דְּיוֺ אָדָם
בת עשרה מתלהבת, גיליתי את עולם השירה והתאהבתי. אני חושבת שזה היה עם הספר הגדול בצבע בורדו כהה "היה או לא היה" של אלכסנדר פן שאמא שלי קנתה לי מתנה. העוצמה והפאתוס השתלטו על נשמתי ומשם הדרך אל אלתרמן ואל פנחס שדה נפקחה אל הלך. אחר כך הצטרפו נתן זך ודליה רביקוביץ לרשימה, וכשהגעתי בת עשרים וחמש לתל אביב, נלכדתי באוונגרד ובחוצפה ובחתרנות של אבידן, יונה וולך, יאיר הורוביץ ומאיר ויזלטיר ו… זהו. מאז לא התווסף ולו שם אחד שבאמת עשה לי את זה. גם לא סיוון בסקין ואנה הרמן המצויינות אך לא ברמת העוצמה שהתמכרתי אליה.
ואז הגיע הספר "בעין החתול" (שעליו כבר כתבתי שהוא מרגיש לי כמו שירה בפרוזה ושועי רז הקדיש לו כמה וכמה פוסטים) וחזרה אלי אותה תחושה נושנה עם רגע של הולדת, השמים אמנם בלי ציפור זרים ומבוצרים, אבל הלב, הלב מתמלא בהתפעמות ההיא שהתעוררה לחיים… עכשיו יצא גם ספר השירים "דְּיוֺ אָדָם" ונסעתי לבאר שבע אל חביבה פדיה. על מה שהיה במפגש הכל כך חד פעמי הזה עוד אספר במהרה בימינו, אמן, אבל בינתיים, אני רוצה להביא שני שירים (שבחרתי באופן אקראי לגמרי) וגם להגיד שני דברים קצרים.
|
בראשית
כשיבואו לקחת אותך אל תתפלא ואל תתמהמה שהבכי הגדול מציף אל תנסה להסביר אל תגיד להם את זה במזוודה קטנה ולא דולפת תעביר ממקום למקום את המים ותמתח רקיע בין העליונים לתחתונים אף אחד לא שואל אותך על התֺּהוּ שלך ולא מתענֽיֵן. בסִפור הבריאה הזה אתה ערירי. אתה אדם. אתה אדמה אנונימית מהקומה השלישית ועד השִּשִּית אתה נוטף זֵעָה. ויהי בֹּקֶר ויהי ערב. יום אחד וזה עובר. |
1. שירה אישית. הכוח של השירה יכול לבוא רק מנקודת המפגש וההזדהות של השיר עם הקורא. השירים הטובים באמת מגיעים מהאישי של הכותב, שאיכשהו מצליח (בדרך הזאת של הנס) להפוך לאישי של הקורא. השירים הפחות טובים נשארים בגדר האישי של המשורר (שלא מגיע למקום האישי של הקורא).
חביבה פדיה מצליחה באיזו דרך נעלמה לכתוב משהו שלכאורה אינו אישי, אלא איזו פיסה של חוויה, או מקרה, או חלקיק סיטואציה – כללי. לגמרי כללי. וביד שלה זה הופך לחוויה הפרטית של הקורא. לכאב האישי שלו ולמצוקה. איך היא עושה את זה – לא ברור. אבל זה נפלא.
|
שיבת ציון
שם במבוא שמש זרחנו וכאן מַעֲרִיבִים
על גזע פנימי קרחַ תלויים כלינו הריקים נשרכים עֲדי שָם הם ושם עוד הומים בבוא בם בִּכְינוּ שמכאן
והיינו אסירי תִּקְוָה ועתה עֵבֽדי ארץ ויאושה |
2. שירה פוליטית. מי שמכיר אותי יודע שלמרות דעותי המעצבנות, אני מתעבת כתיבה עם אג’נדה (אפילו במקרים שהאג’נדה הזו היא שלי). אני חושבת שכשהכותב בא עם רעיון שהוא רוצה להעביר, זה הופך שטוח ודל, ובעיקר הופך למילה הגסה הזו הקרויה פרופוגנדה. בעיני אין דבר כזה אמנות פוליטית. או שזו אמנות או שזה מניפסט פוליטי.
חביבה פדיה מזימה את התיאוריה הזאת שלי. ושוב – איך היא עושה את זה? לא ברור, אבל זה נפלא. וכואב. ועמוק. ולא פשטני.
