למלכה אין בית (40 שנה למות לאה גולדברג)
היום לפני 40 שנה הלכה לעולמה אחת היוצרות החשובות והמשפיעות ביותר על התרבות הישראלית של אז וגם של היום. למרות שבאופן אישי אני חושבת שיונה וולך ודליה רביקוביץ’ היו משוררות גדולות ממנה, לאה גולדברג, מעבר לכתיבתה, היא סמן דרך חד פעמי גם בעצם היותה. (משוררת. סופרת. אשה בעולם של גברים. יוצרת בעולם של יוצרים. מפיחת חיים בשפה מתה. אשה באקדמיה הגברית. רווקה בחברה שמקדשת את הזוגיות).
[והנה אני מגלה שאריאל הירשפלד אומר את הדברים יפה ממני: "גדולה רוחנית כשל לאה גולדברג, השלובה באורח שלא ניתן להפרידו באנושיותה, כלומר - בנשיותה, תובעת ממבקר השירה העברית להכיר בכך שהאדם החכם והמשכיל ביותר בדורו, שהפך לבדו וכנגד לא מעט קנטרנים ורשעים למעצמה אמיתית של תרבות, היה אשה". ]
משמח לגלות שלשם שינוי, אמצעי התקשורת דווקא עוסקים בה לאורך השבוע. 88FM משדר שירים שלה בכל רגע נתון בו לוחצים על ערוץ התחנה, "הארץ "יצא בפרוייקט שזורע אור על כמה פינות לא חבוטות בחייה ויצירתה, וגם ברחבי הרשת עולים פוסטים רבים לזכרה (תימורה לסינג, .איתמר זוהר, חני שטרנברג )
ספריית הפועלים הוציאה ספר חדש "אבדות" רומן גנוז של לאה גולדברג שעלילתו מתרחשת בברלין בשנים הגורליות 1933-1932. אלחנן קְרוֹן, משורר עברי ואזרח פלשתינה (א"י), הוא גיבור הספר שמגיע לברלין ופוגש בה סטודנטית גרמנייה צעירה… התפתחות הקשר ביניהם והחיפוש המעין-בלשי אחר כתב היד שלו שאבד מתרחשים במקביל לעליית הנאצים לשלטון. במקביל מתגלית ההוויה הקוסמופוליטית של ברלין בת הזמן, "עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם".
אמש ה-14.1.10 התקיימה השקה חגיגית לספר בבית ביאליק בתל אביב.
רק לפני כשנה באותה הוצאה (הפועלים-הקיבוץ המאוחד) ראה אור הספר "נערות עבריות". את הכתבה שעשיתי בעקבותיו העליתי לבלוג. כדי ליחד את היום הזה גם כאן ב"מילים מילים" אני מעלה את הפוסט בשנית.
*************************************************************************************************************
כשעל חורבות שפה עברית עשירה ורבת שכבות פורחת לה "ישראלית" עילגת בת כמה מאות מילים, לא תהיה זו הגזמה להגדיר את הולדתו של הספר "נערות עבריות" – מעשה חתרני ואפילו מרדני. כי בימים בהם הרייטינג מדבר, והידע הספרותי מצטמצם לגבולות רבי המכר ממבצעי ה"ארבע במאה" – ההחלטה של "ספרית פועלים", והעורכים יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, להוציא לאור את מכתבי לאה גולדברג – היא מעשה נועז שישמח לב כל שוחר שירה ושפה עברית, ויאפשר הצצה נוספת לתהליכי החשיבה של המשוררת הגדולה. 
<
לאחר שהיומנים האישיים של גולדברג התפרסמו כספר (2005), מגיעים עכשיו, כרוכים בעטיפה צנועה ובכריכה קשה, כמאה מכתבים של התכתבות פרטית בין המשוררת לחברתה מינה לנדוי (בשנים 1923-1935), להם מצורפים נספחים המכילים עדויות, צילומים, מבחר רשימות של המשוררת, ואחרית דבר השופכת אור על התקופה, מספקת פרטים ביוגרפיים, ומנתחת תהליכים חברתיים ותרבותיים שעברו שתי החברות.
