על הרצון לדייק
ואז הייתה הגזמה גדולה במנְיַן הגוויות:
היו שמנו כמאה והיו שמנו כמאות
וזה אמר ספרתי 36 נשים שרופות
וחברו אמר לא צדקתָּ, כי רק אחת-עשרה
והמשגה מְכֻוָּן הוא וּפוליטי, לא יד המקרה
ואם כבר פתחתי, אֹמַר גם זה
שרק שמונה נשים נשחטו, כי שְׁתַּיִם נוֹרוּ
ויש אחת מפוקפקת ולא ברור
אם נשחטה, נאנסה או רק שֻסּפה בטבור
וגם בעניין הילדים עוד לא נאמרה הַמִּלָּה האחרונה
הכל מודים כי שִשּה נצלבו ואחד עֻנָּה
לפני שראשו רֻצָּץ אבל מי לידינו יתקע
כי כל אלה שנעלמו ואין יודע את עִקּבותם
אמנם הֻשלכו כֻּלָּם או חלקם אל הים
?שאם כך, כיצד נסביר את כתמי הדם
בִּדברים ממין זה אסור להִתּפס להגזמות
ויש להבחין וּלהִזּהר: המדובר בדיני נפשות
שהרי עלולים חלילה לטעות בדוחות
וּכבר היו, ידידי המלומד, דברים מעולם.
(נתן זך – על הרצון לדייק. 1982. מתוך הספר "ואין תיכלה לקרבות ולהרג")
כל שרציתי בימים אלו היה לכתוב על ספרים ועל תרבות. דווקא. להתעלם. להפוך את הבלוג הזה לבועה של שפיות. היה לי בתוכנית לכתוב על דיאנה אטיל המקסימה שבגיל 91 זכתה בפרס קוסטה היוקרתי על ספרה האחרון (שיצא בהיותה בת 90) וגם לספר על סבסטיאן ברי שזכה גם הוא בפרס הזה ועל ספרו שאוטוטו יגיע אלינו בתרגום עברי כמתנה מהוצאת אחוזת בית, וגם, ובעיקר לכתוב על הספר המקסים של חברתי אלינוער "אמא שלי היא הכי…"
אבל התמונות. התמונות מאתמול ומשלשום ומלפני זה, פשוט לא מניחות לי. אז אני מביאה את השורות של נתן זך מ1982, שלצער כולנו אקטואליות מתמיד. אז נכון. שם זה היה "גויים הורגים גויים" כמאמרו של בגין זצ"ל, או ליתר דיוק: נוצרים שוחטים מוסלמים בכוונה תחילה ובאכזריות איומה. היום אלו פגזים טועים מאש כוחותינו, אבל כמאמר שר הביטחון שרואה את הלבן בעיניים של האמת - "מבחן התוצאה". והתוצאה היא אותה. ערימות גופות של חסרי ישע: ילדים, זקנים, נשים. אזרחים. ומותם הוא האחריות שלנו. של כולנו. גם שלי.
ורציתי גם לענות, ובקיצור מוחלט, על שאלות שהוטחו בי בטוקבקים קשים ומרושעים, בפוסטים של אחרים ברחבי שדות הקטל המילוליים של "רשימות".
1. אני נגד המלחמה הזאת. הייתי נגדה עוד מלפני היום הראשון שלה. הייתי נגדה בכל 8 השנים שאני מלמדת תחת צלילי "צבע אדום" ואחיו הבכור "שחר אדום" בספיר המופגזת. אז כאמור – התנגדתי למלחמה. אני מתנגדת למלחמה וכנראה גם אמשיך להתנגד (בלשון עתיד).
2. השתדלתי לא להביא את צלילי המלחמה לבלוג שלי כי רציתי להתעקש לדבר על תרבות (כמו שכתבתי למעלה).
3. אין לי אמיתות מוחלטות. אפילו לא חלקיות. לא יודעת מי צודק ומי טועה. גם אין לי רצון ואני לא מתיימרת לשנות עמדות של אחרים. לא ראיתי את האור ואין לי כוונה להנחיל אותו לאף אחד.
