ותודה על החסד (4 הארות) – פוסט אורח
הסופר האהוב עלי מכולם הוא סופרת. טוני מוריסון.
"חסד" - האחרון שלה, יצא בעברית לפני כמה שבועות ב"ספריה החדשה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. לראשונה בתולדותי כקוראה לא צלחתי. את הספר. במחשבה שניה גם ב"חמדת" בראשונה לא צלחתי. לא הבנתי מה הקטע ועל מה זכתה בנובל ובפוליצר. עברו כמה שנים וחזרתי אליו. אז כבר התלהבתי, התאהבתי, התפעמתי, התמכרתי.
שותף להתפעמותי מהאמנות של טוני מוריסון הוא אחד הקוראים הקבועים בסלון הזה - צבי. בניגוד לי הוא קרא את "חסד", התלהב וכתב עליו. לבקשתי הסכים לשלוח לי את הרשימה שלו על הספר, והנה היא כאן למעני ולמענכם:
על "חסד", ספרה החדש של טוני מוריסון / צבי נח
ספר נהדר, במיטב מסורת ספריה של זוכת פרס נובל לספרות, טוני מוריסון. מוריסון מציעה לקוראיה עיסקה הגונה – אתם תתנו לי את מיטב יכולת הקריאה שלכם, ואני אעניק לכם חוויית קריאה נדירה בעוצמתה
חסדי החיים
שלהי המאה ה- 17 במושבות החדשות יחסית של אמריקה. ערב רב של מתיישבים משתתפים במירוץ לפילוחה של יבשת ענקית. המתיישב הלבן מתחיל למסד את אחד מהמפעלים האכזריים בתולדות האנושות, על שני ראשיו: השמדת בני היבשת ה’אינדיאנים’ מזה, ופיתוחה של מכונת שעבוד מאסיבית, היא עבדוּת האדם השחור מזה. העבדוּת טרם מוסדה, אף שניצניה מצויים בפתח, ובעוז – אנשים, לבנים כשחורים, נמכרים לשנות עבודה, שהינה עבדוּת ותו-לאו. שום דבר שלא פגשנו במקורותינו שלנו, למשל אודות בת הנמכרת לעבדות בידי אביה וקודקסים מתהווים של כללי עבדות ושחרור (שמות, כ"א).
המציאות הזו שבה ומעסיקה את הסופרת הנהדרת וזוכת פרס נובל לספרות לשנת 1993, טוני מוריסון. קדמו לה בכך סופרים אחרים כמו ראלף אליסון, ג’יימס בולדווין, אלקס היילי, ריצ’רד רייט וויליאם סטיירון (רשימה חלקית בהחלט), ובכל זאת, טוני מוריסון היא המזוהה מכולם עם הנושא, כה מזוהה עד כי חבר יקר לי שב וטוען בתוקף, במיוחד לאחר הכוסית העשירית, שהעבדות לא קמה אלא בכדי לקיים את ספריה.
אך בסיפוריה יש יותר מעבדות בלבד. יש בהם אנושיות, אהבה ושברון-לב, הסטוריה ומרחבים, אתגרים וכיבושם, מחלוקות מגדריות ואחרות.
חסדי הכתיבה
טוני מוריסון מאתגרת את קוראיה. ספריה מספרים סיפורים "מקומיים", "קטנים" לכאורה, על חבורה אנשים (במיוחד נשים) מצומצמת, בתקופה רחוקה, בפינה נידחת כזו או אחרת של אמריקה. אז, זהו, שלא…
דמויותיה, עם כל נידחותם, אפופים יסודות גילגמשיים ואותנפישתיים. אחרון הניצבים בספריה נראה כדמות אפית שנפלטה זה-עתה מהאודיסאה. מאמריקה הלאטינית היא שואבת את הריאליזם המאגי. ספריה הפכו עם השנים למורכבים יותר, הסיפר התפתל, אבל הדמויות משתדלות מעת לעת להצביע בטרם הן פורצות למרכז הבמה.