פרסום חליפת המכתבים הזו חשוב מאין כמוהו להכרת עולם ההשכלה היהודי במרכז אירופה של לפני עליית הנאציזם, וללימוד הדרך שעשתה גולדברג אל העברית. אבל הוא גם חושפני, וחודר לצנעת הפרט של אשה שהיתה קנאית לפרטיותה.
בשיחה עם המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר-יוסף, עולה נושא החשיפה שלאחר המוות, דבר שהפך לתופעה, ובר-יוסף מאפיינת את הדברים: "יש רבים המתעניינים במשוררים משום שהם מפורסמים. בלי לחשוב שהפרסום אינו בשל פרטים קטנים ושגרתיים של חייהם, אלא בזכות היצירה, שזו הגדולה האמיתית שלהם. בעצם ככה רוצים להקטין אותם. להגיד: הוא היה גדול, אבל גם לו היו כל מיני דברים קטנים ומלוכלכים, אז הוא בעצם כמוני."
סלח לי, ריבונו של עולם, כי לא הריתי אלא שירים
יש נטיה להבין את היצירה דרך הביוגרפיה של היוצר
"כאן אני במיעוט לעומת הנטיה ששטפה גם את האקדמיה," אומרת בן-יוסף, "הנטיה להתעניין בפרטי החיים של המשורר, זה טוב לחוקרים, אבל שירה זה לא תיעוד! ברור שאם סופר כותב בגוף ראשון, זה עדיין לא אומר שכל מה שכתוב בסיפור, באמת קרה לו. לקרוא את זה כהשלכה ביוגרפית זו קריאה שלא רואה את עבודת האמנות של היוצר.
לדעתי יש דברים שחשובים להבנה. מה היתה השקפת העולם של הסופר, איזה ספרים קרא. אילו שיחות הוא שמע, איך הוא שמע שמדברים על דברים. ואני לא בטוחה שאפשר לענות על השאלות האלו דרך יומנים. דווקא ביומן של לאה גולדברג אפשר למצוא אמירות על השקפות-עולם, על בני אדם, ועל רעיונות. אבל עדיין, אם הייתי רוצה להבין סופר, הייתי מתחילה בארון הספרים שלו, זה נראה לי הפרט הביוגרפי הכי חשוב כדי להבין אותו.
חוקר הספרות גדעון טיקוצקי שערך את הספר (יחד עם פרופ’ יפעת וייס) נותן הסבר לחשיפה האישית ואומר: "הספר מצייר לאה גולדברג אחרת. שמחה יותר, ועם חוש הומור. שונה מזו שהצטיירה ביומנים, שם נמצא יותר צד הצל, בעוד שבמכתבים נמצא צד האור. וזה נובע מעצם הבחירה בז’אנר הזה. מכתב הוא כתיבה כלפי חוץ, לעומת היומן שהוא כתיבה כלפי פנים."
מה תורמים המכתבים להבנת היצירה?
>
באמצעות המחקר על השנים האלו של גולדברג, אנחנו פוגשים לא את היוצרת המבוגרת והקאנונית שכולם מכירים, אלא את הנערה הצעירה עם כל האפשרויות שעומדות בפניה, מהן גם עצם הבחירה בעברית. הבחירה בעברית היא דבר מאוד לא מובן מאליו על רקע בית הגידול בו צמחה.