4. לא מקובל עלי הסבל שעובר על שדרות והישובים סביבה לאורך כל השנים. הייתי מאלו שבכל דרך אפשרית חזרו והזכירו ונדנדו וניג’סו ושעממו את כולם עם הדרישה לאחריות המדינה והממשלה (כל ממשלה) למקום. מצד שני אין לי פתרונות לבד מהאמירה הקבועה – במקום לירות צריך לדבר.
5. (כהמשך ל3 ואולי גם ל1) היה ברור לי מההתחלה שאין אפשרות לעשות פעולה כזאת ללא פשעי מלחמה. בגלל האוכלוסיה הצפופה. בגלל החיבה של החמאס למצוא מסתור בין נשים וילדים וזקנים. בגלל טעויות אנוש. בגלל נסיונות העבר (לבנון1,2) בגלל זה (ולא רק) התנגדתי, ואני מתנגדת למלחמה הזאת.
6. ובאותה נשימה אני חרדה ודואגת ולא רוצה שתיפול שערה אחת מראשם של החיילים. הם הרי הילדים והאחים והקרובים והחברים של כולנו. וזו דילמה נוראה. האח שלי אמר בזמנו (בויכוח נוראי בינינו) שבשביל להגן על החיילים שלו הוא מוכן להחריב שכונה שלמה. אני מבינה את האמירה הזאת. היא לא מקובלת עלי. היא קורעת אותי מבפנים. ואני שואלת את עצמי אותה שאלה. אין לי תשובה.
7. מוטי סיגרון האשים אותי בכך שאני מפחדת להגיד את דעותי או משו כזה (לא לגמרי הבנתי). אז אני רוצה להגיד כאן ,שלצערי מעולם לא פחדתי. לא להגיד את דעותי (שבדרך כלל לא מוצאות חן בעיני הקהל). לא להתפטר או להיות מפוטרת ממקומות עבודה (בגלל פוליטיקה וסיבות אחרות). לא מקאסאמים (ולכן, כל המחמאות מחברים על נסיעותי לשדרות פשוט מיותרות) ובטח לא מהטוקבקיסטים ולכן זו לא היתה הסיבה למה לא יצאתי כאן בקמפיין נגד המלחמה (כאמור בסעיף 2).
מדבר אחד אני מפחדת. מאוד. מצלצול הטלפון או מדפיקה על הדלת שיביאו את הבשורה הנוראה מכולן שאחריה אין כלום מלבד יגון וכאב אינסופיים.
8. שעות החרדה שעברו עלי בלילה ובבוקר של אמש עד שהתברר שאיש מההרוגים או הפצועים מגולני הוא לא הגולנצ’יק שלנו, הביאו לי את התובנה הנוראה – כל שרציתי היה שההרוג או הפצוע לא יהיה שלי. אבל מאחר והיו הרוגים ופצועים, אז בעצם הרצון שלי (לא במודע אבל עדיין) היה שמשפחה אחרת תשלם את המחיר. שהמת לא יהיה שלנו. שהוא יהיה של מישהו אחר. נורא.
9. רשימות במלחמה: האכסניה שכל כך אהבתי הפכה בימים האחרונים למדמנה מכוערת שקשה להאמין לאילו תהומות התדרדרה. כל כך שמחתי על האפשרות לדון, כאן, בפוסטים השונים על המלחמה ומטרותיה. סוף סוף דיון אמיתי. אבל הנה, אחד הכותבים, מייד אחרי שחשף סוף סוף את פרצופי האמיתי שהוא "תועבה מוסרית", הודיע לי שהוא "מוריד את הכפפות". לתומי חשבתי שזה אתר דיונים, לא ידעתי שזו זירת איגרוף עם כפפות ובלי כפפות. כותב אחר מנסה לסתום את פיו של כותב שדעותיו לא נראות לו. ההוא מגיב בטקסטים מכוערים במיוחד. אחר מגיש מכתב ליועץ המשפטי לממשלה כנגד בעליו של פוסט שנכתב כאן…..
ואני באמת לא מבינה. דיון הרי מיועד להיות בין אנשים שלא מסכימים אחד עם השני, כי בין מסכימים אין דיון. למה זה צריך להפוך לשדה קרב?
