זכותנו!
לא הגעתי לכיכר. לעומת זאת חתכתי ישירות לרחבת המוזיאון. בשוליים ראיתי את הגרביים הצבעוניים ליד השלט הירוק שהכניסו אותי למצב רוח מפוספס ואופטימי
הגעתי ממש ברגע המתאים כדי לשמוע את סמי מיכאל נשיא האגודה לזכויות האזרח בנאום נוקב כדרכו.
ואז הוענק אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג (שהייתי מאלו שראו אותו בפעם האחרונה עת צעדתי איתו באותה צעדת הפגנה שהותקפה כל הדרך בידי הימין באלימות איומה, ובסופה נזרק הרימון) לבני הזוג רות ופול קדר מייסדי הארגון "יש דין". הלוואי והיתה לי היכולת לגייס כל כך הרבה אופטימיות כמו ששפעה רות קדר בנאום התודה שלה.
ואז המילים של אמא של ניר כץ ז"ל שקבלה בשם בנה שנרצח ב"בר נוער" את האות שהוענק לו… מילים* (שאני מצרפת בנספח למטה) שבי עוררו דמעות. בכלל העיניים שלי די נצצו אול מול כמה חזיונות מרטיטי לב שהיו שם…
שימו לב ללוגו המקסים של האירוע וגם לבחורה מימין שיצאה מתוך האליפסה שבטלוויזיה ועומדת ובתנועות ידיים מתרגמת לחרשים את הנאמר….
ומכאן ניתן לתמונות לדבר:
שימו לב לחולצה של הנערה החיננית הזו.
היו עוד הרבה נציגים למחאה נגד המאגר הביומטרי. הנה עוד דוגמא:
ואם מדובר על שלילת זכויות אז כמובן:
והקהל שחלקו הגדול הורים וילדים ופעוטות
וצעירים
וכלל את כל המינים והנטיות והצבעים והלאומים והגילאים והמעמדות
תראו כמה היא יפה האם הערביה הצעירה הזו. והנה יותר קלוז עליה ועל ילדתה
וכמובן שהיו החשודים המיידיים (שפעם אחת נופתע למראה ח"כ מש"ס, מהבית היהודי, מהליכוד, מקדימה, מהעבודה, או דמויות מאצולת הממון שהם האליטות החדשות - למה זה לא יכול לקרות? האם לאומנות או קפיטליזם או דתיות זה ההיפך מאנושיות?)
ואני מייד ניצלתי את ההזדמנות לשיחה עם ג’ומס על ההפרטות ועם ניצן הורוביץ על החוק הצרפתי…
ואם כבר כוח לעובדים, אז מה עם העובדים הזרים שלא לדבר על הפליטים
*
חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח:
"בשנה האחרונה, אנחנו עדים לשתי מגמות מנוגדות: מצד אחד, החמרה מסוכנת של הפגיעה בזכויות האדם מצד השלטון והרשויות; ומנגד – אקטיביזם אישי והתארגנויות אזרחיות וולונטריות למאבק למען זכויות האדם של כולנו; אנשים יוצאים מהבית כדי להגן על הדמוקרטיה שלנו ועל זכויות האדם. אנחנו נרגשים לקראת מצעד זכויות האדם הראשון בישראל, בו נאמר בבירור: אין דמוקרטיה ללא כל זכויות האדם לכל בני האדם".
על ההתחלה התברר שנעמדתי ליד אמיתי סנדי. לקראת הסוף פגשתי את נטלי מסיקה וטלי כוכבי. דווקא לא ראיתי איש מאלו שכתבו פוסטים בנושא האירוע. לא את חלי ולא את שוקי ולא את יובל ולא את רוני… חברים, לא יפה שאתם לא באים להגיד שלום ועוד באירוע כל כך מקסים.
ומרגש.
*ולדברי אמא של ניר כ"ץ
מרגרט מיד, אנתרופולוגית, אמרה את המלים הבאות: "לעולם אל תפקפק בכך שקבוצה קטנה של אנשים חושבים ובעלי מחויבות יכולה לשנות את העולם; למעשה, זה הדבר היחיד שאכן שינה".
היום, במצעד זכויות האדם, אנחנו רואים הרבה קבוצות של אנשים כאלה. אנשים שחשים שהם יכולים לשנות את העולם, עולם של ציניות חברתית, חוסר אמון לעתים, והרבה שלבים לא פשוטים בדרך.