מכורה שלי, ארץ נוי אביונה
טיקוצקי מעלה את אחד הנושאים המדוברים ביותר היום: "המרכז והשוליים" כתיאוריה סביבה בנוי הספר: "אפשר לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שתי הנשים האלו; גולדברג ומינה לנדוי, בין המרכז לשוליים, ואיך הן כל הזמן צריכות להגדיר עצמן ביחס למקום בו הן נמצאות. ככה שעולות פה גם שאלות של זהות לא רק ספרותית אלא גם ביוגרפית. וחשוב להדגיש ששתיהן מצטיירות בספר כאבטיפוס של אשה משכלת עבריה, נערה צעירה בין שתי מלחמות עולם שעשתה את הדרך ממזרח אירופה למרכז אירופה ואחר כך לארץ."
שתי הנערות שנפגשות במוסד שהופך מגימנסיה למסחר, לבית ספר עברי, מאמצות את העברית כשפת סתרים בה הן מתכתבות ביניהן, ובאמת אפשר לראות במכתבים את התפתחות השליטה שלהן בשפה, וטיקוצקי מרחיב: "בזמנו קראו לליטא ‘ארץ ישראל השניה’ במובן של מרכז תרבות עברי ציוני, והקוראים נחשפים לתרבות העברית של התקופה בזכות שתי הנשים האלו. ככה הם זוכים בהארה מה זה להיות סטודנטית יהודיה צעירה בגרמניה הוויימרית רגע לפני (ומיד אחרי) עליית הנאציזם. וגם מה זה להגיע לפלסטינה ב1935 כנשים צעירות שמייעדות עצמן לעסוק בתחום הרוח. "
מעניין מה היא היתה חושבת על פרסום היומנים והמכתבים שלה
לאה גולדברג, מעבר להיותה יוצרת, היתה גם חוקרת. ביומנים היא מזכירה כמה פעמים את החוקרים הצעירים שיבואו ויקראו אותה. גם בהתכתבות היא רומזת שיום יבוא וההתכתבות תתפרסם. אם אפשר היה לעשות איזה סיינס ולשאול אותה, סביר להניח שדעתה היתה נוחה מהעניין. היא אדם ששמר בקנאות על פרטיותו, אבל בראיה רחבה של חקר הספרות היא הבינה היטב את חשיבות העניין הזה.
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע
ב1935, בת 24 הגיעה לארץ, ומייד הצטרפה לחוג "יחדיו" של שלונסקי ואלתרמן. באותה שנה יצא לאור ספר השירים הראשון שלה, "טבעות עשן", שבו נמצאים השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים". בחבורת היוצרים שאיישו באותן שנים את שולחנות הסופרים והמשוררים ב"כסית", גולדברג היתה בין הנשים היחידות, אבל חשיבות מקומה בשירה העברית נקבע די מההתחלה. כנהוג היום אפשר לדבר על כתיבתה האישית ככתיבה נשית. או שאולי לא?
בר-יוסף: בעיני, משורר צריך לכתוב מעבר לזהות האישית שלו. הטקסטים אמורים להיות הטקסטים של הקורא. אם הטקסט טוב הוא חורג מעבר למקום, לזמן, ולמין של המשורר… אני די בטוחה שללאה גולדברג לא התכוונה לכתוב שירה שהיא במיוחד נשית, כשם שהיא לא רצתה לכתוב את שירת זמנה, לעומת משוררים אחרים בני זמנה, שחשבו שיש לכתוב את "עשן הזמן". היא רצתה לכתוב שירה טובה. שתהיה נצחית ואנושית. לכל הזמנים, לכל בני האדם. זה אולי אחד ההסברים לכך שהשירה שלה לא דוהה. משוררים שרוצים לכתוב את הזמן שלהם או את המין שלהם או את העדה שלהם, ברגע שהבעייתיות העיתונאית הזו נעלמת, גם הכוח של השירים נעלם איתה.