יש ב"רשימות" בלוג שכל כולו פוסטים ארוכים ומייגעים ביותר של הסתה כנגד השמאל לדורותיו. פוסט אחר פוסט. אחדים מהם בפירוש מתירים את הדם (של השמאל). הסתה פרועה, מכוערת ובעיקר טרחנית וקטנונית. אישית אני מתעבת את הבלוג הזה, אבל מעולם לא העליתי על קצה דעתי אפשרות לדרוש את הפסקת קיומו או להגיש תלונה נגד כותבו. אלו דעותיו, זה הבלוג שלו, וזכותו לכתוב ככל העולה על רוחו. זכותי לעומת זאת - או להתעצבן, או לא לקרוא.
מצד שני היה הפוסט שקורא לסרבנות. אישית אני נגד סרבנות. קראתי בעיון עד הסוף, התווכחתי עם עצמי. הסכמתי עם חלק מהדברים, ובסופו של דבר – לא הסכמתי. אז מה? זו דעתו, וזו דעתי, וזה כל היופי של המקום שיש בו מבחר דעות, ובעיקר מבחר דיונים. כל אחד מאיתנו צריך את המנוגד לו כדי להגדיר את עצמו. הפלסטינאים זקוקים לישראלים כדי להגדיר עצמם, החרדים זקוקים לחילונים, החילונים לחרדים, הימין לשמאל ולהיפך. כדאי לזכור את זה, כי זו כל תכלית קיומו של מקום כמו רשימות.
כנה.
ובזה אני תומך בך.
נתנו סרטיקפיקאט לכמה אנשים יותר מדי.
אולי על זה חלם אחד העם, בחזון המדינה האליטיסטית שלו, המציאות שהיה מקבל היתה דומה.
ומצטרף למי שמעלי על השבחים – נקי מאגומאניה ופופוליזם (למרות שלא בהכרח אגומאנים כותבים גרוע או לא חשוב- וכמו שכבר הגיב כאן איזה מגיב גם כן באיזה מקום: "להפריד את היוצר מיצירתו – זה כלל גדול בתורה", אבל זה קשה)
האורחים לרגע שגילו את רשימות (שמאלנים!!) בלהט המלחמה, יחזרו הביתה, כי כאן הם ישתעממו נורא. מדברים כאן על קפקא ועל רולס ועל דיאנה אטיל!
אני מצטער רק על כך, שגיליתי בימים אלה את מי שלא ילכו וימשיכו לארוב במחשכים, מאחורי מצג שווא של מהוגנות. זו דרכם, הם אומנו לכך שנים ארוכות.
2. כשאת רוצה להגן על חיי חיילינו וגם מודעת לאסטרטגיה (זו לא חיבה) של החמאס להתחבא בין אזרחים ובהתייחס לנקודות 5 + 6 שלך, את שוב לא מותירה הרבה אפשרויות.
3. לגבי סרבנות : לא מדובר בדיון. יש חוק בישראל ויש הפרות חוק. כשעידן מטיף לסרבנות הוא אולי אינו פוגע בך, אבל הוא פוגע בי משמעותית והוא גם פוגע בחיילי צה"ל (ראי סעיף 6 שלך). זה כל כך פשוט שזה מדהים – המחוקק קבע חוקים ולפיהם כולנו צריכים להתנהג. שינוי החוק הוא כמובן אפשרי ולגיטימי וצריך להתבצע בזרוע המחוקקת שהיא הכנסת ולא "רשימות" למרבה הפלא.
הדבר המפליא באמת הוא כמה נוח לכמה מן האנשים כאן להגדיר את הממשלה כפושעת למרות שהחוק הבינלאומי קובע שלא, ומנגד לא להגדיר את עידן כפושע למרות שהחוק מגדיר שהוא כן. אין לי מה לומר יותר – לית דין ולית דיין ברשימות.
משהו אחד בשיא הרצינות,
הלוואי ומישהי כמוך הייתה נמצאת בכנסת ומשפיעה על ספר החוקים. אבל כדי להיות שם, אני חושב שתצטרכי ללמוד גם להחליט החלטות קשות גם במקומות שבהם כל הבחירות אינן נעימות (בין דבר לחולירע הייתה אומרת סבתא שלי).
