28 תגובות ל “כמה עניינים ספרותיים”

1. 

   קורינה להגיב 21/1/10 13:28 ב 13:28

   אמנם יש הגיון בדברייך – מי יעמוד בפני כוחה של אהבה.
   התפקיד, אם יש כזה, של הכתיבה, הוא להטיל ספק בהיגיון.
   מה עוד שאפילו בהאיטי, איש לא שבע מאהבת העולם בלבד.
2. 

   אחת מכאן להגיב 21/1/10 13:33 ב 13:33

   ממש לא ייאמן שיאי הטמטום שנשברים אצלנו.
3. 

   טל להגיב 21/1/10 14:23 ב 14:23

   היי אסתי,

   אני מסכים איתך. לא צריך להיות אנטי כל יוזמה מסחרית ולהתנשא על טעמו של הציבור.
   אגב, במבצע של "אבא במאה" קניתי את לוליטה של נבוקוב, את הדרך של קורמאק מקארתי, ספר פילוסופיה בודהיסטית ודודה אווה של דנקנר. סך הכל חבילה נאה של איכות ספרותית. אני מבין שהסופרים ניזוקים קשות מהמבצעים הללו אבל נראה לי שהמבצעים הללו לא בהכרח תורמים לרדידות הטעם הספרותי של הציבור ולצריכה מיותרת.

   עכשיו שאלה: את כתבת פעם ביקורת על "הדרך"? אחרי שסיימתי לקורא אותו (ואהבתי) בא לי לקרוא מה אחרים חשבו עליו

4. 

   שועי להגיב 21/1/10 14:36 ב 14:36

   הקמפיין של סטימצקי אינו ראוי פחות מכל קמפיין אחר, ומשום שהוא משקף איזו רוח שוויונית שבה יש מקום לכאורה לכל אדם להביע דעתו על ספרים אהובים, יש בו אפילו צד מצודד
   הויכוח בינינו שהתחיל באתר של דרור על מקום הקמפיין שמשרת את תעשיית שיווק הספרים של סטימצקי, את שרידותה כאחד מכוחות השוק ואת מלחמותיה ביריביה תעשייני ‘צומת ספרים’ (שאגב, דורסניים לא פחות ואולי אף יותר),
   מוקדיה בשאלה: עד כמה המאבק בין סטימצקי לצומת מרע את מצבן של חנויות פרטיות קטנות ועוד יותר את מצבו של האמן היוצר. להווי ברור הוא כי לא סטימצקי ולא צומת הן מלכריו"ת ולא פועלות מטעמהּ של המדינה, ובכל זאת יש להשמיע את השאלה מה הן עושות ואיזה חלק מרווחיהן הן משקיעות בעידודם של יוצרים, כותבים, מתרגמים ועורכים– שהם בסופו של דבר אלו שמעניקים לקוראים (לגבי מנהלי הרשתות: צרכנים) חוויית קריאה מיטבית.
5. 

   אסתי להגיב 21/1/10 14:37 ב 14:37

   כנראה שנשאר חלוקים בנושא המבצעים. מצד שני אני שמחה מאוד שקנית את הספרים הנפלאים האלו במבצע למרות שבעיני לשלם 25 שקלים על לוליטה או על הדרך זה עלבון לספר, אבל שויין.

   לבקשתך אני מביאה כמה לינקים לדברים שכתבתי על הספר
   http://www.notes.co.il/esty/53416.asp

   http://www.notes.co.il/esty/54104.asp

   מעניין כי זכרתי יותר. לא חשוב.
   ואנא, חזור לכאן וכתוב מה הרגשת/חשבת על הספר

6. 

   רוני להגיב 21/1/10 14:39 ב 14:39

   עברתי על "המדף" של סטימצקי, והרשימה אותי שוב האהבה העצומה של הקוראים לשלל ספריו של מאיר שלו. המבקרים חבטו בו לא מעט בשנים האחרונות, אבל נדמה לי שהוא הסופר הכי אהוב כאן (ובכוונה לא כתבתי מוערך או נחשב, אנשים מפתחים רגשות עמוקים כלפיו וכלפי ספריו).
7. 

   טלי להגיב 21/1/10 15:51 ב 15:51

   לא קראתי את הפוסט של דרור בורשטיין וגם לא את הדיון שם ולא ראיתי את הקמפיין של סטימצקי – עדיין, סקרנת אותי ואלך לבורשטיין בעקבותייך, אבל על פניו אני מסכימה עם כל מילה שלך, זה נשמע לי קמפיין חיובי וטוב ואנושי מאוד.