אז אם לא ברור – דיו אדם / חביבה פדיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ולינק לאתר המרתק שלה שנקרא בפשטות חביבה פדיה.
מה שהגדרת כנפלא וכבלתי ברור
הוא בדיוק היסוד החומק מן העין, הנדיר
אלע’ריב או: אלגריב בלשון הערבית
שמשמעו העיוּן הפנימי, התוכן הפנימי המסתתר
מה שמרחיב את גבולות ההשגה האנושית, את גבולות השפה האנושית
מה שעושה אמנוּת לראויה לשמהּ
כתיבה שיש בה גילוּי והתגלוּת
ל1. שלך, מותר להוסיף עוד אחד עוצר נשימה?
ריימונד קרבר (שנפטר מסרטן): "מה אמר הרופא" בתרגומה של שרית שץ.
מה אמר הרופא
הוא אמר שזה נראה לא טוב
הוא אמר שלמעשה זה נראה רע, רע מאוד
הוא אמר ספרתי שלושים ושניים על ראה אחת
לפני שהפסקתי לספור אותם
אמרתי שאני שמח כי אני לא רוצה לדעת
על נוספים מעבר לכך
הוא שאל אתה אדם דתי האם אתה כורע
בין עצי היער ומרשה לעצמך לבקש עזרה
כשאתה מגיע למפל ורסיסי ערפיליו נושבים על פניך וזרועותיך
האם אתה עוצר ומחפש אחר תובנה ברגעים אילו
אמרתי עדיין לא אך אני מתכוון להתחיל בכך היום
הוא אמר אני באמת מצטער הוא אמר
הלוואי והיו לי חדשות טובות יותר לבשר לך
אני אמרתי אמן והוא מלמל משהו נוסף
אותו לא הצלחתי לתפוס לא ידעתי עוד מה לעשות
ולא רציתי שהוא יחזור על כך
ואני אצטרך להתחיל לעכל את הדברים במלואם
אני רק הבטתי בו
במשך דקה קצרה והוא הביט בי בחזרה מיד
קפצתי על רגלי ולחצתי ידים עם האיש שברגע זה ממש נתן לי
משהו שאף אדם אחר עלי אדמות מעולם לא נתן לי
יתכן שאפילו הודיתי לו כה חזק כוחו של הרגל
תודה וחיוך שלוח.
השירים החדשים שהבאת נפלאים.
מחכה לקרוא את הרשמים מהמפגש.
כדאי לבדוק גם את הפעילות של אנסמבל היונה שמובילה פדיה. ויש לה אתר רב תוכן מומלץ גם הוא
http://havivapedaya.com
שועי – בהחלט התוכן הפנימי שהוא כל כך רחב וכל כך עמוק וכל כך מלא רבדים ותרבות. נדיר למצוא דבר כזה, אם בכלל.
יוסי – נהדר השיר של קארבר. לא הכרתי. אבל מייד העתקתי לתוך ספר הסקיצות שלי. תודה על שהעשרתי את רוחי בעוד פיסת יופי ואמת.
דפנה – אני חושבת שיש משהו בכתיבה של חביבה פדיה שהוא לכאורה מנוגד לחלוטין לכתיבה של שולמית אפפל ששתינו מעריצות, ומצד שני האפקט הסופי הוא אותו. כלומר בניגוד לשולמית שכותבת כתיבה הכי אישית בעולם שנהיית מאוד אוניברסלית, חביבה פדיה כותבת לכאורה דברים כלליים שנהיים בסופו של יום הכי אישיים בעולם וכמובן ככה הופכים לאוניברסלים.
שמרית – אכן, האתר שלה נפלא וטוב שהזכרת לי מייד אעלה לינק לגוף הפוסט.
ולגבי אנסמבל היונה – דיברנו על זה בראיון שעשיתי איתה ואביא לכאן במועד מאוחר יותר.
תודה רבה לך.
מקימת האתר שמשמר את הפיוטים
אבא נולד בשנה הלך לעולמו מורנו ורבנו עטרת ראשנו הבן איש חי החכם יוסף חיים זצוק"ל לברכה
חביבה פדיה היא ין בת יין
עמוד האש של העדה הבבלית
אפשר לקרוא עוד בויקיפדיה ובאתר של חביבה השם ישמרהה ויחיה
משפט שלך שהדליק אצלי נורה של הבנה:
" השירים הטובים באמת מגיעים מהאישי של הכותב, שאיכשהו מצליח (בדרך הזאת של הנס) להפוך לאישי של הקורא. "
כמה שזה נכון.