ברשותך
הערה על ציטוט
כשאת מצטטת שירים וכתבים, כדאי שתשימי קודם את שם המחבר והיצירה
אחרת זה נראה כאילו את כתבת את זה
נכון שבמאמרים אקדמיים זה אחרת
אבל באינטרנט, בבלוג פרטי, כשפוסט מתחיל בשיר או מאמר, ההנחה הטבעית היא שבעל הבלוג כתב
תודה
ואין צורך להתייחס להערה של ‘אחת’ על הקרדיט.
אלון ואנלוג – תודה רבה על דבריכם שהם באמת כמו מיים צוננים על אדמת המדבר, בעיקר בשנת בצורת (הכי קשה בעשור האחרון כפי שהודיעו היום). הפוסט הזה באמת נכתב מדם ליבי, מתוך מצוקה קשה שאני נמצאת בה בשבועיים האחרונים.
נועם – הבעיה שלי אינה עם הטוקבקיסטים, אם כי אני מצטרפת לפליאתך איך הם גילו בכלל את המקום הזה הכה נידח ולא מרתק (בניגוד לבורדל דה מארקר למשל). הבעיה שלי היא עם כמה וכמה כותבים ובעלי בלוגים במקום הזה, ואין צורך לחזור ולפרט במה מדובר, כולנו ברוך השם די נחנקים מהבוץ שמכסה אותנו בעזרתם האדיבה.
גיל – כאמור אין לי תשובות. לא יודעת מה צריך לעשות, רק יודעת שמה שנעשה יגמר בבכי גדול. וחייבת לספר לך על שיחה שהיתה לי אתמול עם חבר שמעולם לא התקרב אפילו לצד שמאל של המפה. איש עמיד מאוד, בעל עמדה בכירה מאוד במשק, ובעל השקפת עולם מרכזית (במקרה הטוב). הוא אמר לי שבעיניו המלחמה הזאת היא טעות גדולה ולא בגלל הילדים ההרוגים בצד השני ("מצידי שימותו כולם" – כדבריו) אלא בגלל שאין כל אפשרות לפתור איזו בעיה בדרך הזו וכאשר הכל יסתיים, נחזור לעמדת המוצא או למצב יותר גרוע (מדינית)וחבל על כל הדם שהולך להישפך ולחינם.
ולגבי סרבנות – כאמור עידן מוכן והיה מוכן לשלם את המחיר על מעשהו, וגם שילם אותו. אתה יכול להסביר לי מה בדיוק צריך להביע המכתב ליוע"מ בעניינו, מלבד נסיון לסתימת פיות?
וחוץ מזה תודה על הווט אוף קונפידנס, בזמנו אכן הייתי במסלול פוליטי, שאם הייתי ממשיכה בו אין ספק שהיית מכיר אותי שנים רבות כחברת כנסת. לא מתאים לי העניין הזה שהוא מלוכלך למדי, אבל שוב – תודה רבה על המחמאה.
אחת – תודה על ההערה, לקחתי לתשומת ליבי .
ובכל זאת חייבת להסביר למה אין לי כוונה לעשות כדברייך. כל הקטע היה לקחת את השורות האלו של זך שרצות לי במוח כבר כמה ימים ולשים אותן כאן בגלל שהן כה מתאימות למה שקורה היום. רציתי שהקורא יקרא אותן, ואז יגיע לסיום ויראה שאת זה כתב נתן זך לפני 28 שנים במלחמת לבנון. הרי מה שנורא במלחמה הזאת ובמה שקורה בה, זו החזרה הכמעט מדוייקת על אירועים מחרידים שעברנו בעבר הלא רחוק בכלל.
דבר דומה עשיתי גם בפוסט "זה היה הכרחי" שהוא כל כולו ציטוט מקורט וונגוט – בית מטבחיים 5 על הפצצת דרזדן. מה לעשות – כל הכוח של הפוסט הוא בטקסט הרלוונטי מתמיד. כדי שזה יעבוד צריך לבוא קודם הטקסט ורק אחר כך שם המחבר, שאינו מוצנע כלל וכלל, וחוזר שוב ושוב לאורך הפוסט.
ושוב – תודה על תשומת הלב.
הנוהג הנפוץ של זריקת בוץ והכפשות אישיות תוך כדי ניתוח אישיותו של זה שכותב טקסטים שלא לרוחו של המכפיש – לא יתקיים אצלי בבלוג וכל תגובה בסגנון הזה תימחק.
זה הנוהג של הבלוג הזה.
