קוראים לי ברודק ואני לא אשם
שני הפוסטים האחרונים שהעליתי כאן (חמושים במצלמות ומסע הארורים 2009) פשוט מבקשים שאשלים אותם עם המלצה על ספר שמדבר בדיוק על הנושאים האלו – האחר והיחס לאחר.
לא פעם ולא פעמיים הזכרתי כאן ספר מעולה אחד שיצא לפני כחודש וחוץ מכמה יודעי חן איש לא שמע עליו, ואני מדברת כמובן על "הדו"ח של ברודק". כיוון שהתמזל מזלי ואני גם כתבת הספרות של גלובס, יש לי לפעמים שעות אושר של שיחות עם סופרים שיצירתם מפעימה אותי, וככה לפני שבועיים ראיינתי את פיליפ קלודל הסופר של ברודק. זו הייתה שעת בוקר ואני בדחילו חייגתי לסלולארי שלו. מהצד השני נשמע הלו בצרפתית עמוקה שליוותה את כל הראיון שאמנם התנהל באנגלית אבל נשמע לגמרי צרפתית וככה גרם לקשיים גדולים במלאכת התמלול, כי הייתי חייבת לחזור על כל משפט עשרות פעמים כדי להבין על מה מדובר שם. אבל, בכל זאת הגענו למרות הכל והנה הדברים שאמר לי, יחד עם תוספות מפי המתרגם שי סנדיק:
דה אנדרר
"קוראים לי ברודק ואני לא אשם. חשוב לי לומר את זה. אני רוצה שכולם ידעו." פותח ברודק את הדו"ח המצמרר שלו, אולי כתשובה לאוברשטורמפיהרר מקסמיליאן אואה שמתחיל את הוידוי הנורא שלו עצמו, במילים "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת".
כמעט 70 שנה אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, ובהפרש של שנה זה מזה, נולדים בצרפת שני ספרים מאוד מנוגדים ומאוד ממשיכים האחד את השני. שני ספרים שמנסים להבין איך "זה" קרה, ואיך "זה" יכול לקרות שוב. הראשון שנחת בישראל (ב-2008) על גלי השערורייה שעורר בעולם, היה "נוטות החסד" (כנרת-זמורה-ביתן) עב הכרס של הסופר היהודי ג’ונתן ליטל הכותב מגרונו של קצין נאצי. בחודש האחרון (סוף מאי 2009) הגיע אל המדפים "הדו"ח של ברודק" (מודן) של הסופר והבמאי הצרפתי פיליפ קלודל המדבר מפיו של ניצול יהודי.
בניגוד לבומבסטיות ולתיעוד המדוקדק של הזוועות, שהביאו לכך שהוטחו ב"נוטות החסד" האשמות בפורנוגרפיית שואה, ברודק, הוא ספר מאופק. מאוד מדוייק. מאוד נקי. הזוועה אינה המטרה, היא נמצאת ברקע, מרומזת, רק כדי להעלות שאלות גדולות ומטרידות על הנשגבות האנושית אל מול "הבנאליות של הרוע". ולא רק שאין כמעט תיאורי זוועות, אלא שבספר הזה לא נמצא מילים כמו "שואה" או "נאצים", לא "מחנות ריכוז" ואפילו לא "יהודים". יש כפר שמיקומו הפיזי לא ברור, תושבים שמשתייכים לגזע ולאום לא ידועים, שפתם נשמעת גרמנית אבל גם צרפתית, ומחבר הדו"ח על המעשה הנורא שבצעו אנשי הכפר, הוא ברודק שחזר מהמלחמה אחרי שבמחנה בו היה כלוא, היה ידוע כ"הכלב ברודק".
כשהקורא הישראלי מגיע בעמוד 23 למשפט "הם הכריחו אותי להסתובב סביב עצמי, לנבוח, להוציא לשון וללקק להם את המגפיים" – ברור לו לחלוטין במה מדובר, ואז הוא מתחיל ללקט עדויות להוכחת תחושתו שברודק כנראה יהודי, שהתקופה היא השנים הראשונות אחרי השואה, ושגיבור הסיפור הוא ה"אנדרר" (האחר) כמטפורה לנרדפותו של כל מי שהוא אחר. לפעמים התחושה היא אפילו שהרמזים ברורים מדי, אבל מדובר בקורא הישראלי המיומן בזיכרון השואה שצרוב בדי.אן.איי הקולקטיבי שלו.