כשבר-יוסף יוסף מדברת על הכתיבה האוניברסלית של גולדברג היא מרחיבה גם לגבי מה שלא נמצא בשירתה – השפעות מסויימות מהתרבות הרוסית שניכרות אצל משוררים אחרים בני תקופתה "מעניין לראות מה היא החליטה לא להכניס לשירתה, אילו השפעות לא לקבל, למרות שמשוררים אחרים כן קיבלו. היא לא נחשבת למשוררת אמיצה. אבל היא הרבה יותר אמיצה וחתרנית ממה שנוהגים לחשוב. יש לה נטיה פילוסופית חזקה גם בשירה, אבל זה בולט מאוד ברשימות שכתבה בעיתונות. שם היא אומרת דברים פוליטים ופילוסופיים ביושר אינטלקטואלי ובחדות. ובעניין הזה אפשר לומר אולי שיש לה אומץ נשי. האומץ הסמוי. שמבחוץ נראה פשוט ותמים וכאילו נינוח, והוא משותף לה ולרחל ולזלדה. גם הטקסט נראה פשוט בטקסטורה שלו אבל כשבודקים הוא עשוי להפליא. לא לעשות זיקוקי דינור ולא להיות אקסטרווגנטי וראוותני זה אולי הצד הנשי המסורתי. אבל אני לא חושבת שהיא התכוונה לבטא בזה את הנשיות שלה. היא ביטאה בזה את הנאמנות ליושר. יושר מאוד אמיץ שמאפיין אותה. יושר שעלה לה ביוקר, כרגיל."
היא הייתה בודדה וכמו כל אדם רקומה מחושך ואור
איך היית מאפיינת את כתיבתה?
היא היתה מאוד לא סלחנית לאחרים ולעצמה. הכתיבה שלה מאוד מפוקחת וגם בזה היא דומה לזלדה. כשמשווים אותה לבני דורה זה עוד יותר בולט (שלונסקי, אלתרמן, אורי צבי גרינברג), אז הכוח שלה זה באמת הפיכחון שלה, הריאליות שלה. אני לא אומרת ריאליסטית כי היא לא כותבת שירה ריאליסטית אבל יש לה ראיית מציאות ריאלית מפוכחת ונוקבת.
לאה גולדברג, זכורה כדמות מרוחקת שלא נישאה מעולם, חיה לאורך שנותיה בארץ עם אמה, ולא התגברה מעולם על אהבתה למשורר אברהם בן יצחק. "אידיאולוגית היא הזדהתה עם האדם הפשוט אבל משהו בחינוך ובטמפרמנט שלה היה מאוד יחסני. וזו, הייתי אומרת, היתה נקודת הקישור בינה לבין בן יצחק. מין נסיך שנשבה בין הגויים. מישהו שלא מוצא את מקומו בהמון העם. אני חושבת שהכתיבה היתה בשבילה דרך של התנתקות. ללכת למקומות יותר גבוהים. וזה קשה. מי שנמצא שם קשה לו מאוד להיות מורה."
המשוררת שחיה ברח’ ארנון בתל אביב קיבלה ב-1950 הצעה למשרה באוניברסיטה העברית, ועברה לירושלים יחד עם אמה. ד"ר אורה סגל (פילוסופיה וספרות אנגלית), שהיתה תלמידתה במחזורים הראשונים, מתארת: "זה היה איזה קורס כללי של לימודי יסוד (לא רק של החוג לספרות) והגיעו המון, מהרבה חוגים. 200-250 איש, אז היא קיבלה את האולם הכי גדול. מאחר והיתה מאוד רגישה, אם מישהו רק הזיז את הראש היא היתה משתתקת בזעף כזה. מאדימה. אפשר היה לראות שהיא נורא כועסת."
היתה השפעה של המשוררת שבה על ההרצאות?
היא היתה טובה במיוחד בניתוח משפטים. היא נהגה לקחת משפט ולפרש אותו מילה במילה. ניתוח דקדקני של הטקסט, ובאמת היא מצאה שם כל מיני פלאים, ואנחנו מאוד אהבנו את זה. בשיעור זה היה כאילו היא נכנסת למין מצב היפנוזה כזה. כולה שקועה בעולם שעליו היא מדברת. ואנחנו היינו יושבים ושומעים בצמא את דבריה. ההרצאות היו פרונטליות, בלי מקום לשאלות ולהערות. אחרי השיעור מי שרצה יכול היה לבוא ולשאול שאלות. אני לא זוכרת שבאו הרבה לשאול. היתה יראת כבוד מהולה בפחד כי היא היתה מרוחקת כזאת.