אגב, התקפות אישיות עלי אני נוהגת להשאיר ברוב המקרים, אבל בשום פנים ואופן לא אאפשר פגיעה באורחים בבלוג שלי. זה הבית הוירטואלי שלי והאורחים בו הם האורחים שלי. פגיעה בהם אינה אפשרית מבחינתי כמארחת.
לגבי השאר, יש לי 2 שאלות:
1. אני חשה נימה אפולוגטית בהסבר המלומד והמאוד ארוך הזה. את מסבירה את המובן מאליו בתגובה להסתה מכוערת של אנשים שעבורם מוסר הוא במקרה הטוב שם של דג? למה?
2. מוטי סגרון? אחרי שהבנתי, בשתי כניסות לבלוג הפורנוגראפי (מילולית וחזותית) והמבזה שלו (ועוד לא דיברנו על איכות היצירה), את מדמנת המחשבות שהאיש הזה מייצר שם על נשים ואדם, לא ביקרתי שם שוב. למה להגיב לשוביניזם עמוק ועכור כזה? למה קראת בכלל את מה שהוא כתב עלייך? מזכירה לך ששוביניזם הוא לאומנות קיצונית ושנאת האחר על בסיס דת, גזע או מין. למה להתייחס אליו? בעעעע.
אסתי, את בסדר. הייתי שמחה לראות את ההסבר המפורט שמתחת לשיר של נתן זך…נמחק כלא היה.
מאחר ודבריו של נועם אמנם לא מכוונים לאדם אחד מסוים – אלא לכל מי שחושב אחרת ממנו, מצאתי מן הראוי להתייחס לדבריו וכן גם לאישיותו כפי שהיא משתקפת מדבריו המתנשאים (לא רק כאן גם במקומות אחרים ברשימות).
לדעתך הרחקתי לכת זהו ביתך ויכולתך למנוע מלבטא את דעותי.
בהצלחה לך – אין ספק שאת מרגישה בנוח יותר עם אנשים כנועם. זוהי זכותך – נצלי אותה
ולגבי התחושה שלך שאני מצטדקת. אולי. לא מרגישה הצטדקות אלא בעיקר צורך לחזור ולהסביר שאני נגד המלחמה הזאת מכל צד שלא נסתכל על זה. שאין לי פתרונות. שבניגוד להרבה אחרים אני לא בטוחה בצדקתי ואין לי צדק מוחלט אבל אני כן בטוחה שמה שקורה עכשיו הוא איום ונורא. מיותר. ויביא בעקבותיו רק עוד דם ואש ותמרות עשן
וכאמור אני עושה זאת בעקבות טוקבקים מכוערים שהטיחו נגדי בפוסטים אחרים בהם התבטאתי נגד המלחמה. יש לי אגב, תחושה, אם לא ביטחון, שרוב הטוקבקים הם פרי עטו של אחד אהרון אביבי שהוא סטוקר ומטרידן אלים ושיטתי שלי לאורך איזה עשור, ובכל זאת.
דפנה – אני אחריך בכל מילה שלך. רק שנחזור סוף סוף לשגרה האפורה והמשעממת וחסרת ההירואיות.
מיקי – אתה שם לב שאתה ממשיך לנצל את המקום כדי לעשות ניתוחי אופי לאדם שאתה לא מכיר, רק בגלל שדעותיו אינן נראות לך. אז כן, אם אתה שואל אותי אני מעדיפה לדבר עם אנשים שמכבדים את הכלל החשוב מכל "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים"
"האורחים לרגע שגילו את רשימות (שמאלנים!!) בלהט המלחמה, יחזרו הביתה, כי כאן הם ישתעממו נורא. מדברים כאן על קפקא ועל רולס ועל דיאנה אטיל!"
מה עוד יש להוסיף
שיהיה כבר שקט. אמן.