למה אנשים רוצים להרוס אנשים אחרים
בשיחת טלפון לביתו בנאנסי, מספר קלודל במבטא צרפתי כבד, כי הספר התקבל טוב בצרפת. טוב – זה אנדרסטייטמנט אופייני ליוצר המאוד צנוע הזה, כי הספר זכה להצלחה עצומה וזכויות התרגום שלו נמכרו לארצות רבות. "זכיתי בפרס החשוב "Goncourt des Lycees", שגרם לי אושר גדול", הוא מסביר שמדובר בפרס מטעם קוראים צעירים, ולמה זה כל כך חשוב בעיניו: "הרבה צעירים וסטודנטים אמרו לי – ‘אהבנו מאוד את ספרך כי הוא מעלה שאלות רבות על הטבע האנושי’. בשבילי, תגובה כזאת של הצעירים (בני 16-17) כריאקציה לאי-האנושיות (המתוארת בספר – א.ס.) מאוד חשובה. העובדה ש"ברודק" מעלה אצלם שאלות, היא מאוד משמעותית".
איך הגעת דווקא לשואה, הרי אתה לא יהודי?
אני חי בלורן (חבל אלזס-לורן – א.ס.), שבצפון מזרח צרפת, שהיה שטח מריבה בין צרפת לגרמניה ובו התחילו והתבצעו הרבה ממעשי האיבה. כילד הכרתי רבים שהיו קורבנות המלחמה. דבר שגרם לי מאז ילדותי לקרוא ספרים רבים על המלחמה ובמיוחד על השואה. זה היה מתוך ניסיון לשאול איך זה יכול היה לקרות, איך יצור אנושי יכול היה להתנהג בצורה כזאת. ברומן הזה ניסיתי לחקור את גבולות המהות האנושית. אני חושב שכל אחד מהרומנים שלי הוא שאלה גדולה על המצב האנושי, ניסיון לגלות למה אנשים רוצים להרוס אנשים אחרים. הכפר הוא כמו מיקרוקוסמוס. כמו שהומרוס כתב על טרויה. היא עיר אבל מסמלת את האנושות כולה. וזה מה שאני ניסיתי לעשות.
קלודל, פרופסור לספרות צרפתית, כתב עד היום כ-8 ספרים (בעברית יצא לאור ב- 2005 "הנשמות האפורות" שזכה להצלחה גדולה בצרפת וגם הוסרט) וב-2008 עלה "לאהוב אותך מאז", סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי. מאחורי יצירתו מבצבצות תובנות של 11 שנים בהן לימד ספרות צרפתית בכלא. שלוש שנים התדפק על דלתות הכלא עד שמנהל חדש למקום נתן לו את העבודה "כל אלו שהגיעו לשיעורים שלי היו מתנדבים", הוא מספר, "בשביל מורה, אלו תנאים אידיאליים".
במקביל קרא את הפילוסוף פסקל, שתפיסתו את הכפילות של הטבע האנושי – כחיה וכמלאך כאחד – חלחלה לתוך יצירתו הספרותית. "ויתרתי על כל דעותי על אנשים, על אשמה, על הצורך לשפוט את השני", הוא מסביר את השינוי שחל בו בזמן העבודה עם אסירים, "זה בלתי אפשרי לכתוב ספר כמו ברודק או ‘הנשמות האפורות’, או לעשות סרט כמו ‘לאהוב אותך מאז’, אם לא היית בכלא".
קלודל אוהב לברוא קהילות קטנות ומבודדות, להכניס לתוכן איזשהו גורם זר ולצפות בהתנהגותן. בכפר של ברודק זהו ה"אנדרר" שמגיע משום מקום, אין לו שם, וגם לא היסטוריה, וכבר בעמוד הראשון מרומז סופו: "אבל את כל זה לא אמרתי להם, כי לא רציתי לגמור כמו האנדרר."
מי הוא האנדרר?
יש הרבה אפשרויות להבין אותו; הוא יכול להיות בכלל כמו ברודק, הוא גם יכול להיות אנרכיסט. הדמות שלו מעוררת שאלות. היא חידתית. היא מאוד שלווה אבל מעוררת רגשות חזקים אצל מי שפוגש בה. יש גם אפשרות שברודק בכלל יצא מדעתו והאנדרר קיים רק בדמיון שלו, כרוח, כצל, כפנטזיה… אני אוהב לשחק בין אפשרויות רבות להבנת הדמויות שלי.
השפה ענייה מכדי לבטא את הסבל האנושי
חוץ מ"האנדרר" המצאת מילים רבות בספר. למה?