דוגמא ליראת הכבוד המהולה בפחד שחשו הסטודנטים אל המרצה המשוררת המפורסמת, אפשר לראות בתיאור של ד"ר סגל איך "כשהיא לימדה את האחים קרמזוב בחוג לספרות השוואתית, היא בדיוק עברה לדירה חדשה ברחביה וכדי לחסוך לעצמה להגיע לאוניברסיטה, השיעור התקיים אצלה בבית. אז לצלצל ולהיכנס – היינו נבוכים. אף אחד לא העז לדפוק ולהיכנס. היינו מחכים עד שהצטברה חבורה שלמה ואז היינו נכנסים כולם ביחד."
ד"ר סגל מדברת שוב ושוב על תחושת המרחק שהיא כסטודנטית חשה, למרות שככל הנראה לאה גולדברג היתה אשת רעים להתרועע עם חבריה המשוררים "לנו היא נראתה מבוגרת ומרוחקת. היה לה מראה דהוי ועייף, אבל במהלך השיעור כשהיא דיברה, הפנים שלה הזהירו. ממש כאילו היא עוברת טרנספורמציה. וכשהיא סיימה, זה היה כאילו כיבתה את האור."
********************************************************************************************************
התמונות (לבד מהתמונה התחתונה) מופיעות בספר באדיבות עו"ד יאיר לנדאו הממונה על עזבונה. התמונה התחתונה מופיעה באתר "אוהבים וכואבים".
*******************************************************************************************************
מאחר ודרור דיבר על הביצוע המופלא של רות דולורס וייס למכורה שלי ארץ נוי אביונה, ועמנואל ענה לו ואני העליתי את הביצוע הנפלא הזה לראש הפוסט, הרי עוד כמה פרשנויות לשיר, ונתחיל עם דורית ראובני:
וכאן ברי סחרוף בביצוע מעניין משלו
וזה דני אמיר עם הגירסה שלו
והפרשנות של רזי בן עזר:
תודה
למה נולדתי בדור המידבר הזה, למה
http://www.myspace.com/ruthdoloresweiss
איך שהיא הוגה את המילה "מכורה".
אני רק תוהה אם זה בכוונה, או מתוך בורות.
"וגם מה זה להגיע לפלסטינה ב1935 כנשים צעירות שמייעדות עצמן לעסוק בתחום הרוח. "
כמו שאומר טיקוצקי
שרון – היא לא לימדה דווקא ספרות רוסית. היא לימדה גם את פון קלייסט למשל, אבל אין ספק שגם אני הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם, או יותר טוב, סטודנט שבא לבית של לאה גולדברג כדי ללמוד את האחים קרמזוב ועוד לשתות תה שאמא שלה היתה מגישה בחיוך ביישני ונעלמת…
תודה דרור, חיפשתי ביו-טיוב והבאתי את הביצוע של רות דולורס וייס וגם להשוואה את דורית ראובני, ברי סחרוב ודני אמיר.
סגרון – לא יודעת על מה אתה מדבר בדיוק, אבל ציבורים כל כך גדולים שהולכים להצביע ליברמן זה ציבורים פשיסטים, ומדינה שהופכת את דעותיו ללגיטימיות היא מדינה פשיסטית
באשר לרות דולורס וייס, כבר כתבתי עליה מספר פעמים באתרי הדל, שאף הוא סוג של ארץ נוי אביונה
לשמחתי, דווחתי כי רות קראה את הפוסטים ואפילו התרגשה, מה שמרגש אותי עד עצם היום הזה
הואיל והיא אמנית נדירה בתכלית
לא רק ביכולותיה המוסיקליות והווקאליות אלא גם בכתיבת המלים,שבחלקם הנם שירה יוצאת דופן,וגם בגרסות הכיסוי שלה, שתמיד מצליחות לברוא את השיר מחדש ממש
והיא באמת סיפרה לי על הספר על המיסטיקה שבשירה.