   אגב, הקמפיין הקודם שלהם, שהיה פחות גדול, כלל סיסמא נפלא ששדדתי לפוסט שלי על ספריית גן לוינסקי – "במקום בו אוהבים ספרים יאהבו גם בני אדם".

   ועוררת את סקרנותי לכמה מתוך הערימה שלך, למרות שיש לי ערימה משלי.

   ורוני – גם אני אחת מאלה שממש אוהבים ספרים של מאיר שליו, לא את כולם, הכי את "כימים אחדים", ועכשיו ממש ממש התאהבתי ב"הדבר היה ככה".

8. 

   נועם י. להגיב 21/1/10 15:55 ב 15:55

   היי אסתי
   מעניין אותי באמת איך הספר החדש של אירן נומירובסקי. זוכר שקראתי את הראשון וגם קצת התפלספנו עליו באתר הקודם. את יכולה לפרט יותר למה לא צלחת אותו?
9. 

   קורינה להגיב 21/1/10 16:46 ב 16:46

   שהקמפיינים טובים לקוראים/ות – שהם הרוב, ורעים לסופרים/ות – שהן המיעוט.
   אז כמו שאומר המחוקק אפילו בחוקי יסוד, טובת הכלל קודמת ושהסופרים יאכלו אותה (מצלחת ריקה).
   אז הנה עוד מעט אכתוב את מלוא התפריט אצלי בבלוג ואזמין את כולן/ם לסעודה המרעיבה.
   עכשיו עליי לצאת למצוא רפואה במקומות אחרים.
10. 

    מסכימה איתך להגיב 21/1/10 17:33 ב 17:33

    התיעוב המיידי שחשים כלפי סטימצקי הוא קודם כל לא בגלל הקמפיין הנוכחי – אלא בגלל מדיניות עקבית של העדפת המיסחור של הספרות על פני גישה מעמיקה ורצינית כלפי ספרות, גם אם מסחרית – כמו שכן עושות רשתות גדולות בעולם. קשה עכשיו להתייחס לסטימצקי כמושיעי הספרות.
11. 

    אשכנזי להגיב 21/1/10 18:57 ב 18:57

    ככל שרשת השיווק מתפשטת ומתחזקת,
    נחלש כוחו ומעמדו של כל מוצג ובעליו הנזקק לשירותי תצוגה ומכירה ברשת שולטת.

    כל "קמפיין" וכל קפנדרייה מחזקים את ההתפשטות והשליטה של הרשת, מחלישים את מי שנזקקים לשירותיה.

    כל "קמפיין" כזה מדליק התנגדות דלקתית ספונטנית של יוצרי החיים של הרשת, החשים כלואים בתוכה.

    אפילו משורר הכי לא כלכלי כמוני יודע את החשבון הפשוט, גם כאשר אני לא יודע לבטא אותו בשירה:

    "הרשת" מתפארת בבזבוז של 3 מיליון ש"ח,

    "הרשת" מקבלת כל שנה 10,000 כותרים עיבריים חדשים לשיווק,

    3 מיליון ש"ח, לחלק 10,000 = 300 ש"ח.

    כל ספר עברי חדש עולה 300 ש"ח "קמפיין"

    אז אני מבין שמהיום כל יוצר יחוייב ב"קנס" חדש וישתתף ב"דמי רשת" נוספים בסך של 300 ש"ח,

    ובינתיים כולנו נעצים עוד יותר את "הרשת"
    כדי שנוכל להחליש את עצמנו עוד יותר.

    בינתיים,

12. 

    אמיר להגיב 21/1/10 19:16 ב 19:16

    כתבת "בין הטובים שקראתי מאודי", ולבטח התכוונת "מעודי"
13. 

    טלי להגיב 21/1/10 20:46 ב 20:46

    בטלויזיה, והמעט שראיתי נראה לי מלאכותי ולא אמין, אין לי מושג אם הכל ככה או לא.

    אני גם תוהה עד כמה קמפיין כזה בכלל רלבנטי – הייתי חושבת שזה יעודד קריאה בכלל, לאו דוקא רשת מסוימת, לא? או שאולי זו אני, כמו שפרסומת לגלידה יכולה לעשות לי חשק לגלידה, אבל לאו דוקא הגלידה שבפרסומת…

14. 

    רונתי להגיב 21/1/10 20:58 ב 20:58

    לא קראתי אבל כמה שורות שציטטת מהתרגום – העברית מעצבנת אותי.
15. 