רציתי לעבוד עם הזוועה שלשפה האנושית אין יכולת לבטא. בלתי אפשרי לייצר שיח במקום בו אנשים לא יודעים ולא יכולים להבין את המצב המחריד שעברו האחרים (בשואה – א.ס.) והשפה ענייה מדי כדי לבטא את הסבל האנושי. אז החלטתי למצוא שפה מיוחדת בשביל ברודק והלכתי על שפה שהיא מאוד קרובה לשפה הגרמנית. שיחקתי איתה. עשיתי עליה דיסטורשן. עניין אותי לבטא את הטקסט של ניצולי השואה. הרבה מהם לא אמרו דבר כי זה בלתי אפשרי לבטא במילים את הזוועות של מחנות הריכוז.
שי סנדיק, המתרגם של ברודק, מדבר בהתרגשות רבה על חווית התרגום יוצאת הדופן של ספר בו מילים רבות בכלל לא קיימות, הן מומצאות. "חוץ מהמילים בניב הגרמני שהוא יצר בספר, יש הרבה מילים שהן לא צרפתית אפילו. הוא המציא אותן. חיפשתי במילונים ולא מצאתי, ודיברתי עם צרפתים ואף אחד לא הכיר, כולם אמרו לי אין מילה כזאת…"
ואיך תרגמת מילים שלא קיימות?
בקטע בו מתואר איך האנדרר מופיע לראשונה בציבור במסיבה שהכפר עושה לו, קלודל מתאר את התלבושת שלו, ובין היתר מזכיר "אבנטית" שזו מילה שלי. כי המילה בצרפתית פשוט לא קיימת. הוא המציא פריט לבוש ולשאלתי, אמר "תעשה עם זה מה שאתה רוצה". מכיוון שהפסקה הולכת מכף רגל ועד ראש, והפריט הזה היה בדיוק ליד החגורה, החלטתי לקרוא לו אבנטית, כי הוא כנראה כיסוי לחגורה.
אחד הדברים שמאוד רגשו אותי במכתב שכתב לי, זה ש"כל ההחלטות נתונות לשיקול שלך. מבחינתי אתה הסופר בעברית" כלומר אני יכול לייעץ לך, אני יכול להסביר לך מה עשיתי אבל ההחלטה היא שלך. ואל תרגיש מחוייב אלי אם אתה חושב שמשהו לא נכון.
האהבה נותנת כוח לאדם
קלודל חוזר בתשובותיו שוב ושוב על התפקיד של היצירה: "מאוד חשוב שהרומנים יטרידו את הקורא, כי לדעתי הם פתח או עין אל המציאות. ברודק אינו רומן היסטורי, הוא בן זמננו, כי בארצי ההתייחסות לזרים מאוד בעייתית, ובארצך גם. ובכלל שנים רבות שבמדינות מודרניות, ממשלות רוצות לסגור את הגבול ומשתמשות בפחד מפני זרים. רציתי להראות שזה מסדרון לרצח עם, ולתת אפשרות לקבלת האחר.
השואה מראה את הצד הכי נורא והכי טראגי של המאה העשרים, רציתי לפתוח את העובדה שהאפשרות לשואה נמצאת כאן תמיד. היה רצח עם לפני אושוויץ, והיה רצח-עם אחרי אושוויץ… כדי לא לחסום את הקורא מלהבין את זה, החלטתי לא להשתמש במילים כמו שואה או נאצים…"
אי אפשר להתעלם מכך שזה הטבע האנושי
הכתיבה שלי נמצאת בשאלות הקשות למה הכפילות הזאת טבועה באופי שלנו? בגרמניה היה העם המוכשר והאינטליגנטי ביותר. במוזיקה, בפילוסופיה, במדעים, ומהארץ הזאת יצא דבר כזה כמו שואה. איך זה אפשרי?
מאוד חשוב להתמודד כל הזמן עם השאלות האלו על הטבע האנושי. וזו המשימה של הסופר לשים אצבע על הסכנה האמיתית. אנחנו הסכנה. אנחנו חייבים להכיר באפשרות שיש לנו להשמיד את "האחרים" כדי לנצח במלחמה.
גם "נוטות החסד" מתעסק בשאלה הזו ועוד מפיו של התליין הנאצי…
לא קראתי את "נוטות החסד". התחלתי לקרוא ונדחיתי מהסגנון. הסגנון בצרפתית מאוד גרוע, ואני, כמו האנדרר אוהב לקרוא ספרים שכתיבתם באמת מקורית. זה לא המצב ברומן הזה, ככה שהרמתי ידיים די בהתחלה. לא עניין אותי לקרוא רומן כזה. אני מעדיף לקרוא כתיבה על הניצולים או על האנשים שעברו את זה (ולא על התליינים – א.ס.)
