זה היה הכרחי
"האמריקנים שמעו סוף סוף על דרזדן," אמר רמפורד עשרים ושלוש שנים אחרי ההפצצה. "רבים מהם יודעים עתה כמה נוראה היא היתה, יותר מהירושימה, לכן אני מוכרח לכתוב עליה משהו בספר. מנקודת מבטו של חיל האוויר זה יהיה דבר חדש לגמרי."
"מדוע שמרו את זה בסוד שנים רבות כל כך? שאלה לילי.
"מפחד שיפי הנפש האלה," אמר רמפורד, "לא יחשבו שזה היה דבר נפלא כל כך."
ברגע הזה השמיע בילי דיבור ברור, "אני הייתי שם," אמר.
בבית החולים עברה על בילי הרפתקה הרווחת מאוד בקרב אנשים נטולי כוח בעת מלחמה; הוא ניסה להוכיח לאוייב, שהיה חירש ועיוור במתכוון, שכדאי לשמוע אותו ולראות אותו. הוא שמר על שתיקתו עד שהאורות כבו בלילה, ואז בדממה מתמשכת שלא הכילה דבר שאפשר להדהד אותו, אמר לרמפורד, "אני הייתי בדרזדן ביום ההפצצה. הייתי שבוי מלחמה."
"זה היה הכרחי," אמר רמפורד לבילי בדברו על חורבן דרזדן.
"אני יודע," אמר בילי.
"מלחמה היא מלחמה."
"אני יודע. אני לא מתלונן."
"זה בטח היה גיהינום על האדמה."
"זה באמת היה," אמר בילי פילגרים.
"צריך לרחם על האנשים שנאלצו לעשות את זה."
"אני מרחם עליהם."
"בטח היו לך רגשות מעורבים שם, על האדמה."
"זה היה בסדר," אמר בילי. "הכל תמיד בסדר, וכל אחד מוכרח לעשות בדיוק מה שהוא עושה, למדתי את זה בטרלפמדור."
(בית מטבחיים 5 – קורט וונגוט. הוצאת זמורה ביתן, עמ’ 183, 185, 189)
כפי שאת יודעת, חתולים רבים מלווים את חיי בזמן האחרון אבל פתאום חשבתי על הקשר ביו חתול רחוב ובין פליט מלחמה: חסר בית, נווד, ניזון משיירים
הלוואי שגם גלעד יוכל לספר את חוויותיו הטראומטית מן ההפצצה בעזה לחבריו ולמשפחתו
כמו בילי פילגרים
הלוואי שהפעולה הזאת לא תסקל את האפשרות לשחרורו
אמן ואמן שיימצא כבר פיתרון אנושי-הומניטרי- חומל למצב המלחמה ההדדי המתמשך
שאין בו תקווה וגם לא קצה
אין לנו משהו נגד פלסטינאים
הירי לא נעשה ללא הבחנה
אלא מיקדנו אותו על גורמי טרור
זכותינו להגן על תושבנו
ואכפת לנו מהם
אפילו אם הם גרים באופקים
גם מחנה פליטים הוא מקום טריטוריאלי
למרבה הצער
ולעתים לשוכניו אין קירות וגג
וגם לא ארוחות מסודרות
לחלקים מיושביו יש קושי אמיתי לצאת משם כעבור שנים, גם באם מוצא להם מקום מגורים חלופי
ואל תטעי לקרוא את דבריי למעלה כאילו הם נאמרו בבחינת מגמת דה- הומניזציה של האדם
אני רואה באדם ובחיות חלק משרשרת ההויה, כאשר כל אחד אמור לזכות למה שראוי ודרוש לו בהתאם לטבעיו
לפיכך, נכון הוא שאדם יכול להסתגל לחיים כפליט, אך מסופקני האם בתנאים אלו הוא יהיה שמח בחייו
וספק הוא האם חיי פליטות/גלות עונים על צרכיו הבסיסיים ביותר של האדם
ולסיום, מוקיר את אוהבי החתולים באשר הם
גם את אוהבי האדם
ואני בכלל התכוונתי לשלוח גור חתולים אחד לטיפולך המסור
(-:
ואני בכלל התכוונתי לשלוח גור חתולים אחד לטיפולך המסור
(-:
ואולי,הגיע לגרמנים הנקם בדרזדן. אולי חשוב היה לחקוק ולצרוב בתודעת העם המתועב שהכחיד 10 נפשות על כל נפש שאיבד בעצמו ושהיה התוקפן את אימת התבוסה.
מה שקרה הוא ההיפך, המפלצתיות של ההפצצה הזו גרמה לאנשים להאמין יותר לפרופגנדה של הנאצים על מפלצתיותם של חיילי בנות הברית ואנשיה בכלל.
אני לא מכירה שום דוגמא בהיסטוריה לפעולת נקמה שלא "זכתה" לאפקט הבומרנג הזה, ואין שום סיבה שזה יצליח בעזה, אחרי שזה נכשל שם שנים, וגם בלבנון.
חוץ מזה שזה כמובן פשע מלחמה להפציץ ולפגוע באוכלוסיה אזרחית.