    גלית חתן להגיב 21/1/10 21:12 ב 21:12

    לגמרי מסכימה איתך לגבי כל הנקודות שהעלית כאן ביחס לקמפיין

    לא מבינה אנשים שרוצים להשאיר את שוק הספרים פוריטני

16. 

    אביגיל להגיב 21/1/10 21:18 ב 21:18

    סוויטה צרפתית אהבתי לאין קץ וכחום הדם הפסקתי באמצע.

    (אגב, אנקדוטה – את סוויטה צרפתית קניתי בשפת המקור אבל צלחתי רק את ההקדמה קורעת הלב והפסקתי. את הנוסח העברי קניתי כדי לראות את התרגום של ניר רצ’קובסקי והוא מ ע ו ל ה).

17. 

    מירי ש להגיב 21/1/10 21:49 ב 21:49

    בעיניי הוא לא חינני אלא דבילי ופופוליסטי. הסלוגן שנבחר להוביל את הפרוייקט מכוון לשיא גינס – מדף הספרים הכי ארוך (כמו שחברה שלי אמרה, סטימצקי רוצה להראות שיש להם את הכי גדול). ככה מקדמים אהבה? דרך המדף הכי גדול? מהצצה שטחית בצילומים ברור שהם צילומים מבויימים, שצולמו בתוך החנות של סטימצקי, ולא צילומים ספונטניים שהעלו המשתתפים בזמנם החופשי. ההתהגגות סביב הספר, עאלק המלצה, נעה בין ‘מדהים’ לבין ‘צומררתי’. משפט שלא מלמד דבר על חוויית הקריאה הפרטית בספר, ומרדד את השיח התרבותי לעובי של גלויית נוף. כי על זה בדיוק הקמפיין – חנות הספרים כגלוית נוף. לא יותר, לא פחות. קופירייטינג מטופש, המוני.
    אז מה שוקל יותר, קילו ספרים או קילו עגבניות? קילו ספרים הוא לא קילו עגבניות, למרות שבעשור האחרון צומת וסטימצקי עושים הכל כדי שנחשוב שכן. עם קצת יותר מחשבה וקצת יותר מעוף אפשר היה להניע קמפיין הרבה הרבה יותר משמעותי, אבל הי, זה רני רהב.
    בקיצור – בעעעעעעעע
18. 

    ראובן להגיב 21/1/10 22:22 ב 22:22

    להרוויח כסף. לא הבנתי את ההבחנה בין הוצאת ספרים לחנות ספרים
19. 

    שונרא להגיב 21/1/10 23:48 ב 23:48

    האדיר שלך לסטמצקי, לכאורה דרך פוסטים חביבים נטולי יומרות לפרסם את סטמצקי, את בפועל מפרסמת ובגדול את סטמצקי וזה נראה ממש בכאילו על הדרך זה בא לך, אבל לא כך הוא … המגיבים הנאיביים שלך אוכלים את מה שאת מבשלת ואפילו אומרים על זה תודה, אז מי אנחנו, אלה שמתבוננים בך מהצד נלין או נבקר את השיטה המתוחכמת שלך.

    אבל חשוב מאוד מאוד לציין בפני אלה שקוראים את הפוסטים שלך שהפרסומת לסטמצקי לא עוזרת לאיש מכותבי הספרים לשלם במכולת, ובורשטיין צודק בקו הכללי, בעיקר בנקודה הקריטית שבהשקעה אדירה כזאת אפשר היה לעזור לסופרים שעליהם בנוי
    כל המערך השיווקי של סטמצקי ובלעדי הכותבים אין לשום רשת זכות קיום.

    אז אילו היו סטמצקי או צומת לוקחים נתח אפילו קטן מהעוגה הדשנה שהם לועסים וזורקים עצם פה ושם לכמה כותבים, משהו כמו פרס תנחומים מטעמם, עזרה סוציאלית – לא מילת גנאי בימינו אלה לאנשים שעיסוקם כתיבה, אולי היינו יוצאים נשכרים ולו במעט מהפרסום שלך, אבל אפילו את זה הם לא טורחים לעשות. אז את כמפרסמת עם הכובע של "מבקרת הספרים" עושה שירות נפלא ומצויין מבחינה שיווקית למשווקת, אך לכותבים את לא עוזרת והצביעות חוגגת.

20. 

