אנשים משוגעים בחלון פנורמי
בשישי הוזמנתי להקרנה חגיגית של "חלון פנורמי". הכלה היתה "אחוזת-בית" שהוציאה את הספר לפני שנה והחתן היה "גלובוס-גרופ" בשיתוף "סטימצקי".
מודה שיש לי חששות כל פעם שספר אהוב עלי הופך לסרט. לפעמים אני מופתעת לטובה עד להתפעמות כמו ב"אהובת הקצין הצרפתי", הספר המבריק אך הבלתי ניתן לתרגום עלילתי של ג’ון פאולס, שהתסריט הגאוני של הרולד פינטר הביא אותו לשיאים חדשים. וגם כמובן ב"אפוקליפסה עכשיו" שהפך את "לב המאפליה" של ג’וזף קונרד ליצירת אמנות קולנועית אדירה בפני עצמה.
לפעמים אני נחרדת כמו ב"חמדת" של טוני מוריסון שהתסריט זרק מתוכו את כל הפיוט והנשמה היתרה והפך אותו לעוד סרט על מצוקה ושחרור העבדים +בונוס של כמה וכמה תיאורי אכזריות בצבע מלא.
חלון פנורמי הוא Revolutionary Road (שמו המקורי של הספר שבא ע"ש הרחוב בו חיים הוולרים גיבורי הספר, אבל כמובן נותן פרשנות על כל סיפור העלילה) – לא שייך לא לקטגוריה א’ וגם לא לב’. התסריטאי שלו לקח אחד לאחד את הספר, על הדיאלוגים שבו, הדמויות והעלילה והניח אותו על המסך. משחק ענק של קייט ווינסלוט ושל ליאונרדו די קפריו (ועל זה כולם כמובן מדברים וכותבים בלי סוף), צילום נהדר, בימוי מבריק, חזרה אוטנטית לתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה, שנות החמישים בארצות הברית… בקיצור – מה רע?
כלום לא רע, אך לעומת זאת גם לא טוב במיוחד. שום ערך מוסף. שום הסתכלות אחרת על הספר. שום פרשנות מרתקת (שלא כמו באפוקליפסה או באהובת הקצין) לבד מהפיכת הדמות של אייפריל למובילת העלילה, בעוד שבמקור הדמות של פרנק (שבעיני מעניינת יותר) היא המובילה.
וכמה מילים מתוך מה שכתבתי בזמנו על הספר הטוב מאוד מאוד הזה:
|
הזוג וילר רק רצה לחיות את חייו כמיטב המודל האמריקאי הבורגני – עבודה קבועה, בית עם גינה, מכונית ושני ילדים. פרנק וילר, בן 29, בוגר מלחמת העולם השניה ובוגר אוניברסיטת קולומביה, בעל "יופי לא בולט שצלם פרסומות עשוי לבחור בו כדי לגלם צרכן שבודק סחורה איכותית אך לא יקרה" (עמ’ 24) התאהב והתחתן עם אייפריל "בת עשרים ותשע, בלונדינית בהירה וגבוהה שניחנה ביופי אריסטוקרטי ששום תאורה חובבנית לא יכולה לעוות" (עמ’ 19) והוליד איתה שני ילדים. פרנק יוצא כל בוקר מהבית בפרוור אמריקאי אל העיר כדי לעבוד ב"עבודה המשעממת ביותר שאפשר להעלות על הדעת". אייפריל נשארת לגדל ילדים ולצחצח את הבית, אבל "לפעמים אני מרגישה כאילו אני נוצצת" אמרה, "ומתחשק לי לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף, ונפלא…" (עמ’ 20) ובאקספוזיציה הפשוטה הזו טמונים הזרעים לכל מה שיקרה וגם למה שלא יקרה ב361 עמודי הסיפור. לא סתם מופיעים הביטויים "צלם פרסומות" ו"סחורה איכותית אך לא יקרה" – פרנק שואף להגשים את החלום האמריקאי שנראה כפרסומת טלוויזיה בצבעי RGB. אבל אותה מודעה סכרינית מתחילה להיסדק עם החלום של אייפריל "לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף". כאן נולדים הקונפליקטים שהוילרים עדיין לא יודעים עליהם אבל מתחילים להרגיש בקיומם. בחיי הנישואים המושלמים שלהם מסתמנות הסריטות הראשונות. |
אני חושבת שיש היום משהו אחר שמעביר את רוח הספר בצורה הכי חזקה והכי נוגעת, וזה לא הסרט שנעשה בעקבותיו, אלא דווקא סדרת הטלוויזיה המופלאה "הגברים של שדרות מדיסון" או באמריקאית Mad Men ( מד הוא קיצור של מדיסון. השדרות הידועות בניו יורק שהיו מרכז העצבים של משרדי הפרסום עד לסוף שנות התשעים).
מסתבר שאני לא היחידה שמתפעלת מהסידרה הזאת שעוסקת בגברים של משרד פרסום קטן בשדרות מדיסון בתחילת שנות השישים, במזכירות הקטנות שאין להן אפשרות קידום מעבר לעבודות מזכירות או טלפנות, וכמובן בנשותיהם המגשימות את החלום האמריקני של בית בפרוורים, שני ילדים, מכונית, דשא, מסיבות ברביקיו בהן תפקידן הוא להיות האשה היפה, הצייתנית ויושבת הבית בעוד הגברים מנהלים את העולם.