מנצל שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה
איני סדיר על יד המחשב כרגע
מאחל שיבה מהירה הביתה לגולנצ’יק ולכל חבריו בבריאות טובה
ומה לעשות, ישנם אנשים שמתייחסים למילים כמו קליעים, והרצון לדייק במלים כנראה פוגע ברגשותיהם ובמיוחד ברגשות הלאומיים- לאומניים
שכנראה איננו סובלים מהם די צרכנו
מלחמה יוצרת זעזוע אצל אנשים, וכל רגשותיהם מותזים, לעתים ללא בקרה מספקת
מקווה שבמהרה נחזור לענייני תרבות ואמנות כתיקונם
ועל ההתעלמות מן הסבל הפלסטיני אצל כמה מן הטוקבקסיטים, מה יש לדבר, יכול להיות שאם הם היו הולכים עם החמלה והזוועה הם היו מתמוטטים מזה לגמריי
או סתם מרשים לעצמם להזיל דמעה בהיחבא
או מקללים את היום בקול רם במיוחד
ומבינים שאין שום דבר שסותר בזה את הזדהותם עם סבלם המתמשך של אנשי שדירות,עוטף עזה
ושאר ערי הדרום
מנצל שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה
איני סדיר על יד המחשב כרגע
מאחל שיבה מהירה הביתה לגולנצ’יק ולכל חבריו בבריאות טובה
ומה לעשות, ישנם אנשים שמתייחסים למילים כמו קליעים, והרצון לדייק במלים כנראה פוגע ברגשותיהם ובמיוחד ברגשות הלאומיים- לאומניים
שכנראה איננו סובלים מהם די צרכנו
מלחמה יוצרת זעזוע אצל אנשים, וכל רגשותיהם מותזים, לעתים ללא בקרה מספקת
מקווה שבמהרה נחזור לענייני תרבות ואמנות כתיקונם
ועל ההתעלמות מן הסבל הפלסטיני אצל כמה מן הטוקבקסיטים, מה יש לדבר, יכול להיות שאם הם היו הולכים עם החמלה והזוועה הם היו מתמוטטים מזה לגמריי
או סתם מרשים לעצמם להזיל דמעה בהיחבא
או מקללים את היום בקול רם במיוחד
ומבינים שאין שום דבר שסותר בזה את הזדהותם עם סבלם המתמשך של אנשי שדירות,עוטף עזה
ושאר ערי הדרום
אני חותמת כמעט על כל מילה ממילותייך- ראשית לגבי המלחמה האיומה וההתנגדות לה ושנית לגבי "רשימות" ותרבות הדיון כאן בשבוע האחרון.
אני מבינה ומזדהה עם הצורך להבהיר ולדייק, שוב ושוב, את מילותייך, כי זה בדיוק מה שאני מרגישה בשבוע האחרון כתוצאה משלל טוקבקים וגובות (אני מתייחסת ל"טוקבקים" כאל מקרים בהם אנשים שופכים את דעתם ללא קשר לגוף הפוסט או הבלוג ולרוב באופן נמוך מים המלח ול"תגובות" למקרים של דיונים אמיתיים ומכבדים, ללא קשר לדיעות המובעות בהם).
כל מילה שמישהו כותב גוררת אינסוף אי הבנות, פרשנויות שגויות ועלבונות מצד אלה שקוראים ולכן, מי שכותב נדרש לדייק, לחדד ולהבהיר.
לא תמיד זה אפשרי, אבל המאמץ והנסיון חשובים בעיניי.
ולצד התגדותי העזה למלחמה הזאת, אני מאחלת בכל ליבי בריאות טובה וחיים לעלם המקורב אלייך.
כן, יש, לכאורה, דיסוננס מסויים.
כן, לכן בדיוק התנגדתי (וגם את) למלחמה הזאת מלכתחילה.
שייגמר כבר הסיוט הזה ויהיה אפשר להתחיל לאסוף את השברים, וכמו שאת כותבת לאחרונה בצדק רב-
God help us all
וכמו שטלי אומרת – שיגמר כבר הסיוט הזה.
ועכשיו קיבלתי תמונה שצילמה אימן מוחמד, מהרשת הצלמים הישראלים-פלסטינאים בפרוייקט של מרכז פרס. זו שנפצעה ביום הראשון להפצצות. והתמונה היא של ילד פלסטינאי הרוג.
ואת השיר של זך אני מכירה כנעט בעל-פה כי בשבילי הטבח ההוא היווה את קו השבר. תודה.
