמיד, ואני ושכמותי לא נמנע ממך, השפויה, ההומאנית, החופשית לכתוב כל מה שתרצי
לא, אני לא "נעלבת". למעשה, אני לא לוקחת באופן אישי שום דבר מהנאמר לי, בייחוד לאור העובדה שמדובר בדר"כ בסוג של השתלחויות מביכות שמשקפות את המציאות הפנימית ואת "עלבונו" של האחר.
לרגל יום הכיפורים, אני (כסלחנית בת סלחנים) לא מנקה את הליכלוך הזה של מיגננה באמצעות מיתקפה אישית מהבלוג. שיהיה לכם על מה לבקש סליחה גם בחטאים שבין אדם לחברו. שירות לגולשים: אני מסייעת לכם באינדוקס.
בשבועות האחרונים עולה בי התחושה שבחירות, בכלל, מוציאות מוטיבציות לא טובות מבני אדם – ואני פוגשת בהן יותר מתמיד, בכמה הזדמנויות (והדוגמא הקטנה תרתי-משמע שאתן כאן, היא מהקלות שבהן) – האלימות אף הופנתה כלפי;
——–
כמה נכון
האם התייחסת למשהו מהטיעונים שלי? לא. התייחסת בכינויי גנאי אישיים כלפי (שכפי שציינתי – אינני לוקחת באופן אישי). על מה אתה רוצה שאני אתווכח איתך? אתה הרי צודק בעיני, תמיד, שכן בהגדרה של שליחותי ותפקידי בעולם הזה – כתפי רחבות דיין על מנת לשאת עליהן נגדי כחלופה להתמודדות עם עמדותי ועשייתי, שבמקרים רבים אינן משאירות את הקורא אדיש.
חנה בית הלחמי ,חבל על רשימה כל כך לא מעמיקה המראה גם על בורות וגם על התחסדות חילונית אדוקה .
שנה טובה .
אם לוקחים נושא כזה גדול צריכים לעמול בו הרבה יותר .
חסכי מילים לתגובה אני לא אכנס שוב לפוסט ולתגובות .
אתה מנסה להיתלות באילנו שלא יתנו לך את הפרי הנכון. למעשה, את מפעיל כלפי בלי קשר לבחירות את מה שאני קובלת עליו בכאב (כחלק מהחברה שאני חיה בה ומגדלת בה ילדים) בפוסט הקודם.
עמדתי לגבי צום יום הכיפורים אינה קשורה לענייני בחירות. הפוסט על יום הכיפורים נכתב – ולא בפעם הראשונה – כחלק מתפיסת עולם. אין בו השתלחות אלא עמדה, השקפת עולם ותמונת מציאות, מלווה בביקורת מנומקת שאתה יכול לא להסכים איתה – אבל בעצם עוד לא שמעתי ממך אי הסכמה או נימוקי נגד. מה שמעניין הוא שבניגוד לחלק מהטקסטים כאן – דווקא כמה מחברי וחברותי הדתיים מסכימים עם חלק גדול מדברי (למעט תפיסתי את אלוהים כפיקציה, שהומצאה על ידי האדם על מנת לשמש ככלי למישטור פנימי, לצרכים שלטוניים – שכן הם מאמינים בקיומו של האל).
נמקי, פרטי והרחיבי. בורות? הקרחיבי נא את דעתי וידיעתי. התחסדות חילונית אדוקה? אנא, מראי מקום והסברים.
שיח הסיסמאות הוא בלב ליבה של הדתיות, ביחד עם פתרונות אינסטנט כחלופה לשאלה ולחיפוש תשובות ע"י האינדבידואל.
אני לא חוסכת מילים לתגובה – אני מכבדת את כניסתך לכאן למרות שלא בטוח שאזכה ליחס דומה.
"אחדים מידידי הטובים הם דתיים"
מאיפה המוטיבציה לשיח סיסמאות מרעילות שכזה? מאיפה הטינה והשיטנה האישית כלפי? (שוב – זה שלך, אני לא לוקחת את זה אישית אולם מזהה גם מזהה כשמישהו מנסה "להיכנס" בי אישית).
אני לא זקוקה לעזרה בניסוח,תודה. אני כותבת את מה שאני מתכוונת באופן מדוייק מאוד. הציניות הזו אינה בגדר נימוק או עמדה אלא מגננה אופנסיבית מיותרת. ממה אתה מתגונן? אין לך – לכאורה אמן ההתנסחות – דרך יותר מכבדת (אותך, בעיקר) להגיב? אין לך טיפה אחריות חברתית שבשמה אתה יכול לתקן מיס-קונספציות של אחרים?
מי שצועק "בורות" מבלי להציע חלופה, מניסיוני הרב בשיח וירטואלי – בדרך כלל אין לו חלופה להציע. האם לכן זה נגמר במגננה אלימה כזו?
אני לא מכיר אותך אישית, ובטוח שאת אשה הגונה וראויה
אכתוב פוסט בענין זה בקרוב
את מוזמנת להגיב
אני מזמינה אותך בינתיים לקרוא את "מי כתב את התנ"ך (5 דמויות שונות, חלקן כסיפורים עממיים משרתי-אינטרסים, שנכתבו מאות שנים בדיעבד) ואת הספר של דוקינס על האשלייה הגדולה של הדת.
הדיון הזה ודומיו גורם לי לחשוב שאולי הגיע הזמן שאצא מה"נישה" של קידום נשים בחזרה לפעילות בעמותת הלל, בה הייתי פעילה בראשיתה. החזרת מרכיב הבחירה לחילונות, הגאווה בתרבות החילונית (הרחבה ועשירה ובריאה לטעמי מזו הדתית), צמצום הקשר הגורדי בין זכות תנ"כית לזכות עכשווית, פיתוח מחשבה ציבורית חילונית הומאנית ונטולת יראת האלוהים והפרדת הדת מהמדינה דה פקטו, בחקיקה ואכיפה – הם עניין קיומי למדינת ישראל – גם לדתיים ולדתיים הלאומיים שבה.
