איכות הפצע הפתוח
.
מה לקנת בראנה, אחד מגדולי שחקני בריטניה היום, אם לא הגדול שבהם, ולגילום דמותו המסוכסכת והפגועה של מפקח משטרה בסדרת מתח? מה הופך סדרת מתח איטית, קודרת, מהורהרת ונושאת פרסים של הביביסי, שמבקרים רציניים רבים הכתירו אותה כסדרת מופת, לפופולרית כל כך ובעלת רייטינג גדול כל כך?
השאלות האלו שעלו בי שבת אחת לפני כמה שבועות למראה כל פרקי סדרת "וולאנדר" שערוץ 23 צ’יפר אותנו בהם בשידור המחזורי שלו, מצטרפות לשאלת ההצלחה הכבירה לה זוכה ליסבת גיבורת סדרת "הנערה עם קעקוע הדרקון", בארה"ב, באירופה, בישראל ובעצם בעולם כולו.
הנינג מנקל וסטיג לארסון - שניהם שבדים. שניהם הוציאו סדרות של ספרי מתח המבוססים על דמות מובילה: קורט וואלנדר הבלש המיוסר יציר דמיונו של הניג מנקל, וליסבת המרדנית שחיה בשולי החברה בספריו של סטיג לארסון. הראשון סופר ותיק, והשני בכלל לא ידע שהוא כזה, ולצערנו גם לא ידע כי מת מהתקף לב אחרי פרסום ספרו הראשון. הספרים של שניהם זוכים להצלחה אדירה בכל העולם ומעלים שוב את השאלה – למה? מה גורם לכך שגם קוראים אנינים הולכים שבי אחרי הספרים האלו? שהם לא רק מה שקרוי "ספרי טיסה" מוצלחים?
הלכתי שבי אחרי איכות הפצע הפתוח
קנת בראנה, בראיון מרתק לגארדיין (שלצערי לא הצלחתי להעלות כסרט וידיאו, אז אני מצרפת לינק "קנת בראנה מדבר על הסדרה החדשה של וואלנדר") מתאר את מה שמשך אותו באישיותו של קורט וואלנדר, שאת ספריו קרא ואהב עוד קודם להצעה לשחק את דמותו "מה שמשך אותי ומה שהקסים אותיו זו האיכות של הפצע הפתוח. של אדם שבוחר לשמור את קצות עצביו פתוחים וחשופים. שכל מעשה של אלימות שהוא צריך לחקור ממשיך להתקיים כטראומה בתוכו. הוא לא לומד, או בוחר שלא ללמוד להתמודד עם האלימות".
.
ובאמת לא לחינם קנת בראנה זכה בפרסים חשובים ביותר על תפקידו כקורט וואלנדר, הוא לא פחות ממופלא בסדרה הזו. תווי הפנים שלו. המימיקה המאופקת של גופו. העמידה. ההליכה. צבע הקול… עולם שלם של כאבים, רגישויות, נכויות חברתיות נחשף בכל ניע שלו.
.
אבל מעבר למשחק הנפלא ולהפקה האיכותית (ביביסי – כבר אמרנו?), מה בכל זאת יש בספרים האלו? למה גם סנובים ספרותיים כמוני לא יכולים לעזוב לפני שהם מסיימים אותם באנחת רווחה וסיפוק? מה גרם לי לעזוב הכל ולחפש כל רגע פנוי ולא פנוי כדי להסתער על "הנערה ששיחקה באש" (ספר ההמשך לנערה עם קעקוע), הרי זו לא יצירת מופת ספרותית, (גם הטרילוגיה של מנקל איננה כזאת) בטח לא ברמה של "המרגל שחזר מן הכפור" או "האמריקאי השקט"?
אוקיי. אז יש לנו שני גיבורים מרתקים. מסוכסכים עם עצמם. נושאים עמם כאבים לא פתורים וצלקות אינסוף. אבל, זהו הז’אנר: דמות הבלש או החוקר הפרטי או המרגל הקלאסי היא תמיד בודדה. תמיד נונקונפורמיסטית. תמיד יחסיה עם הסביבה כושלים, ותמיד היא עסוקה בהרס עצמי. זו הדמות של פיליפ מארלו, וזו הדמות של סמיילי, ושל אדם דלגליש ואפילו של בן דמותו הישראלי מיכאל אוחיון. וכשאלו הדמויות המובילות את ספרי המתח, אי אפשר שלא להבין שהסטיגמה שז’אנר המתח הוא ז’אנר נחות, לא ממש עומדת במבחן המציאות. עם דמויות נונקונפורמיסטיות כאלו העלילה כמעט תמיד חתרנית ונושאת בחובה מסרים של צדק ורצון לעולם טוב יותר.
.