    אסתי להגיב 22/1/10 8:54 ב 8:54

    אין לי שום פירגון אדיר לסטימצקי.
    כל מה שעשיתי, ואתה מבלבל את הדברים בכוונה כדי שיתאימו לקמפיין שלך נגדי, היה לציין את האבחנה בין הבעיות שהרשתות הפילו על שוק הספרים לבין הקמפיין של סטימצקי.
    ציינתי שסטימצקי כרשת מסחרית יכולה לעשות בכסף שלה מה שהיא רוצה ואני לא רואה כאן אפילו טעם לפגם ושהדרישה ממנה להיות פילנתרופית היא נאיבית במקרה הטוב.

    ואני לא רוצה שהרשתות יתמכו בסופרים. אני לא רוצה פילנתרופיה. לא צריך לתמוך. צריך לשלם להם והרבה על תרומתם לתרבות וטלמדינה הזאת. לא כנדבות אלא כתשלום (גבוה) על יצירתם ויכולותיהם.
    המחשבה הזאת על להסתכל על התרבות כמשהו מסכן שצריך לזרוק לו נדבה פשוט מוציאה אותי מדעתי.

    ראובן – אין ספק שהוצאת ספרים רוצה להרוויח כסף כדי שתוכל להתקיים ויותר מזה. אבל הוצאת ספרים מחוייבת לסופרים שלה שעליהם כל קיומה.
    הרשתות שמוכרות ספרים לא מחוייבות לכלום, אולי להוצאות, בטח לא לסופרים. כמו שהריבוע הכחול לא מחוייב לפרות שאת החלב שלהן הוא מוכר.

    השאלה היא אחרת. אתצם לא רוצים רשתות?
    יופי. אל תקנו שם. כמו שאני לא קונה בהן. חרם צרכני יכול לעשות את שלו. אבל לרוץ לקנות את המבצעים המטורפים שמורידים את ערך הספר לזנות ואחר כך לילל על הקמפיין של סטימצקי ועל כך שסטימצקי לא פילנתרופ……
    נובמת

21. 

    אסתי להגיב 22/1/10 9:11 ב 9:11

    אם באמת היית רוצה לדבר על הבעייתיות של סטימצקי, היית כותב על המשכורות הנמוכות להחריד של עובדי סטימצקי אל מול הסכום הגדול שהוקצא לפרסום. היית מדבר על שיטת התגמול בה העובדים נאלצים להמליץ על הספרים שהרשת סגרה עם הוצאותיהם לקידום ולהכנסה לרשימת רבי המכר.
    המלצות שאין להן כל קשר לאיכות הספר או לרמתו וגם שום קשר לטעמו האישי של המוכר.
    כאן הבעייה.

    אבל מכיוון שאתה לא באמת מתעניין בבעייה ואין לך ידע על מה שקורה באמת בשטח, בחרת בשיטה החביבה והאהובה על טוקבקים – הכפשה, הדבקת מניעים נסתרים לכותב (שזו אני במקרה דנן) ו"חשיפת" דמותו האמיתית כמקבל אתנן ממושא כתיבתו.
    פתאטי הייתי אומרת.

22. 

    אסתי להגיב 22/1/10 10:18 ב 10:18

    רוני – אכן האבחנה בין אהבה לביקורת ספרותית חשובה ביותר. כייף לראות שהציבור אוהב את ספריו של מאיר שלו. אני חושבת שהם באמת מעוררים אהבה, מעבר לביקורת ספרותית. לי אישית תנו ספר חדש של מאיר שלו ואהיה מאושרת. גם אם הוא לא מחדש ויש בו עוד ממה שכבר קראתי אצלו.

    נועם – שאלה קשה שאלת אותי. מאחר ולא קראתי את כחום הדם עד הסוף אלא נשרתי בדרך, לא אכנס לביקורת ספרותית ולכן רק אוכל להגיד שבניגוד לדמויות המדוייקות והאינטרקציה ביניהן וההתמודדות שלהן עם המציאות הנוראה שנכפתה עליהן ב"סוויטה צרפתית", כאן הן גם השמימו אותי וגם העלילה לא הצליחה לסחוף אותי לתוכה. בקיצור – פשוט לא מעניין.

    אשכנזי – המניפסט שלך הוא בעצם אנטי קפיטליסטי. בזה אני מסכימה איתך. אבל מכיוון שכרגע אנחנו מצויים בעיצומו של הקפיטליזם האכזרי ביותר שנראה בא"י-פלשתינה מאז אבות אבותינו הסוציאליסטים חשבו לבנות כאן מדינה מתוקנת והומנית, לא נראה לי שאפשר להאשים דווקא את סטימצקי בכך שהיא מתנהלת בתוכו כפי שמתנהלות כל החברות הגדולות .