אולי צריך להמתין עוד עשרים שנה -עוד דור אחד – ואז יגיע תורו של דור הבנים של אנשי הכיפות הסרוגות למרוד בדור ההורים, בערכים עליהם גודלו, גם הם יתחילו לשאול שאלות בדומה למה שעבר על בני הקיבוצים. בכל חברה אידיאולוגית פנאטית דור הבנים מורד מתי שהוא . ככה העולם בנוי, לשם אנחנו הולכים. יש תקווה להתפכחות. צריך להחזיק מעמד עד שתבוא ההתפכחות.
דווקא בימים זוועתיים אלו, שבשוליהם – בשולי האירועים העיקריים והקשים של המלחמה – התגלו תופעות מכוערות ומתמיהות כאן באתר, היתה כתיבתך [ככתיבת מעטים נוספים כאן] עוגן של שפיות ואיזון. את לבטח זוכרת כי הלנתי על הנושא. אז, בטרם טווחת אישית, סברת אחרת ממני. לצערי, חיש מהר גילית שאפשר והיו דברים בגו.
אסתי, לאותם מלינים על "שאת מפחדת לומר דיעותייך" הייתי אומר – קל להביע עמדות של שחור-לבן, לפרק עצמך משיקולים סבוכים, לצדד בעמדות קיצוניות, לרקוח קדירות מילוליות הזויות. בלשונו של סופר דגול [פרק ההקדשה] -
"…יש פיסת מחזה? פירסוה לפרוסות!
בלי קשיים תבשלו מין קדרה שכזאת.
קל להגות אותה, קל לבצעה.
מה בצע בשלם: אם נקשור לו כתרים,
הקהל כבר ידאג לשסעו לגזרים"
המלחמה הקשה הזו תותיר פצעים, לא רק בתושבי עזה, אלא גם בנו. היא מאיימת לסדוק סדקים נוספים בעמדותינו המוסריות. כמוך, אני מתנגד לה; כמוך, אני מתנגד לסרבנות; על חלק מהאירועים יכולתי לגבש דיעות ברורות, על חלקן פחות.
הנבואה ניתנה לשוטים. קשה לדעת מה ילד יום, אך דומני האתר הזה – וליתר דיוק, בהתייחס לחלק מהכותבים בו – לא ישוב להיות כשהיה בעבר. ימים רבים יידרשו בכדי למחות את נזקי סופת הטורנדו שהופיעה כאן.
שהרי, הקורא בעתיד לבטח יזכור את הדברים הבאים:
א] הקיצוניים בכותבים כאן לא הפתיעו, לא בדיעותיהם ולא במעשיהם. לגביהם, יאמר הקורא העתידי – ניחא.
ב] אך ההפתעה הגדולה, האכזבה ומפח-הנפש, באו דווקא מצידם של אחרים, שמסכת יפי הנפש שעטו על פניהם התנפצה לרסיסים, שחופן התקינות האישית, המוסרית והאנושית שהציגו התנדפה כלא היתה;
מצד אלה שזעקות הנאורות שזעקו אינה יכולה לחפות על עמדותיהם ומילותיהם האפלות;
מצד מי שנתגלו במערומיהם המבישים;
ג] הקורא בעתיד יזכור לבטח, את אלו מהכותבים שניכסו לעצמם את רשימות כ"ביתם", בראותם את מי שהתנגדו לדיעותיהם, כפולשים זרים, שיש לגרשם, למחות את זיכרם; עלובי נפש, שטוב לנו שאין הם נמנים על מנהיגנו, ושנקל לשער אילו אסונות היו הם, דווקא הם, מפילים על ראשי כל מי שדי היה בכך שהיה מאין לסתור את דבריהם, שלא לומר מי שהיה פותח במלחמה נגדם;
ד] הקורא בעתיד גם יזכור, כי מי שצעקו בגרון ניחר למיצוי חופש הביטוי – נתגלו כגדולי רודני הדיעה והמילה וכעריצי חופש הזולת להביע את דיעותיהם;
ה] הנה, אחד מהמגיבים, מציע לך לנקוט אורך רוח, שכן "לביתו", על פי תפיסתו המעוותת, חדרו זרים; אותו זה שקידם קריאות לסרבנות, וכאשר קמו לערער על טענותיו, מחק את התגובות והותיר את תגובותיו שלו לתגובות המחוקות;
ו] והקורא העתידי אף יזכור, כי אותם המתהדרים בהכרת ערכי היסוד אינם מבינים שזכות הכתיבה שניתנה להם כאן – הבמה שניתנה להם – כפופה ויונקת את חיותה מזכות הבמה [תגובה, לענייננו] הקיימת בידי אחרים; וכי סתימת פיות אינה דרך ראויה;
ז] הוא גם יזכור, שאותו חלק מהכותבים שהתיר לעצמו [ובדין] להביע דיעות קשות, התגלה כחסר כל סבלנות וסובלנות לדיעותיהם של אחרים;
ח] וגם, שמי שהתיימר לעורר כאן דיון ציבורי, גדר את הדיון אך ורק לדיעותיו שלו; אכן, כפי שכתב אחד מהחברים כאן – "האני" העצום עמד במרכז הפרסומים [חלקם, החלק בו עסקינן];
ט] וטרם עמדנו על – ההטעיות, הסילופים, השקרים, חוסר היושרה, החמיקה המכוונת ועוד…;
י] והעיקר – הבוטות והגסות, לגווניה. ובלשונך – המדמנה.