ובאמת ניתן לראות שסופרי מתח משתמשים בדרך כלל בסיפור הרצח והבילוש וההתחקות אחרי הפושע כדי לדבר על נושאים אחרים בכלל. הפשע הוא רק המעטפת למשוך את הקורא (כמו הבחורות העירומות על הצד האחורי של "העולם הזה" בזמנו), ואז להעביר לו מסרים שחותרים תחת סדרי החברה הקיימים. כשהסופרים המשתמשים בז’אנר הזה הם סופרים גדולים כמו לה קארה וגריהם גרין נוצרות יצירות מופת ספרותיות בלתי נשכחות. אבל גם אומני כתיבה (עם וו’ מלשון craft, ולא art שזה אמנות בלי וו) כמו ג’ון גרישם – מייצרים עלילות שעוסקות בעיוות משפט ובשחיתות וכמובן בתוצאות . במקרה של גרישם מדובר תמיד בקונגלומרטים גדולים, בתחום המשפט (לא לחינם הרבה מעלילותיו מתנהלות במשרדי עורכי דין גדולים, או חברות יעוץ בורסאיות וכו’).
על העובדה שנושאים חתרניים ואנטי מימסדיים כאלו מייצרים בסופו של דבר הרבה כסף לכותביהם, כדאי להעלות פוסט מיוחד, אבל אם נחזור לקורט וולנדר ולליסבת ולספרי המתח של שני השבדים מנקל ולארסון, שהעלילות שלהם מרתקות באמת, אבל הכתיבה שלהם אינה מופת של כתיבה ספרותית ובכל זאת הם זוכים להצלחה מסחררת אצל קוראים אנינים – הרי שהתשובה ברורה. הם מציעים כאן בעצם עונג שיש בו משמעות.
מנקל מתעסק רבות בגזענות, בדיכוי נשים, לארסון לוחם בקפיטליזם, בקונגלומרטים, בשנאת נשים, בשעבוד נשים, בגזענות. אלו הנושאים שמניעים את עלילות ספריהם. וככה הקורא (שרואה עצמו כנאור וליברל) שסיים את הקריאה באנחת רווחה, מרגיש שהוא לא בזבז את זמנו על כלום. הוא קרא ספרות שעוסקת בדברים החשובים באמת בחיים. הוא קרא ספרים שיש בהם משמעות.
לאחר שהתלוננתי אתפנה לקורא את המאמר.
שבת שלום
שולמית
.
אגב, אסתי, האם מה שנתנו בערוץ 23 זה רק הסדרה הראשונה? עדיין מחכה לנו השנייה?
.
בפודקסטים של הבי-בי-סי תפסתי תוכנית שנעשתה עם הנינג מנקל (במסגרת הפודקסטים של תוכנית הרדיו openbook). היה מרתק לשמוע אותו. איש מעניין. חי הרבה באפריקה. אגב הוא היה על המרמרה במשט המפורסם. כן, כן.
.
ועוד אגב אחד, לשני השוודים שהזכרת אפשר לצרף את פטר הוג הדני עם ספרו ‘חוש השלג של העלמה סמילה’. ספר מופלא שהוא גם מותחן בלשי וגם הרבה מעבר לזה.
סדרה מדהימה, הא?
ואיזה שחקן ענק קנת בראנה, איזו דמות מופלאה עשה כאן. לוקח בסיבוב את רוי מארסדן שהייתי מאוהבת בו שנים.
ואכן עד כמה שאני יודעת זו הסדרה הראשונה. אם מחכה לנו הסדרה השנייה – לאלוהי אדוני הטלוויזיה הפתרונים. בוא נקווה.
ואכן מנקל היה על המרמרה ומיה סלע ראיינה אותו ב"גלריה" על הדברים:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,51651,.aspx
לגבי פטר הוג – לא ממש הייתי מכניסה אותו לקבוצה הזאת. הוא ז’אנר בפני עצמו. אגב, אם אנחנו כבר נפגשים, הרשני להמליץ לך על "הילדה השקטה", שגם כתבתי עליה כאן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000400881
.
אם כבר להמליץ על ספר נוסף של הוג, לדעתי זה "הגבוליים". נראה לי ששם הוא חושף באופן השלם ביותר את עברו שלו. זה העולם שממנו הוא בא, והתיאור הוא לא ייאמן. לדעתי זו יצירת מופת קטנה.
.
והוא כן שייך לדעתי לקבוצה הזו. כי כל הצפוניים האלה מביטים על העולם מנקודת תצפית אחרת. הטמפרטורה שלהם שונה. והוג בהחלט בעל חושים של בלש, למרות שהכתיבה שלו אינה בז’נר המקובל של "בלש".
אני אגיד לך מה ההבדל בעיני. פטר הוג הוא סופר. סופר טוב. ומייצר ספרות במלוא מובן המילה. המתח שנכנס לספר הוא אפילו לא תירוץ. והכתיבה שלו מאוד שונה ומיוחדת. גם מבחינה ספרותית.