לטעמי הספר מדבר אולי בעיקר על אהבה
זהו ספר מאוד מוזר שהתמצית שלו בשבילי היא האהבה האמיתית שבין ברודק ואשתו. בין ברודק והבת שלו. בין ברודק והסבתא המאוד זקנה שלו. בעצם רציתי להראות איך האהבה נותנת כוח לאדם. ברודק שורד את מחנה הריכוז בגלל ידיעתו שבאיזשהו מקום קיימת אמליה. זהו ספר מאוד טראגי, אבל באותו הזמן, בשבילי הוא מאוד אופטימי.
גם סנדיק מתעכב על תפקיד האהבה בספריו הקודרים משהו של קלודל וטוען ש"יש שם תמיד שביב של תקווה. ברודק עוסק הרבה באהבה. בעיני תיאורי האהבה שלו לאמליה מקסימים. אני בכיתי בתרגום. פחות בקטעים הכואבים של הזוועות ויותר בקטעים שהוא מתאר כמה הוא אוהב אותה. יש משפט שמתאר שהוא לא היה "הכלב ברודק", כי בראשו היה איתה בחדר השינה שלהם ושמע ‘את כל מילות האהבה שכה היטיבה למצוא בחשכת חדרנו’. אני מצטמרר כשאני מספר על החוויה של לתרגם את המשפט הזה. והאהבה הזו היא כוח שמניע. היא זו שנותנת לברודק את הכוח לספוג".
הספר מתנהל בשלושה צירים, הלפותים זה בזה:
יש את ה"שָם", שממנו חזר ברודק, זהו ה"שם" המוכר, שאין-שני-לו בתודעה [היהודית/ישראלית לפחות]; ה"שם" שבו ברודק וחבריו כונו ‘חרא של עכברושים’, הוחזקו ב’קופסה’-כלוב בגודל מטר וחצי, שבו אי אפשר היה להם לשכב או לעמוד, ונהגו בהם כבגללים. את המרק מזגו להם לכלי פח ששימשו את כלבי השמירה. חלק מחבריו של ברודק מיאנו לכרוע על ארבע וללגום את המרק כמנהג החיות, בעזרת הפה בלבד. הם לא חזרו; ברודק, ‘הכלב ברודק’, ציית לסאדיזם של שומרי המחנה, אכל כאכול החיות, וחזר הביתה. ובכל יום התרחש ב"שם" טקס תליית-בוקר מזוויע, למול עיניה של הציילנסניס, אשתו יפת המראה וכעורת הנפש של מנהל המחנה. כפי שכתבת, אסתי, הזוועה מתוארת בלשון מאופקת; ה"שם" חוזר ומהדהד ברקע הסיפור, נוכח-נפקד; ונפקדותו המודגשת, לא פחות מנוכחותו המאוזכרת בעדינות, מעצימים את תחושת הזוועה.
ויש את ה"כאן", הכפר שבו גר ברודק, שממנו נלקח בכוח ועל-פי הסדר נפחד ומכוער שרקמו בני כפרו עם הכובשים, ל"שם". מדוע? כי ברודק לא היה ממש חלק מבני המקום. הוא [ואדם נוסף] לא נולדו בכפר, לא נראו דומים למקומיים ["עיניים כהות מדי, שערות שחורות מדי, עור שחום מדי"], היה להם "עבר מעורפל", וגם "הסטוריה עתיקת יומין".
ויש את ברודק, שמיטלטל בין ה"שם" ל"כאן", בין ה"אז" לבין ה"היום", בין הבנאלייה המניעה "שם" את הזוועות והרצח, לבין אותה בנאלייה בדיוק של הרצח "כאן". דיירי הכפר רוצחים בחור זר [האנדרר] שמגיע לכפר ולאחר מכן מבקשים דווקא מברודק להכין דו"ח על האירועים. את הדו"ח שיכין ברודק עתיד ראש הכפר לשרוף. מדוע? כי "האיומה מכל הסכנות היא סכנת הזכרון", כי "הגיע הזמן לשכוח, ברודק. בני האדם צריכים לשכוח". הכפר השליו, זה שהסגיר בעיתו את ברודק למעניו, מתגלה כמעין מתמונת-מראה של "שם".
