החיים יפים
במסגרת ההגירה הפנימית שאני מקיימת באדיקות זה כמה שנים, נרשמת מדי פעם הרחבה של גבולות הבועה, כשמתגלה לי איזו פינת חמד חדשה (או חדשה בשבילי). הבוקר ננעץ דגלון נוסף על מפת העונג, כשהגענו אמאשלי ואני ל"יד השמונה" הצמודה לנווה אילן (בין האולפנים לישוב עצמו).
שמעו של המושב השיתופי הזה כבר הגיע לאוזני בגלל הבראנצ’ הידוע והמפואר של המקום. (רק לידע כללי -מדובר על מושב שיתופי שהוקם ב1971 ע"י קבוצת מתנדבים פינים שקראו לו "יד השמונה", לזכר 8 יהודים מפינלאנד שהוסגרו לידי הנאצים). אחר כך, כשהתלהבתי מנאות קדומים סיפרו לי שגם ב"יד השמונה" יש "גן תנכ"י" וכדאי לבדוק את המקום. לכן, הבוקר, ברון בלב (תוך הדחקה מוחלטת של יומולדת 42 לכיבוש) ובהגה ביד, לחצנו גז ושעטנו לעבר כביש מס’ 1. עלינו על מחלף חמד, פנינו ימינה לנווה אילן ואחר כך ל"יד השמונה". היו לנו כרטיסים לקונצרט ב12:30, אבל לפני זה היה צריך (מה צריך? – חובה!) לבדוק את הבראנצ’ המפורסם.
אז פילסנו דרכנו בין המסתערים על שולחנות השירות העצמי שכרעו תחת משא הגבינות, הירקות, המאפים ושאר מיני מאכלים, תוך כדי אנחה על מצבו של העולם המערבי ההולך ומשמין ומה יהיה…
המקום שהיה שמור לנו, היה על מרפסת שמשקיפה על נוף עוצר נשימה של הרי ירושלים, שרוחות קלילות ממה שקרוי אויר הרים צלול כיין, הפכו אותו לקסום עוד יותר. מה שנשאר לנו, היה רק להתבסם מהנוף ומהטעמים שעלו על המזלג.
ואם הבריזה הקרירה והנוף המרהיב לא פתחו את התיאבון, אז מייד הונחו לפנינו פוקצ’ות חינניות שהניחוח שלהן שיגר הצעה שאי אפשר לסרב לה.
בקיצור, קשים חיינו, אין מה להגיד.
ואז הגיע זמן הקונצרט. אמשלי אמנם מנויה על הפילהרמונית ומוסיקה קלאסית היתה חלק בלתי נפרד מילדותי, אבל אצלי כידוע, הידע התרבותי לא ממש מעמיק, והאוזן די גסה לניואנסים שבהבדלי הפרשנויות בין ליאונרד ברנשטיין לאלפרד ברנדל (למשל) בביצוע "הפאתטית" של בטהובן או החמישית של בראמס… לכן בחרתי את "טריו קולאז’" של רמי שולר, שהביאו לנו כל מיני שאנסונים צרפתיים, מוסיקה אירית, קצת ג’ז ושאר יצירות פופולריות להמונים שכבר לא רעבים.
וזה המקום לספר על השלישיה החמודה הזו. רמי שולר – מרימבה, כלי הקשה, אדם מדר – כינור, מנדולינה, עוזי רוזנבלט – אקורדיון.
כמו בבליינד דייט. הבחור (במקרה הזה שלושה) עלו על הבמה והתייצבו ליד הכלים הדי פושטים שלהם, כי מה זה אקורדיון, כסילופון ומנדולינה אל מול פסנתר, צ’לו וכינור (נניח)? הבחורה – הקהל, לא נופל.
ואז. לאט לאט. כמו בבליינד דייט, מתחיל הריקוד הזוגי. צעד קדימה, ועוד חצי מבט אלכסוני, עוד חשיפה קטנה, ועוד מחווה של פתיחות, ומחיאות הכפיים הלכו והתגברו מקטע לקטע.
הקרח נמס. שני הצדדים מתאהבים. שני הצדדים מתלהבים. שני הצדדים נהנים. שני הצדדים לא רוצים להיפרד. עוד הדרן ועוד הדרן ועוד אחד.
אבל כמו כל התאהבות גם לזו היה דד-ליין. אין דבר. תמיד תישאר לנו פריז, או יד השמונה.
בקיצור, אם לא היה ברור, ממליצה בחום כמקום מקלט מהיום יום המיוזע, או לחילופין כבוקר קסום עם בן הזוג או סתם לחגוג יומולדת עם חבר…
אמנם מקדים את זה משפט המצהיר שאינך מומחית במוסיקה קלאסית, ובכל זאת עדיף למחוק (ואז אפשר למחוק גם את ההערה הזו שלי).
נראה שביליתם היטב שם, את ואמשלך.
אתה יודע, לפעמים סיגר הוא רק סיגר.
אגב – הישוב הוא יהודי נוצרי משותף למיטב ידיעתי, והאוכל, כן, מתאים לרוח המקום, תרתי משמע
הפוסט נחמד, אבל נקרעתי מהתשובה שלך לנועם
זה נורא מבאס שאתה עושה מאמצים אדירים לנסות לכתוב משהו שיראה מייד ובמבט ראשון שהוא שטות מוחלטת ומלא שגיאות, ואז באים ומנסים להאיר את תשומת ליבך לטעות "הקטנטנה"
אני הולכת לעשות בדק בית לגבי יכולת הקומוניקציה שלי, שלא לדבר על מצב חוש ההומור (שלי, שלי)
לאור רצף הפוסטים האחרונים שלך, ובעיקר התגובות אליהן, נדמה לי שבדק הבית היחיד שנדרש ממך הוא בעניין נטייתך המעט מוגזמת לערוך בדק בית
את לא יכולה לקחת על הגב שלך את כל ה!@#~%^* של כל מגיב ומגיב
כתבה מקסימה.
אולי זה נועם שעורך גם כשהוא עוצם עיניים
ובשורות שכתבת שם התכוונת שתישמע המוסיקה ולא רק ייקראו המילים הבכוונה מבלבלות
והעיקר, שזה מוטו חוזר אצלי(-:
שהזכרת את 42 השנים
לוקחת לתשומת ליבי את דבריכם
שיהיה רק טוב
מה שלא נכון במשפט זה שאסתי הייתה צריכה בכלל להתנצל על זה ,שהיא לא יודעת משהו, ויותר מזה על זה שהיא בחרה לשמוע מוזיקה "קלה" יותר.
מה שלא נכון בתגובה של הראשון למעלה קשור למשל על העורב שגרש את הזמירים מהיער כדי שיוכל לזכות בכוכב נולד.
והמלצרית יאנה שירתה אותנו נהדר!!!
אני מצדיע למקום!
כל הכבוד ושיהיה להם בהצלחה!
נתראה שמה!!!