לי ברור, שמכאן ואילך לא אקרא את פרסומיהם של חלק מהכותבים כאן. לא סקירות על טיולי שבת יפתוני בעתיד, לא הרצאות מלומדות, לא הרהורים מצועצעים וחסרי יושרה על אמפתיות לזולת – דבר מכל אלה לא ישכיח מאיתנו את פרצופם האמיתי, המכוער.
והנה – כל כך הרבה אומרים לי כאן שהם מרגישים וחושבים כמוני
מאוד מרגש.
אז תודה אחת מהצפון, מירי, צבי (אני חושבת שאתה מחמיר מאוד עם הכותבים, בסך הכל כולנו בני אדם. מבולבלים ובמצוקה) דפנה…
וגם לכל אלו שלא הגיבו אבל קראו – תודה רבה ושכל העסק יגמר מהר ובלי אבדות.
אני נוסעת כעת למכללה שלי לדבר עם הסטודנטים המופלאים ממסלול רדיו שממשיכים להפעיל את רדיו דרום תחת אש, וגם לבאר שבע ל"עשן הזמן" שממשיך לפעול כאילו אין מלחמה בעולם.
רק שלום.
והעיקר, אסתי, סעי-נא בזהירות, ובכלל, שיבואו עלינו ימים טובים יותר
כמו שאלון כתב, לא מסכימה עם גישתך הפוליטית, אבל דבריך הנקיים והשותתים והטקסטים המשובחים שאת מביאה תמיד, כל כך חסרים בימים כאלה, וכל כך נחוצים.
גם אני הייתי בשמאל, והתפכחתי, וכל כך קשה להיפרד מהאשליה הזו של "לדבר במקום לירות", אין דבר כואב ונורא מזה. וכך אני מוצאת את עצמי בשנת 2008 מפורקת מכל נכסיי הרוחניים כך שאין לי עוד דעות, אין לי עוד אג’נדות,אין לי עוד תקוות גדולות לגבי הצד השני, ואין לי שום דבר נבון לומר.
אני רק יודעת שבשביל לדבר צריך שני פרטנרים. ובכן, מה לעשות, אין
וכל כך אני זקוקה לאי של תרבות ושפיות ובועה של תבונה טהורה כאן אצלך בבלוג. אבל כל הארץ מגוייסת, וגם הבלוג, מן הסתם.
תודה צבי, שרון, עידית רונה
ובכל זאת כמה מילים אישיות:
שרון – אין עם מי לדבר? ובצד שלנו יש ?
עידית – שמחה מאוד שאת חושבת (כמעט) כמוני.
רונה – אני יודעת שזה נורמלי הרצון שיקירך יחזור בשלום. זה נורמלי וזה ברור. אבל מודה שאחרי שנים של מלחמות וחרדות, פעם ראשונה שנפל לי האסימון שכשיש הרוגים או פצועים, הרצון שלך ליקירך לא יהיה בהם הוא בעצם היחול שלך שהאבדן יפול בחיקו של מישהו אחר. דילמה איומה.
ומיקי – מה בדיוק רצית שנלמד מעניין הקטיושות לגליל? אני למשל רואה בהם עוד תוצאה מסוכנת מהמהלך האידיוטי של המלחמה הזאת.