[האחריות על השוואה כלשהי לאירועים קרובים ואקטואליים רובצת לפתחו של המשווה]
ב"הנפשות האפורות" ובספר הנכחי אנו מגלים סגנון סיפורי ייחודי, "קלודלי", שמניע את האירועים על צירי-זמן מעגליים. "הדוח של ברודק" סב בפאתי אירועי מלחמת העולם השנייה; "הנפשות האפורות" מתרחש מלחמה אחת קודם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. וכפי שכתבת, אסתי, אכן קלודל מבכר להציג קהילה קטנה [כפר/עיירה], בבחינת מיקרוקוסמוס. בשני הספרים מניעים מעשי רצח נסתרים את העלילות, אך מהר מתגלה שאלו אינם ליבת הסיפורים [יהיו מי שעשויים לטעון, שמעשי הרצח אינם אלא אמתלא להנעת העלילות האמיתיות].
כשמסיימים לקרוא את ספריו, חודרת ההכרה שהעלילה איננה העיקר אצל קלודל. העלילה היא הפיתוי שבאמצעותו הוא מזמין אותנו לחזות בשלל קלקולים שדבקו בנו – גבול דק בלבד מפריד בין הצייד/האדם לבין החיה [ואני מאזכר מהזכרון...]; הערכים שמנחים אותנו משולים לקנה רצוץ, כולנו רוצחים בפוטנציה [לפחות, רוצחים רעיוניים], בוגדנים ומשופעים בעורמה ובסודות. אחת מהדמויות בספר [בולר], שהקדיש חייו לפרפרים, מספר על "שיטה" הנהוגה אצל זן פרפרים הקרוי "רקס פלאמיי" – זהו זן הנכון לסבול נוכחות של פרפרים מזנים אחרים; אך כשמופיע טורף, הרקס פלאמיי מזהירים זה את רעהו, בשפה שאינה מוכרת לזנים האחרים, ובכך גוזרים על האחרונים כלייה.
קלודל הסופר ניחן בתכונות וכישורים ייחודיים [שאותם הוא עצמו מייחס לשתי דמויות שמתוארות בסיפרו] – כישורי ההבחנה של מי שמכיר נפש אדם ושל מי שהרבה לשוטט ביניהן.
תודה
הצניעות של האיש מקסימה
כנראה שאצטרך לקרוא את הספר עכשיו…
נו, מילא
הספר
ואת שסיפרת עליהם
מאוד שעשע אותי שהוא הפסיק לקרוא את ליטל בגלל הסגנון הצרפתי הגרוע.
נזכרתי בתכנית שראיתי על תאטרוני שוליים בתל אביב. היתה שם קבוצה של יוצאי רוסיה שעבדו על מחזה לפי ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי. הבמאי אמר: הוא (דוסטויבסקי) היה איש איום. בלתי נסבל. והוא כתב בסגנון נורא. איזה גאון. איזה גאון…
שיחקת אותה. והראיון עם שי סנדיק מרתק. כל כך יפה לראות מתרגם מאוהב בספר.
מסכימה איתך לגמרי שבספרים שלו העלילה היא רק הקרס בו הוא תופס את הקורא כדי להכריח אותו לבצע איזה פעולת חשיבה עמוקה והתמודדות עם שאלות פילוסופיות וקיומיות חשובות על טבע ואופי האדם.
מה שכן, בעיני, אחד הדברים החזקים בספרים שלו זה רגש האהבה שמוביל את העלילה. זה אולי ההבדל העיקרי והמשמעותי מכל בהבדל שבינו לבין ג’ונתן ליטל ב"נוטות החסד"
אני לא יודעת אם זה צירוף מקרים אבל אין ספק שזה הספר שהיה צריך לבוא אחרי "הדרך" של מקורמאק בסדרה הנהדרת הזו של אורנית ברק ב"מודן"
ועכשיו באמת שאתם צריכים לקרוא את הספר. באמת אחד הטובים והחשובים שקראתי.
מקווה שתגיעו אליו ובהקדם. לא ברור לי איך לא הפך עדיין לשיחת היום בארצנו הקטנטונת ומוכת השרב.
כלומר, לי היה ברור שהצילום של הילדה האלבינו בתוך השבט האפריקאי המביט בה בחשדנות הוא אפילו מטפורה של אחד לאחד להמחשת עניין ה"אחר", או הבגדים המגואלים מדם מסרייבו הם דימוי בוטה מדי אפילו למה שעשו ל"אנדרר" והנה אתה לא מבין למה התמונות האלו מופיעות כאן…
ולגבי העובדה שהוא לא אהב ולכן לא צלח את "נוטות החסד" – מודה שהפתיע אותי לשמוע אמירה כל כך חד משמעית ממי שעד לרגע הזה בראיון היה כל כך עדין ומשפטיו היו כל כך באדרסטייטמנט וכל כך צנועים.