    אמיר – תיקנתי. תודה רבה.

    טלי – אין לי מושג. לא רואה ערוצים מסחריים ככה שלא ראיתי את הקמפיין הטלוויזיוני.

    רונתי – מסכימה איתך לגמרי. התרגום של ספר המילים מעצבן ביותר.

    גלית – לא מדובר על פוריטניות. מדובר על המעבר מענף לשוק. אם זה שוק אלו הכללים שלו. אלו שיוצאים נגד דברי ונגד הקמפיין של סטימצקי מסרבים להתייחס לענף הספרים כאל שוק.

    אביגיל – התרגום של ניר רצ’קובסקי נפלא, הא? גם העבודה שעשה על נוטות החסד ראויה לצל"ש. מתרגם נהדר.

    מירי – רני רהב הוא יחצן. הקמפיין הוא קמפיין פרסומי שעשו במשרד פרסום שנקרא שלמור אבנון עמיחי. אחד המשרדים הטובים ביותר אם לא הטוב שבהם.
    ולגבי התגובות של אוהבי הספרים וההסברים שלהם למה אהבו את הספר. אז מילותיהם "אהבתי" ו"צומררתי" – יהיו במילותיהם של מבקרי הספרות תילי תילים של הסברים ואמירות אקדמיות שבסופו של תהליך, הקורא הפשוט ירגיש "הצטמררתי". זה כל ההבדל. סמנטי.
    ולהזכיר לא מדובר על ביקורת אלא על הסבר למה זה הספר האהוב עלייך ביותר.

23. 

    מיכל להגיב 22/1/10 14:23 ב 14:23

    נכון, כחום הדם זה ממש לא סוויטה צרפתית. הצורה שבה הסיפור מתגלה בו, כמו בצל הנקלף שכבה אחרי שכבה מאוד מקשה, זה איטי ומייגע משהו, אבל זה בדיוק הקסם. מרגישים כל הזמן שמשהו קורה מתחת לפני השטח, מנחשים, והולכים לאט לאט עם המספר, בצעדים של זקן, ואז מגיעים לסוף והוא ממש חוטף את הנשימה.
    אני שמחה שהמשכתי להתעקשתי למרות שגם לי היה קשה… אני ממליצה.
24. 

    דידו להגיב 22/1/10 18:13 ב 18:13

    לפני שנים קראתי את הספר של רג’א שחדה "זרים בבית – התבגרות בפלסטין הכבושה", ספר שלא הרשים אותי בעליל. היתה לי תחושה שכתב אותו מישהו מרוחק מאוד, בן עשירים שחי במגדל שן גבוה ורחוק. באותם ימים קראתי את מבירות לג’נין (או בכיוון הפוך, לא זוכר) שערכו אילנה המרמן ועירית גל וזכור לי שהשאיר הרבה חומר למחשבה
25. 

    מירי ש להגיב 22/1/10 18:52 ב 18:52

    אסתי, זה בעינייך הבדל סמנטי?
    "ולגבי התגובות של אוהבי הספרים וההסברים שלהם למה אהבו את הספר. אז מילותיהם "אהבתי" ו"צומררתי" – יהיו במילותיהם של מבקרי הספרות תילי תילים של הסברים ואמירות אקדמיות שבסופו של תהליך, הקורא הפשוט ירגיש "הצטמררתי". זה כל ההבדל. סמנטי."

    או שאני לא יודעת מהו הבדל סמנטי, או שאת לא יודעת מהו הבדל סמנטי. העובדה היא שאנשים קוראים ספר ולא מצליחים להפיק מעצמם משפט שיסביר מדוע אהבו – ולא! ‘אהבתי’ זה לא הסבר למה אהבתי – כל אלו מעידים נדמה לי על הרצון להשיק קמפיין שטוח ב-כ-ו-ו-נ-ה
    בתקופה בה אנו חיים גם קמפיינים מכתיבים אווירה ציבורית. יש כאן ביצה ותרנגולת – הקמפיין שטוח, הציבור מהדהד את המימד השטוח, מה שמוביל לעוד קמפיין שטוח וכו’. איכשהו צריך לשבור את המעגל הזה. לכן הקמפיין הזה מחורבן, כי הוא מרדד את הספרים. אם חוויית הקריאה בספר מתומצתת לכדי משפט מטושטש אחד, מה ההבדל בין ספר א’ לבין ספר ב’ ? הכל אותו דבר. ארבע במאה. מה אכפת מי עשה את הקמפיין? אם משרד מקצועי הוציא קמפיין מניפולטיבי ושטוח במכוון – זה אפילו עוד יותר דוחה בעיניי. האינטרס המרכזי של כל משרדי הפרסום הוא לטשטש את ההבדלים בין אדם לאדם. עדר מטושטש הוא קהל יעד אידיאלי של משרד פרסום. לכן קמפיין שמציג אנשים עם ספרים הוא לא קמפיין שמכבד ספרים אם אי אפשר להבדיל בין המלצה א’ לבין המלצה ב’ לבין המלצה ג’. טשטוש, זה כל הסיפור