אז אולי זה גורם לסיפוק רגשי קל, אבל נראה לך שחיים של ילדה אחת שווים את הסיפוק הרגשי הזה? אין דרכים טובות יותר לבני אדם להגיע אליו?
בדרזדן גם לא היו יעדים צבאיים אם כי ההפצצות לא תמיד חיפשו יעדים כאלו. במיוחד הפצצות הלילה על ערים
התועלת הצבאית בהפצצת דרזדן הייתה אפסית. אבל היא הותירה לגרמנים משהו לזכור לדורות הבאים.
את יפן ניתן היה להכניע ללא פצצות אטום. המפציצים האמריקאים החריבו את עריה ללא כל מעצור . הפצצה נתנה גם להם משהו מטיל אימה לזכור והם זוכרים.
אז זה היה בסדר להפציץ את דרזדן ואת הירושימה??????
זו היתה שטות מוחלטת, הרס חסר תכלית. העיר כולה הועלתה באש, וזו היתה זוועה שביצעו הבריטים, לא אנחנו. הם שיגרו מפציצי לילה, ואלה הגיעו והעלו את כל העיר באש באמצעות סוג חדש של פצצות תבערה. וכך, כל מה שאורגאני אוכל באש, מלבד קבוצת שבויי המלחמה הקטנה שלי. זה היה ניסוי צבאי שבא לבדוק אם אפשר להעלות באש עיר שלמה על ידי פיזור פצצות תבערה מעליה.
למה נדרשו לי עשרים ושלוש שנים לכתוב על מה שחוויתי בדרזדן?
אני חושב שמלחמת וייטנאם שיחררה אותי וסופרים אחרים, כי היא גרמה להנהגה שלנו ולמניעים שלנו להיראות כל כך מרושלים ומטופשים מעיקרם. סוף כל סוף יכולנו לדבר על משהו רע שעשינו לאנשים הרעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הנאצים. ומה שראיתי, מה שהיה לי לדווח, גרם למלחמה להיראות כל כך מכוערת. אתם יודעים, האמת יכולה להיות חומר רב עוצמה ממש. אנשים לא מצפים לה.
(קורט וונגוט – אדם ללא ארץ. הוצאת זמורה ביתן)
ואני אישית חושבת שהסייפה של דבריו מתאים אחד לאחד לסיטואציה הנוכחית שלנו.
הנה מה שצ’רצ’יל הבין כמה חודשים מאוחר מדי אחרי הפצצת הנקמה על דרזדן:
It seems to me that the moment has come when the question of bombing of German cities simply for the sake of increasing the terror, though under other pretexts, should be reviewed. Otherwise we shall come into control of an utterly ruined land… The destruction of Dresden remains a serious query against the conduct of Allied bombing. I am of the opinion that military objectives must henceforward be more strictly studied in our own interests than that of the enemy.
The Foreign Secretary has spoken to me on this subject, and I feel the need for more precise concentration upon military objectives such as oil and communications behind the immediate battle-zone, rather than on mere acts of terror and wanton destruction, however impressive.
להזכירך, כי עושה רושם שאנשים שוכחים מהר:
בלבנון ב-82 היה נסיון כזה להמליך את ג’ומאייל, שמענו על האורז שזרקו על חיילי הצבא הישראלי שיצאו משם בשן ועין אחרי עשרים שנה. הלבנונים, על פלגיהם, כל כך אוהבים אותנו מאז הכיבוש בן עשרים השנה הזה, שהם לא הצליחו להתאפק והביעו חלק מהשמחה הזו לפני שנתיים. גם אז ניסו הישראלים להפעיל לחץ על האוכלוסיה האזרחית. וזה נכשל כידוע.
ממשלת ישראל מנסה לעשות את זה בעזה מזה כשנה וחצי ע"י מצור. זה נכשל.
ארה"ב ניסתה לעשות את זה בעיראק וזה נכשל (גם העירקים, סיפרו לנו, נורא שמחו לקראת האמריקאים בהתחלה).
הנאצים עשו פעולות ענישה כאלו באופן שגרתי מול פרטיזנים ולא הצליחו. אם הייתי יכולה הייתי שולחת את "נוטות החסד" לברק. לא כדי שיקרא. זה ממילא לא יעזור. אלא רק כדי לתת לו בומבה בראש. זה ספר מצויין בשביל זה. יותר מאלף עמודים.
אז יאללה, בוא תספר לנו איפה זה עבד בלי אפקט בומרנג. מה לנו ולמוסר. זה עכשיו מותרות.
ואגב, אסתי:
ההפצצה בדרזדן הפכה לסמל אבל זו שבקלן היתה הרבה יותר הרסנית. אבל סמלים מעידים בעיקר על הרוח האנושית. זו שישראל מנסה לשבור ולא מבינה למה זה לא עובד. אולי הישראלים חושבים שהרוח שלהם, שלא נשברה גם, היא רוח אחרת.
אם כן, זו סתם גזענות רגילה.
משה, אני מחכה בסבלנות. עושה רושם שההפצצה הזו הולכת להמשיך זמן רב. אולי נלמד משהו.