היום, אנחנו רואים הרבה אנשים הפועלים בצנעה, למען ערכים ואידיאלים בהם הם מאמינים, למען עצמם ולמען אחרים.
היום אנחנו רואים את האנשים שלא מחפשים את הכותרות אלא את העשייה; מחפשים את האהבה בין בני האדם, מחפשים את החמלה.
זהו מסר החיים של ניר.
היום, כשאני עומדת כאן עם רגשות מתערבלים של עצב והתרגשות, עם דמעות בעיניים ועם תקווה בלב, אני רוצה להודות למי שהמליץ על ניר לקבלת האות, ולוועדה שהחליטה להעניק לו אותו, לאגודה לזכויות האזרח שיזמה את המצעד ולארגונים הרבים, כמו גם לאזרחים הרבים, אשר משתתפים בו.
היום אני רואה גם את אלה שכל השנים עושים ופועלים, אבל גם אנשים הידועים בכינוי "הרוב הדומם", שחיו בבועה שלהם בשקט ובשלווה יחסיים – ולא יצאו לרחובות, אולי כי "בנו זה לא נוגע"…עד שזה נוגע.
היום אני כאן כי ניר מייצג בעיני ובעיני הועדה שהחליטה להעניק לו את האות, את כל אותם אנשים אשר פועלים מתוך אהבה לשמה, לטובת ולהעצמת האחרים, מכבדים ומחבקים את עצמם, השונה מהם והדומה להם, פועלים מתוך תחושת שליחות מתוך אמונה שאפשר לשנות, בלי להתבייש ובלי להתנצל.
אותי חינכו על ערך השוויון. שוויון בין בני אדם, בלי לסווג או לתייג על פי מאפיין חיצוני כלשהו. ככה גדלתי וככה חינכתי את ילדיי. אותי חינכו על תרומה לחברה, וכך חינכתי את ילדיי. חינכתי אותם גם להכרה כי בתוך המשפחה ובחברה הרחבה לכל אחד מאתנו יש זכויות, אבל יש גם חובות; חובות הנובעים מתוך האחריות של כל אחד מאתנו, לעצמו ולאחרים.
היום ברור לי שאפשר לפעול למען ולא רק נגד, שאפשר להתעצם, ולא על חשבון האחר. אז תודה, ו"תעבירו את זה הלאה".
לא יפה להסיק מסקנות
בקיצור מחכה לתמונות שלכם. לא יכול להיות שלא צילמת, חלי.
ומייד מעלה תיקון על הפוסט לגבי ההאשמה חסרת הבסיס והחצופה שלי.
ממגזרים אחרים
יחד עם גיגי ה"לץ"
ועם צפצא "בול עץ"
ועם שוקילה "ג’ורה".
יחד עם צוציק "ינשוף"
ועם חיליק "פרצוף",
ועם שמיל "עמוד בצד!"
יחד עם צבינג’י "ס’תכל"
ועם ג’ינג’י "מקל"
ועם זלמן "בלורה"
וכמובן -
גם עם שפץ הקטן,
וזם
אין חדש תחת השמש -מאש שאני הלכתי בהפגנות דומות[משהו שנגמר לי לפני 20 שנה בערך
מה שפעם נראה הזוי ובלתי אפשרי,
כיום הוא חלק מביעותינו השיגרתיים.
שני בתים ראשוניים, כך לתזכורת,
מתוך שירה של שימבורסקה, "סוף והתחלה",
[חל על כל אלימות למיניה]:
"אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים…"
תודה על הסקירה, אסתי.
תודה שהבאת את הדברים כאן אסתי.
נתת לי להרגיש כאילו והייתי
והנה הכתבה מעיתון הארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1134460.html
האמת היא שלא קבעתי עם אף אחד שם, באתי לבד. החלטתי שאני לא הופכת את המפגש החברתי לעיקר העניין.
(בכל זאת פגשתי שם המון אנשים, וזה היה נחמד.) אולי באמת נקבע כבר פגישה כמו אנשים נורמלים?
לבחורה המקסימה שיצאה מהעיגול בטלויזיה קורים לי דן, וגם גם מאוד הערכתי את זה שהיא היתה שם ותרגמה לשפת סימנים.
בכל מקרה, אכן הייתה עצרת מוצלחת למדי, הוצאנו את הילדות מהגנים ובאנו ונעשה זאת גם בפעם הבאה.