את ספריה חייבים לקרוא לפחות פעמיים. היא לחלוטין לא אוהבת התנהלות קווית (לינארית) וסדורה. כל פרק בספריה פורס סיפור מחורר, פאזל מקוטע. פה הוא מסופר בשפתו של פלוני, שם מתוך תובנותיו המקפצות של פלמוני; בשורה הזו אנו מצויים בשנה אחת, שעה ששתי שורות למעלה, או למטה, קיפצנו שישים שנים לכאן או לכאן; לא תמיד נזכרות הדמויות להבהיר לנו מתי הן מהגגות ומתי משוחחות, וכולי. העקרון, כך נדמה לי, הובהר.
קריאת הספר מצריכה את הקורא להניח את כל הפרקים, זה על גבו של זה, כאוסף של שקפים, שכן רק כאשר הם מונחים כך כולם, מתקבלת תמונה שלמה. כדי להיות בעל יכולות לכתוב כך צריך – בין היתר, ובנוסף לגאוניותה של מוריסון – להכיר את הדמויות, היכרות שהיא לא פחות אינטימית מהכרת מי ששוכן בביתך דרך קבע. זוהי העיסקה שמציעה מוריסון לקוראיה, עיסקה הגונה בסך-הכל – אתם תתנו לי את מיטב יכולת הקריאה שלכם, ואני אעניק לכם חוויית קריאה נדירה בעוצמתה.
הספר הנוכחי, בדומה במשהו ל"חמדת", פותח בפרק המכיל יסודות ספרותיים שמוריסון מרבה לעשות בהם שימוש: היצג (אקספוזיציה) הפורס מייד מניפה של כל האירועים וכל הדמויות שבספר, מתובל בשפע רמזים על העלילה ועל עלילות המשנה. סינופסיס דלגני וקופצני מפיה של פלורנס, הנערה המשרתת שנמסרה שמונה שנים קודם לבעלי החווה תמורת חוב של בעליה הקודמים. זהו סימנה המסחרי של מוריסון: פרקים פותחים עוצמתיים, רמזי עלילה מעוררי סקרנות ומטרימים. מכאן ואילך נכיר את יושבי חוותם של ג’ייקוב ורבקה וארק.
מכאן ואילך ייפרס הסיפר באמצעות תודעתן של הדמויות המרכזיות: ג’ייקוב וארק, בעלי החווה, חוואי עלוב, סוחר מוכשר מעט יותר, בעל נשמה גדולה ומזל תגרני-בעליל; רבקה רעייתו, החולה באבעבועות שחורות; לינה, השפחה הבכירה המשכילה מבין השפחות, זו שידה בכל; סורו, נערה שנמסרה חינם לג’ייקוב, לאחר ששהתה לבדה על ספינה שנפלטה את החוף, והיא מעבירה את זמנה בכניסה להריונות מגברים עלומים ומניהול שיחות סוערות עם גפנים (בכלל, נשות החוות מרבות במעשים בעלי אופי פגאני, בכללם הטלאת טקסים וצריחה עם עופות): וילארד וסקאלי, צמד חצי-עבדים לבני עור, שבעליהם מתחרים ביניהם כיצד לתופסם בקלקלתם, בכדי להאריך את "תקופות עבודתם". ויש את הפרק של השפחה-האם, זו שמסרה את בתה, הפרק המסיים את הספר. פרק נפלא ומרגש. כה מרגש, עד כי לא אומר אודותיו דבר!
החסד והנס
בסיפור משפט שלמה לא עפעפה האֵם-הזונה כשהיא נדרשה לבור בין חיי בנה לבין הקירבה אליו. "בִּי אֲדֹנִי" היא נחפזת לומר לשלמה המלך, "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ". כזו היא אהבת אם לילדיה. אין ספק שחמורו של בורידן היה זכר. לנשים, במיוחד לאימהות הקמות לגונן על גוזליהן, אין את הלוקסוס לרכב על חמורים. האמא ב"חסד" איננה פחות גדולה מן החיים. היא מוותרת על אמהותה בכדי להקנות לבתה חיים מעט יותר אנושיים, במציאות שבה נקבות היו כמו פצע פתוח שאי-אפשר לרפא.