גם סטפן ארמסטרונג מהסאנדיי טיימס מתלהב ומקדיש מאמר שלם שפותח את חלק התרבות של האתר האינטרנטי של העיתון: TV’s Mad Men start to move with the times: "מתיו ווינר, היוצר של "הגברים של שדרות מדיסון", יוצר הטלוויזיה הקולי ביותר על כדור הארץ, תמיד אמר שהסדרה שלו עוסקת ב ’היסטוריה, ממש כפי שהיא עוסקת בהיסטוריה של המין האנושי, בשלבים של החיים שלך.’ העונה השניה שלה שעומדת להתחיל בBBC4 בחודש הבא, כל כך מחוברת להיסטוריה שחלקים ממנה נראים ממש כקטעים דוקומנטריים של תקופתנו…" (בארץ אגב, כבר הוקרנה העונה השניה של הסדרה וכבר הסתיימה לצערי הרב, כי אני הייתי מכורה. פשוט מכורה.
ובמילים אחרות, חפשו את הסדרה בהוט VOD או תורידו מהרשת. מבריק. כואב. מדוייק. יצירה משמעותית עם אמירה ביקורתית ושנונה. על נשים, על גברים, על פרסום, על פוליטיקה, על אהבה, על סקס. עלינו. עליך ועלי ועל כולנו.
_________________________________________________________________________
וחוץ מזה באפלטון של אורי קציר מתנהל סקר בחירות בקרב בלוגרים מרחבי הרשת. (עם רוב גדול לבלוגלי) כדאי להכנס ולא להאמין לתוצאות. לי זה היה מרענן ביותר לגלות שאני לא לבד וגם לא במיעוט כדרכי. ואגב, אצל אורי יצאתי לראשונה מהארון כדי לדווח שהפעם בחיל בלב וברעדה ביד, כנראה שאשים חד"ש.
__________________________________________________________________________
הנה לאחרונה שוכנעתי לחזות בסרט "לא ארץ לזקנים"; טעיתי. קורמאק מקארתי הוא סופר ענק, שפתו הספרותית ייחודית, ועל הסרט בהחלט אפשר לוותר.
לצערי ולבושתי טרם ראיתי את הסרט אבל אני בהחלט מתכוונת להשיג את הדיוידי. קשה לי להאמין שזה לא טוב וגם בול תפור על הטאצ’ של הכהנים, שלא לדבר על השחקנים שנבחרו לסרט הזה…
מבחינת הסיפור [כספרים אחרים של מקארתי] -
אכן סיפוריו מבקשים להיות מומחזים/מצולמים.
אך, לעניות טעמי, אין זה עיקר כוחו של מקארתי; העלילות של ספריו פשוטות, ולעיתים מזכירות אפילו ספרי קאו-בוי. אלא שלא בעלילות [גם היפות לעצמן]טמון כוחו, כי אם יפי תיאוריו ושפתו. שפתו הייחודית, רזונה, קיצבה המדוייק, הפעימות הללו שקופצות מתוך דפי הספר – את אלה קשה להעביר למסך.
ברשותך, אסתי, דוגמה קטנה – את זוכרת לבטח את הקטע הנהדר שבו צ’יגר מציג לבעלים של התחנה את האפשרות להמר על חייו בהטלת מטבע. נפלא. הקטע מאבד כוחו בסרט.
וגם – את תיאורי הנוף אני רוצה לקרוא אצל מקארתי; לראות בסרט, זה אחרת.
לא קראתי את קודמיו, אבל הספר הזה הוא הישג ספרותי מרטיט כל כך שעל אף הקולנועיות האינהרנטית שלו, לבי לבי על מי שינסה לתרגם אותו לשפה ויזואלית.
מאוד מפחדת לראות את הסרט. ואוהבת את האנלוגיה שעשית לגברים של מחוז מדיסון, זה באמת אותו עולם, במיוחד העולם הנשי.
תודה על ההמלצה.
צבי – מעניין שאתה מדבר על יפי התיאורים של מקארתי, כי אני לא חושבת שעל זה תפארתו, אלא יותר על הלשון הרזה שתחתיה יש ים שלם של ניואנסים ותיאורי מצב קיומי ופסיכולוגי.
ושוב, לא ראיתי את "לא ארץ לזקנים" אז אני לא יכולה לדבר, אבל דווקא הספר הזה נראה לי קלאסי לתרגום לסרט. מבטיחה לחזור אחרי הצפיה בו ולספר על התרשמותי.
ריקי – ספר נפלא, הא?
איזו יכולת מדוייקת להביא את כל הניואנסים של תחושת החסר בקיום היומיומי. את השאיפה למצוא את ה"משהו" שהוא תכלית החיים. את הבעייתיות במערכות היחסים הזוגיות.
יוצא מן הכלל. ואם הוא כל כך נגע בך, האם קראת את "ג’וליוס וינסום" של ג’ררד דונובן? יצא גם הוא באחוזת בית ויש לי הרגשה שידבר אליך מאותן נקודות.
גלית – גם אני בהתחלה ממש לא הצלחתי להתחבר לסדרה הזו. אחר כך נכנסתי להוט ויאודי ומצאתי שם כמה פרקים והתחלתי במרתון. מהרגע הזה התמכרתי. הסדרה כל כך מצויינת. כל כך עמוקה וכל כך עם אמירה על הכל שממליצה לך לעשות נסיון נוסף.
איזה עונג של קריאה. כולי קנאה על קריאת הבתולין שלך, אם כי אני מניחה שכשאחזור אליו לקריאה נוספת העונג לא יפחת. הוא רק יהיה אחר.