רוני – אם הייתי מסוגלת ממש להבין את דבריו אין לי ספק שהראיון היה יכול להיות הרבה יותר עמוק. איש מרתק ורציני ביותר.
ושי סנדיק, המתרגם, היה לי לעזר גדול בכל הדרך שלי אל הספר ואל הכתבה. אכן, הוא מתפעל עד אין קץ מהספר ולדעתי עשה עבודה מופתית בתרגום שלו.
אחרי שקראתי אותו רציתי לחבק את כל אחד ואחת מה-1,500 שנתנו לגרמבר את הפרס.
גם הספר ההוא עוסק בשואה. שינוי השם בעברית ניתן כנראה כיוון שיצא גם סרט על-פי הספר, בשם "סוד", אבל אני לא יודעת איך אפשר להעביר את הספר החזק והצנום הזה למסך הגדול. כדאי לקרוא, בכל מקרה.
קראתי את ספרו של קלודל הנפשות האפורות בצרפתית והיה לי די קשה, עכשיו אני מניחה שייתכן שהמציא מילים חדשות גם שם, כי אחוז המילים שהמילון שלי לא הכיר היה הפעם גבוה במיוחד. זו היתה קריאה מעניינת בספר מוזר שקשה לי להגדיר אותו.
אני סקרנית לקרוא את הספר הזה גם כן.
ובשולי הדברים, אני חושבת שלא צריך בהכרח לכרוך את אלזס ואת לורן ביחד, הם שני מחוזות נפרדים בצרפת.
ראיתי את קלודל בטלוויזיה פעם והתרשמתי מצניעותו ומחוכמתו.
תודה על הראיון, מעניין מאוד.
אחזור לרשימה ולתגובות תוך כדי ואחרי שאסיים לקרא. אולי אוסיף הערה יותר עניינית. תודה. תרצה.
קרן – תודה על התוספות שלך לגבי הנשמות האפורות והפרס שקיבל ובכלל. ההסתכלת בסרטון שצירפתי לפוסט? איש מקסים וצנוע.
שועי – ספר לא ארוך ולא דורש יותר מדי, לבד מלב פתוח ורצון לבדיקה עצמית. מומלץ ביותר (אם לא היה ברור עד עכשיו)
תרצה – באיזה עיתון ראית ביקורת על הספר? הייתכן שבגלובס? כי לא ראיתי ולא ידעתי שמישהו התייחס אליו בכלל מלבד הכפולה שאנחנו נתנו לו. הכתבה המצוטטת כאן + ביקורת (מצויינת בעיני) של תמרה שרייבר.
ובכל זאת ייתכן שאני טועה, משום שגם ה"גלובס" מגיע לעתים אלינו.
לגופו של עניין – עכשיו שאני "אחרי" אתן לחוויה קצת לשקוע ואז אולי אכתוב מה הרגשתי בזמן הקריאה.
היה לי מאוד חשוב לאחר שסיימתי את קריאת הספר, לקרא את הביקורות שלך ושל תמרה שרייבר על הספר שאליהן את מפנה את הקורא. וכמובן, את מה שכתבו כאן במדור התגובות.
אין ספק שלקלודל יש כישרון ספרותי אך גם רגישות יוצאת דופן לפן הבינאישי, בין אם מדובר בטוב או ברע.
ונעצור כאן.
תרצה
מרתק ומצמרר.
הרשי לי לחלוק עלייך בנקודה אחת. לי כלל וכלל לא ברור שברודק הינו יהודי. פרט לרמז אחד בודד על היותו נימול, אין שום רמיזה ליהדותו. הוא פשוט "אחר", ומשום כך הוא נמסר לכובשים.
באחד הקטעים החזקים (בעיניי) בספר, בו הוא מטיח אמירות לא פשוטות כלפי אלוהים (אם הוא אכן קיים), ישנו משפט שאקח איתי לזמן רב (לא ציטוט מדוייק)
"אם הנברא יכול לחולל זוועות, הרי זה רק משום שבוראו הפיח בו את הרעיון"
לא קראתי את הנפשות האפורות אבל שמעתי עליו המון תשבחות.
תודה על התזכורת, הולכת לשים את ידי על הספר.