"אני לא יודעת מי האבא שלך. היה חשוך מדי בשביל לראות איזה מהם", יהדהד לימים קולה של האֵם הנעדרת. האֵם, ששמונה שנים קודם לכן החליטה למסור את בתה היחידה בת שמונה השנים, את השפחה פלורנס, לגבר שנראה לה מעט שונה מהגברים שהקיפוה. גברים שראו בנשים, במיוחד בשפחות השחורות, הזדמנות לרווח כספי מהיר ולתרגילי אינוס במחשכים. והנה, משום מקום, מופיע הגבר הזר הזה, שמביט בשפחה-האם במבט שונה, אנושי, ובבתה הוא מביט "בתור ילדה בת-אדם. לא מטבעות של שמונה. כרעתי ברך מולו. קיוויתי שיקרה לי נס. הוא אמר כן" (עמ’ 170).
האמא הזו מלמדת את בתה, ואותנו, את כולנו, שמעשים טובים לא נופלים להם ככה-סתם מהעצים, אלא הם ולדיהם הברוכים של אנשים מיטיבים, שהורים אותם. השפחה-האֵם הזו ביקשה ניסים לבתה. ביקשה, וקיבלה. ההחלטה האינסטינקטיבית למסור את בתה קנתה לבת כמה שנים טובות, של חיים בסביבה אוהבת ומכבדת.
לאמא הזו, לשפחה החרופה וחשוכת-הקרוא-וכתוב, חשוב להבהיר לבתה, שהנס שאירע לה אינו אלא בן-דמותו של חסד. מעשי ניסים ממקדים את עצמם במעשה, בתוצר, בטובת ההנאה שמוקנית לו למי שאיתרע מזלו. חסד ממקד את הזרקור בעושה, מבליט את העשייה הטובה, שהיא זו המזינה את עץ גן העדן. "חסד" מושגי ממקד את המבט בכוח העצום שניתן בידי כל אחד מאיתנו לקרב את הזולת, ואת עצמנו יחד, לשערי גן העדן. זהו החסד האמיתי, השונה כל כך ממקסמי השווא של הדתות כולן. אבל, לזה עוד נחזור בהמשך, מייד.
ובכן, לאמא הגדולה הזו היה חשוב לחדד את תובנותיה של בתה – אל תניחי למטעמים שמביא עימו הגורל להשכיח ממך את משקלו של המעשה, ובמיוחד את תפקידו החשוב של העושה.
חסדים מעושים
בספר הנכחי שולחת מוריסון זימון-לדין לכוחות הפוליטיים העצומים והפתלתלים ביותר שהמציא לו האדם לשיעבודו הוא, למוסדות הדת. ראשית ימי המושבות בארצות הברית סימלו את המפץ הגדול בכנסיה הנוצרית. כר לפריחת כתות דתיות, כמו לותרנים, קלוויניסטים, בפטיסטים, אנבפטיסטים, פרסביטריאנים, מנוניטים, אמיש, מורמונים, ועוד ועוד. כולן, אגב, לא רק שיתפו פעולה עם העבדות, אלא ליבו אותה בגודש של אמונות-הבל וכזב.
הפלג האנבפטיסטי (הטובלים מחדש) ליהג סיסמאות ריקות על כך ש"יש דרגות של חטא ויש עמים נחותים. לילידים ולאפריקנים, למשל, יש נגישות לחסד, אך לא לגן העדן – גן העדן שהם הלוא מכירים כמו את הגנים שלהם" (עמ’ 102). כאן מתבקש הקורא שלא להתבלבל: ה"חסד" מבית מדרשם של האנבפטיסטים איננו משתווה לחסד האמיתי, שלאמא-השפחה נדרשו שניות ספורות בלבד בכדי לזהותו, כמתואר למעלה. ה"חסד" שמכרה הכנסייה לחסידיה הוא מדומה, מכונת כספים בוהקת ומשומנת לסימון שבילי כזב ל"גן עדן", שאיננו אלא פתחי התהומות כולם.