ונכון, באמת הזכרת רבות את רות דולורס וייס בבלוגך הממש לא דל (די כבר עם ההצטנעות הזאת, ותזכיר לספר לך פעם בדיחה על הנושא) – הכוונה כמובן לשועי, כן?
דודי – תודה שצירפת אותי המלקטת לרשימה המכובדת. תודה גם לך הקורא. ובעיקר תודה ללאה גולדברג שבאמת היתה ענקית והכוח והחיות והעכשוויות של השירה שלה אומרים בעצם הכל.
חנה – שמחתי.
מוטי – אכן, פעם, אחרי שנתאושש ממה שמחכה לנו ביום רביעי בבוקר, אעלה פוסט של הרהורים איך הגענו עד הלום. חשוב ביותר ותודה שהצעת.
כשנכנסתי הערב לכלמיני פוסטים שוקקים וגועשים ופוליטיים, החלטתי שאשמור לעצמי את לאה גולדברג לקינוח, כמשהו אחר, הפוגה, בועה.
ואז נכנסתי, לחצתי play על הביצוע העוצמתי של רות דולורס וייס לשיר הנפלא ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות- זה הפוגה מהפוליטיקה זה?…
god save us all כדברייך האקטואלים תמיד
ובכל זאת, וגם בלי קשר להשלכות ופרשנויות אקטואליות עגומות- הפוסט הזה- אכן שפתיים יישקו.
אגב, השיר הזה וגם ה"שיר ארץ" הם שני שירים שתמיד עולים לי ברגעים פוליטיים קשים ובתקופות נוראות כמו התקופה שלנו היום.
חכי ליום הבוחר כי יש לי כבר תכנון מה להביא בו.
התכוונתי ארץ נוי אביונה במובן של ההכרה של הכותב
במובן זה אני גם מזדהה עם רות דולורס וייס
שדומה שהבצועים שלה היא לפני הכל בבואה של חווייתה הפנימית את העולם
דומני כי לא במקרה שיא הביצוע שלה הן השורות הבאות של לאה גולדברג, שתיארה כאן משהו שבור וחסר מנוחה:
ועל כן אלך לכל רחוב ופנה
לכל שוק וחצר וסמטה וגנה
וחורבן חומותייך, כל אבן קטנה
אלקט ואשמור למזכרת
כבר כתב הפילוסוף המטפיסי האמריקאי ראלף וולדו אמרסון כי: האדם הוא אל בחורבותיו
ולמי שחי את זה, אין זו תפארת המליצה
אני דווקא לא הייתי מגדירה את הבלוג שלך כארץ נוי אביונה כי הוא מאוד עשיר. הכתיבה שלך עשירה ושופעת ידע ותרבות והיא ממש לא עניה, לכן אמרתי שדי עם ההצטנעות הזאת שהיא מאוד מרשימה בים הרהב והשופוני האין סופי,
אלא אם כן התחושה שלך נובעת מהאנדרטון של הדברים ועל זה אני כמובן מסכימה.
וגם מסכימה עם כל מי שמרגיש שהביצוע של רות דולורס וייס הוא הכי ארץ נוי אביונה שיש. זה גוון הקול, זו הפרשנות, זה הכאב וזו גם האהבה.
וזה המקום בו אני אתייהר ככה בלי יכולת להתאפק, כי ראיתי היום את הכתבה שבשבעה לילות שיאיר קידר עשה על הספר הזה, ונורא שמחתי על הכיוון שאני לקחתי בכתבה שלי בניגוד למה שנעשה שם.