בקריאה שניה של הפוסט שלי – הוא מנומק, מגובש ונכון.
מי שרוצה להביע עמדה שונה – מוזמן. מי שזה מעורר אצלו יצרים אפלים – שיביט במראה, כי הם לא נובעים מהפוסט או מעמדותי.
ויכוח נוקב עם עמדותיך – כן
יצרים אפלים – שום דבר
אפשר לעבור לעמדות (שאני מצידי שלי כבר הבעתי).
זה שהדתיים צמים, בעיה שלהם. הם מאמינים, לא ברור לי איך, אבל בסדר. כל עוד הם לא סוקלים תחנות וצוותי מד"א (כפי שעשו בערים רבות השנה), זכותם לעשות מה שבא להם, מה גם שיום כיפור הוא החג הכי נחמד בשנה: אופניים, אין מכוניות, רעש טלוויזיה לא בוקע מהבתים, זיהום האוויר נעלם. מצדי שיקיימו אותו פעם בחודש.
פסח הוא חג מתועב, אבל זה כבר סיפור אחר.
לעומת זאת, החילוניים שצמים, מסיבות מטופשות כאלה ואחרות, חשודים בעיניי מאוד. זה אומר שאיפשהו שטיפת המוח עבדה, והם עדיין חוששים איפשהו, ומתעורר בהם הפחד הקמאי המר, הקטן, שעין גדולה מביטה עליהם ובוחנת מה הם אוכלים מתי ואיך טבלו את המצה שלהם. אין להם תירוצים.
והדתיים, אגב, רחוקים מלהתענות. ארוחה יפה לפני, ארוחה יפה אחרי, ובאמצע הרבה מנוחה ואפילו פטורים מסקס. זה לא עינוי, מצטער. שיבואו איתי לרוץ בעלייה של שד’ הציונות בארבע אחר הצהריים באוגוסט, ונראה אם באמת בא להם להתענות.
כך יוצא שגם חילוניים וגם דתיים חוטאים לאמת בחג הזה, ובסופו של דבר הצביעות חוגגת, ורק היא.
לפחות אנחנו על אותו שיפוד (בּוּר משמיץ שונא יהודים מכליל בנאלי מסית שכמוך). לכבוד יחשב לי
דוקינס כותב על כך שהדת גורמת לכל המלחמות.
צריף ךהזכיר לו ששתי המלחמות שהפילו את הכי הרבה חללים היו מלחמות חילוניות ולתפארת המין החילוני. אחת מהן גם הייתה רציונלית לגמרי.
חילוניות היא לא אנטי-דת כמו שדתיות היא לא אנטי-חילוניות.
ואכן צריך לאפשר למי שרוצה לנסוע ביום כיפור, כי בפעם האחרונה שבדקתי – כאן זה (עדיין) לא איראן.
ולגבי הנושא של דוקינס שטחי או לא, וחשיבות הפילוסופיה / פזסיכולוגיה / מדע עממיים – זה כבר לדיון אחר.
שתי המלחמות אליהן את מכוונת הן מלחמות לאומיות ואתניות ולא ניתן לייחס אותן לחילונות שכן מעורב בהן מניע דתי עמוק – בין אם מצד התוקפן ובין אם בהגדרתו מראש של הקורבן. אבל גם זה לדיון אחר…
אין שום דבר דתי במלחמת העולם השנייה. היא הייתה נגד הרבה יותר מהיהודים והתנהלה באופן רציונלי, שיטתי וחילוני לגמרי. ולא סתם אחריה הגיע השבר הפוסט-מודרני.
מכוון ולא מכוונת, ואני חדרתי לצערי.
http://www.notes.co.il/gilad/48462.asp
או אתנית – דתית – זה הרי היינו הך. אני מודעת לכך שיש אסכולות ניתוח שונות לנושא. אני אישית חושבת שכל המלחמות הן דתיות וכל המלחמות הן אתניות וטריטוריאליות. תורת הגזע סיננה בתוך הקבוצה הדתית הרחבה מידרג אכויות, אבל עדיין נאבקה נגד יהודים, צוענים, ה"אחר" מבחינה דתית ואתנית.
אני מקפידה בקלה כבחמורה על נקיון המאפשר לי להביט לעצמי בעיניים. לא אגרר לסגנון של הפוסט שלך או של חלק ממגיביך. הגבתי כראות עיני ולא על מנת להתדיין עם מי שמשתלח בי באלימות בטקסט שלו – אלא על מנת לאזן את המסרים. ה"אני" של פעם היתה אומרת לך, שאם זה מה שדיעה שאינה כדעתך מוציא ממך – לך לטיפול. ה"אני הנוכחי שלי פשוט מבקש שתישאר במחוזותיך על מנת לא להעכיר את אלו שלי. והיה ותתנצל ותמחק את אותן התנסחויות עד האחרונה שבהן, הן בפוסט שלך והן בתגובות – הרי שאני סלחנית מלידה ובעלת זיכרון קצר. עד אז – שא ברכה.
נחמד, שופט מאד, צודק מאד, קראתי וחשבתי לעצמי: אלקים שבשמים אפשר לי להיות פחות צודק ויותר חכם."ואני ה’ בעתה אחישנה" הרבה ספרים נכתבו בנושא, הצעתי ללמוד את הנושא לעומק ולקבל את התשובה שם