פלג אחר, הפלג הפרסביטריאני, נטל תחת חסותו את לינה, השפחה הבכירה ברומאן. הם נתנו לה את שמה החדש, גזזו את מחלפותיה, טיהרו אותה מעבודת האלילים, שרפו את שמלת עור הצבי שלה, ושיתפו אותה בתפילות היומיות שלפני ארוחת הבוקר (לא להיסחף, הכניסה לתפילות יום ראשון בכנסייה נמנעה ממנה). אבל, בסופו של יום, "שום דבר מכל הכניעות שלה, הבקשות, התחינות, או השבח-וההלל בכריעה על הברכיים, לא הצליח להשפיע… הפרסביטריאנים נטשו אותה אפילו בלי מלמול פרידה" (עמ’ 52).
ותודה לצבי על חסדים קטנים ועל "חסד" גדול.
באשר לביקורת הממסדים הדתיים: אני ודאי שותף לה. כל מי שהאל אצלו עשוי להיות אידיאה של המוסרי השלם (בעלת קיום חיצוני או משוללת קיום חיצוני) לא יניח לקאנטרי-קלאב חברתי מעמדי-אדנוּתי, להכתיב לו כיצד עליו לנהוג.
גם בתחום היהודי, אני חושש, מוטב היה לקרוא את דברי החכמים, לא כאוטוריטות, אלא כמו שאינטלקטואל קורא בחיבורים הודיים, סיניים ובחיבורי זן.
חשוב להזכיר כי ממתנגדיה המפורשים של העבדות במאה התשע-עשרה היו כמה נוצרים-לבנים, אמנם מאוד לא ממסדיים, כגון: ג’ון סטיוארט מיל, וולט וויטמן, ראלף וולדו אמרסון ומרק טוויין.
אגב, שמח הייתי להצטרף לסבוב העשירי של הלגימות, עת ידידך משיב דברים נכוחים. הרשימה הזאת ודאי תואמת ספל בורבון משובח אשר לחוף המיסיסיפי.
אבל עד אז, נינה סימון, כעין אם-רוחנית של מוריסון, בחסד קטן של ארבע אמהות, 1965:
http://www.youtube.com/watch?v=qCwME6Jpn3s&feature=related
ותודה אסתי, על החסד שהענקת לנו באירוח רשימה זו בצל קורתך.
ועל כל זה קודם כל – תודה רבה.
ולעניין "חסד". אני כאמור לא נמצאת עכשיו בתקופה שמאפשרת לי להתמסר למלאכת המחשבת של הכתיבה של מוריסון. כתיבה שהיא חלק בלתי נפרד מהעלילה. כתיבה תובענית כמו שציינת. אבל גם כתיבה מתגמלת ומעשירה ברמות שלא נפגשים איתן רבות. פעמים ספורות בחיים אם בכלל.
אבל, אין ספק שהרשימה הזו דוחקת בי בכל סעיף שלה ובכל שורה שבה לנסות ולחזור אל הספר. דבר שאני מניחה שיקרה כשרק אסיים את "האמיתית" של שאנדור מאראי בתוכו אני מצוייה כרגע.
ורק הערה קטנה שאני חוזרת ומתעקשת עליה. טוני מוריסון כותבת כל חייה ספר אחד. קוראים לו "חמדת", קוראים לו "העין הכי כחולה", קוראים לו "גן עדן", קוראים לו "אהבה", קוראים לו "חסד".
היא עושה את זה נפלא. אבל זה עדיין אותו סיפור.