ניכרת מכל שורה שלך למעלה
וכשכותבים על מה שאוהבים זה מהדהד/מחלחל לעולמו/ה של הקורא/ת
תודה לך אסתי!
שועי, גדולת המשוררות במאה העשרים – אני משער שהתכוונת לשירה העברית? כי בהתחשב באחמטובה, עם כל האהדה שלי ללאה גולדברג, לא הייתי מכתיר אותה כגדולת משוררות המאה.
ואסתי בעניין הפאשיזם, נדמה לי שפאשיזם זה יותר האיחוד הלאומי, ברוך מרזל, דניאלה וייס ושות’. ליברמן הוא סתם דמגוג ופופוליסט זול ואיני רואה סיבה להתרגש ממנו יותר מדי. נכון שגם פאשיזם מבוסס על פופוליזם, אבל עם כל הבעייתיות של קנאים כמו הנ"ל או טוקבקיסטים שמציעים "להעיף את כל הערבושים", קשה לי לראות את החברה שלנו הופכת כולה לפאשיסטית ולו בגלל הפלורליזם והדעתנות היהודית. לא שממצאי הסקרים משמחים אותי, אבל זה לדעתי יהיה הסוף של ליברמן, הוא יגיע לשיא ויתפוצץ כי ייחשף במלוא הפופוליזם והדמגוגיה שלו. ולמען האמת העובדה שאנשים רבים מוכנים להצביע למפלגת הכלום שמכונה קדימה, מפתיעה אותי יותר מהתמיכה הגורפת בליברמן שמשכיל לנצל את התיסכול מהמצב ואת ההקצנה הכוללת בחברתנו החבוטה.
תודה לך
אני לא מוצאת עכשיו את הספר (בטח נתתי אותו למישהו ו…) אבל אני זוכרת שהיא דיברה על העניין הזה שכשאדם כל כך מפורסם כותב יומן הוא יודע שיש לציבור עניין בו ואם הוא לא משמיד אותו הוא כנראה מעוניין שיקראו ויבינו אותו, לפחות רטרואקטיבית…
לאה גולדברג היתה יהלום מלוטש היטב וככזו היא שיברה דרכה את האור בכל כך הרבה דרכים מופלאות.
מה זה שייך ללאה גולדברג שלמיטב זכרוני סחבה גם היא מבטא רוסי? לא ברור
אפשר מראה מקום, כדי לאפשר התייחסות לדברים?
על הקיר ליד המיטה שלי יש בית משיר שלה, נדמה לי שאין מה שמעיד יותר מזה עד כמה השירים שלה מדברים אל ליבי.
תודה אסתי (-:
אז תודה אורה,
מיכל – על המשפט המופלא שמסיים את תגובתך:
לאה גולדברג היתה יהלום מלוטש היטב וככזו היא שיברה דרכה את האור בכל כך הרבה דרכים מופלאות.
טלי – כתבתי בתחילת הפוסט שזהו פוסט ממוחזר. חבל לי שנעלם מעיניך.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,44267,.aspx
לקנח בהם את סעודת השבת.
http://www.notes.co.il/razi/60746.asp
תמיד סברתי, שארץ אהבתי אינה ארץ גאוגרפית, אלא מחוז הגעגועים שבלב, המקום שבו שוכנת אהבתי
ורזי – העליתי את הגרסה המקסימה שלך ל"ארץ אהבתי". תודה ענקית.
ותודה על לאה גולדברג. עכשיו ותמיד. זו שפרופ’ חמוטל בר יוסף אמרה עליה ש"רצתה לכתוב שירה טובה. שתהיה נצחית ואנושית"; זו שכתבה (בעיניי, ומבלי להוריד מערכן של דליה רביקוביץ’ ו/או יונה וולך) – כתבה שירה נצחית ואנושית. גדולה. ומרגישה לי שבאה עיניי לפקוח