26. 

    שונרא להגיב 22/1/10 20:21 ב 20:21

    ויותר מזה הטשטוש מכוון גם לכותבי הספרים להתעלם מקיומם , להתייחס אליהם כאל פועלים מילוליים האחרונים שמרוויחים משהו מכל הקמפיינים האלה והכסף שעושה סטמצקי בעיקר על הגב שלהם.

    וזה שלאסתי לא אכפת מהעוני המחריד ובעיית הפרנסה של רבים מהכותבים זאת הבעיה הכי קשה שעולה מהתגובה של אסתי לדבריי.

27. 

    אשכנזי להגיב 23/1/10 8:35 ב 8:35

    ביום טוב נרשה לעצמנו להעריך שגם הסופר ד"ר דרור בורשטיין המלמד באוניברסיטת תל אביב, ובאוניברסיטה העברית ובמכללת "עלמא" וגם "שונרא" וגם אני, אשכנזי, הגענו לרמה תרבותית מספיקה לדעת ש"סטימצקי" זה לא "משרד החינוך" אלא בית מסחר לעיתונים, ז’ורנלים וספרים ואנחנו מבינים שהם יכולים לקנות ג’יפים ואינטשים כמה שמתחשק להם.

    ויש לנו עוד מעלות:
    אנחנו גם ציבור: חושבים, קוראים, כותבים, לומדים ומלמדים,
    לכן אנחנו קשובים ועירניים בהערכה רבה להארות המוכחות שהאירו דרור בורשטיין ו"שונרא" ואחרים
    שעלו על דעתם המלומדת ונכתבו על ידם על אף ולמרות שידוע ש"סטימצקי" זה לא משרד החינוך אלא בית מסחר לעיתונים, ז’ורנלים וספרים.

    ואנחנו יודעים שיש חשיבות גדולה מאוד שדעתם המנומקת תעלה ותופיע גם לפני דעתם של בעלי הדיעה במועצת המנהלים של "סטימצקי" ובמחלקת "שירות לקוחות" כדי שיושפעו לטובה ויתאמצו וישתדלו וישקלו עוד שיקולים חשובים בפועלם להפצת העיתונים, הז’ורנלים והספרים,

    ואנחנו יודעים שלא מומלץ לנסות לחבל בהם שום חבלה ולא להציג אותם בכאילו לעג ולא לעשות מאמצים להחליש אותם, כאילו בשנינה,
    כדי שאכן, הדברים המועילים הללו יגיעו בשלמות, באמיתות, בכוונה טובה, עד "סטימצקי" ועד "צומת ספרים", עד שישפיעו, כנדרש.

28. 

    אסתי להגיב 23/1/10 8:54 ב 8:54

    צר לי שלא נקטתי בעמדה הפופוליסטית ולא נכנסתי באמאמאמשל סטימצקי.
    כמו שאמרתי שוב ושוב גם בפוסט, גם אצל דרור וגם בתגובות – על מצפונה של סטימצקי מונח הרבה מאוד בתרומה להרס התרבות כאן בארץ.
    לכוון את החיצים לקמפיין הפרסומי שהם עושים נראה לי לנבוח על העץ הלא נכון.
    ולא רק שמסב את הדיון למקומות הלא נכונים אלא שעושה נזק לכל המאבק.

    אבל, כמובן שגם אתה אשכנזי כדובר הועד וגם כל השאר רשאים לעשות כעולה על רוחם.
    ניסיתי להציג את טענותי בצורה הכי עניינית. אם הדרך להתווכח עם אותם טיעונים הוא להכנס בי, להצמיד לי תכונות וכוונות שלא ידעתי שקיימים בי – so be it

כתיבת תגובה