מנקל ולארסון כותבים ספרות מתח. יש להם אידיאלים ואג’נדה והם משתמשים במתח כדי להעביר אותם ולכן לכתיבה שלהם יש עוד משמעויות לבד מהעלילה עצמה, אבל בסופו של תהליך הם כתבו סיפורי מתח. לא ספרות.
לכן לא הייתי שמה את הוג יחד איתם באותה רשימה.
שזה אומר שזה האחרון?
):
היי מאירה,
לא ידעתי שהטענה הרווחת היא שתפקידו של הבלש לעשות סדר בכאוס הקיומי. מאוד מעניין הכיוון הזה שבהחלט "עושה שכל" כמו שנוהגים לתרגם כאן את הביטוי האמריקאי.
מצד שני, כשהדמויות שמיועדות להחזיר את הסדר על כנו הן כל כך אאוטסיידריות, הרי שבעצם קיומן הן חותרות תחת הסדר החברתי הקיים. ככה נראה לי לפחות.
אבל לדעתי מה שמעניין הוא בז’אנר הזה, שהרוב הגדול של הספרים שיוצאים מתעסקים בנושאים חתרניים כמו ביקורת על הקונגלומרטים הגדולים, על מוסד המשפחה, על הפוליטיקה וכו’. וזה מה שלדעתי גורם לכך שקוראים כמוני למשל הולכים שבי אחריו.
מקווה שלא בלבלתי אותו עם אחר–הזיכרון, הזיכרון–אבל נראה לי שזה הוא.
נכון, זה באמת דרור משעני שמתעסק עם הנושא הזה, אוהב אותו, חוקר אותו, כותב אותו וכתב את עבודת הדוקטוראט שלו עליו. לא ידעתי שזו התזה שלו (וחבל כי אז הייתי יכולה לראיין אותו בנושא)
בכל מקרה, יש עמדי כתבה שעשיתי בעקבות ספרים בהם המציאות הופכת לגיבור כמו למשל "בדם קר" של טרומן קפוטה, ושם גם ראיינתי את דרור שאמר דברים מרתקים אם יותר לי להתלהב, והנה הלינק:
http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDkvMTAvMjUjQXIwNDgwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin
במקרה של לארסון, נראה לי שמעבר ליכולת המופלאה שלו לייצר דמויות אמינות ושובות לב ולברוא עלילה מהודקת ומותחת בטירוף, הספרים שלו באמת עמוסים באידיאולוגיה
והכי הכי – סיפור חייו ומותו שווים ספר או סרט בפני עצמם. (שלא לדבר על הסיפור העצוב של הירושה שנראה כאילו נלקח מתוך הספרים עצמם)
איש מרתק.
http://tinyurl.com/2vuemfo
בטח, הכתבה המדהימה הזו שלך… היא זו שחשפה אותי לספרים של מנקל.
אחר כך הגיע לארסון והאפיל עליו ):
ותודה על הלינק. מצרפת אותו לגוף הפוסט.
עוד פוסט או שניים כאלו ואני אתחיל לקרוא ספרות מתח
בעקבות זה שמעתי חלק מתכנית רדיו של בי.בי.סי על הז’אנר ועל החברה השוודית, שבה מתברר הפער בין הגלוי לנסתר בנורמות חברתיות מפתיע בגודלו. לשם אילוסטרציה – אחוז מקרי האונס בשוודיה הוא הגבוה באירופה!
את פטר הוג קראתי, מצטרפת לנועם לגבי שני הספרים.
היי רותי,
לא ידעתי שהיתה טרילוגיה קולנועית לנערה עם הקעקוע. ידעתי שיצא סרט אחד. שבדי. אבל זה בהחלט הגיוני שיעשו מזה תעשייה. אין כמו הצלחה כדי להתחבר אליה.
איך הטרילוגיה?
ומעניין באמת לראות את הגרסה השבדית לוואלנדר. את יכולה להגיד על זה כמה מילים?
עכשיו כשהזכרת את הדברים, חייבת לעצמי לחפש ולהשוות ביניהן. או שאולי, יותר טוב – בא לך להתארח בבלוגי ולכתוב לנו על זה?
hhttp://en.wikipedia.org/wiki/Wallander_(Swedish_TV_series))
הדבר היחידי שאני יכולה להגיד הוא שהדמות של וואלנדר בגירסה השוודית שכנעה אותי יותר מאשר בגירסה הבריטית, אולי גם כי לא הכרתי את השחקן ותפקידים אחרים שלו. בגרסה הבריטית לקח לי זמן להתרגל לבראנה, שאני אוהבת, כי הוא התקשר אצלי מאד עם קונטקסט אחר לגמרי. אבל התרגלתי.
נכון, גם לי לקח איזה חצי פרק ראשון להתרגל לקנת בראנה כוואלנדר. אחר כך התמכרתי וכבר לא ראיתי את בראנה, ראיתי רק בלש שבדי כבד, מסורבל, עצוב, שובר לב
וכמובן שהתאהבתי