ושוב – תודה ענקית. כייף אדיר להגיע לבלוג הזה כאורחת ולקרוא פוסט מרהיב כזה אחרי השלאף שטונדה על שישי בצהריים.
סופרת גדולה ויפיפיה
אכן פוסט מרהיב כראוי!
אני מאוד מעריך את הצעתך מלכתחילה, לפרסם טור-אורח בבלוג שלך, הצעה שערכה לעיניי אינו פחות מפתיחת דלתות מבצרו של אדם. כה אוהבת את אֶת כל שקשור בספרות.
מוכרת לי דעתך, לפיה מוריסון כותבת את אותו הספר. אני, כידוע לך, סובר אחרת ממך. אבל, שיהיה; ובלבד שתמשיך מוריסון לכתוב את אותו הספר לעד.
[ואסתי, תמיד רחשנו, אנו בני המזרח, כבוד לפוּת באימה כלפי ה"שלאף שטונ.."..., איך שאתם הוגים את המונח הזה. אז לדעת שהוספתי ולו מקצת-מעט להנאה מהמוסד רב-ההוד הזה, מחמיא מאוד...]
לשועי – תודה, שועי רעי. אני מסכים לחלוטין עם הערותיך, שכרגיל ממזגים בין האור האדום של הרגש לבין אור הלבן של האמת [על משקל אמירתה של ו' וולף].
ואת שלימדוני מוריי, שועי, לא אשכח – המערבולת והנחשול מקלוחי הנחל ומפכפוך המעיין נבראו ובאו.
לשולמית – עדנת מילותייך בראה כאן מחמאה גדולה. ואכן, מוריסון היא גדולה, כיפיפיה. תודה.
ב"חמדת" סת הורגת את התינוקת שלה כדי שלא יהפכו אותה לשפחה כמו שהיא חוששת, ככה כאן האם נותנת את בתה בת השמונה כדי שגורלה לא יהיה כגורלה שלה, של האם.
וזה בעצם אותו סיפור רק בדרך קצת אחרת.
הדמויות אחרות, אבל בעצם אותן. הגורל דומה. רק סיפור העלילה שונה.
תוואי החיים והמוות של הדמויות בספריה של מוריסון מזכירים זה את זה. בזה את לחלוטין צודקת, אסתי. מוריסון אף פעם לא טענה שהעבדות איננה הסיפר העיקרי בספריה. אלא שסביב ציר זה היא רוקמת בכל ספר סיפורים אחרים. כך מן הפן העליליתי. כך, במיוחד, בדרכים הייחודיות שבהן היא פורסת את סיפוריה.
ובכל זאת, לעניות טעמי, מוריסון היא הרב-גונית שבמספרים שאני מכיר.
אולי צריך פשוט לקחת ממנה מרחק לתקופת מה…
ועוד משהו, עד כה, בספרים הקודמים, הנראטיבים שיוחסו לאדם השחור מזה, למול האדם הלבן מזה, היו ברורים. בספר הנכחי כבר לא. השחור משעבד לא פחות מהיותו משועבד; וכך, בהפוך, באשר לאדם הלבן.
יען כי אינני
צולח את ספריה.
וההפסד, אני בטוח, כולו שלי.
והפגם, אין ספק, בי.
בקריאתי אותה אני טובע
בעוד שמטבעי אוהב
להמריא.
הוצאתי את ‘חמדת’ ואת ‘העין הכי כחולה’ לאיוורור ממקומם עלי מדף
עד שתבוא השעה להתנסות בהם שנית.
בכל מקרה, אנסה לצלוח את הספר הזה, שנראה מסקרן ביותר. תודה לאסתי ולצבי על שיתוף הפעולה הזה..
המתעניינים במוריסון ובכתיבתה מוזמנים לקרוא עליה בטור שכתבה עימי המתרגמת אלינוער ברגר. קראנו לו: האהבות של טוני מוריסון
http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_375.aspx?c0=15184&bsp=13175