More is Less
בהמשך לפוסט הקודם העוסק במכתבו של מנחם פרי לממונה על ההגבלים העסקיים הגב’ רונית קן, ובעיקר בהמשך לפשקוויל שלי למו"לי ההוצאות לעצור בשם השם את גלגלי הדפוס או לעבור לפחות למהלך שני, אני רוצה להרחיב ולהסביר את הבקשה שלי. בעיקר לאור התגובות המתלהמות בפוסט של יובל דרור (מאבד תמלילים) "צומת של המון ספרים", שמצטט את שורותי :
6700 ספרים חדשים – המספר שכנראה יציין את יבולכם לשנת 2008 הוא מספר מפלצתי, לא הגיוני ונורא. 365 ימים בשנה, כלומר כ20 ספרים חדשים ביום (כולל שבתות, יום כיפור ותשעה באב). המקום בחנויות מוגבל. מה לגבי הספרים הישנים? אלו שיצאו רק חודש קודם לכן? ואני לא מדברת על הקלאסיקות? ואיך אתם חושבים שהצרכנים יכולים לעכל את העניין? ספר הרי דורש זמן והשקעה מחשבתית, אז מתי בדיוק? אין לכם כבוד לספרים שאתם עצמכם מוציאים?
אז מה הבעיה בכמות כזאת של כותרים חדשים לשנה?
1. חיי מדף. לפי חישוב פשוט כל יום (כולל שבתות וימים טובים) מגיעים לחנות הספרים 20 כותרים חדשים. לחנות יש מקום מוגבל וקבוע. 20 ספרים חדשים דוחקים החוצה (מהחנות) 20 ספרים ישנים מהם.
כדאי לזכור שספר זה לא סבון. צריך זמן כדי לשלוח יד לעבר ספר חדש. ואחר כך צריך זמן לעלעל בו ואחר כך לקרוא ואחר כך להכנס לשיח ציבורי בנושא (שזו המטרה של כל ספר). בינתיים הגיעו 20 חדשים ודחקו את החדשים מאתמול ובעודנו מדברים הגיעו עוד 20 חדשים….
ככה, אין מצב שבעולם שסופר לא מוכר ישרוד. גם סופרים ותיקים ומוערכים לא שורדים את הקרב על המדף. מה שעד לפני שנה או שנתיים יכול היה להחזיק דיון איטלקטואלי ציבורי, היום לא מגיע לשם בכלל.
השנה הגיעו אלינו 3 ספרים נפלאים, כל אחד בתחומו. נפלאים ובעיקר חשובים: "אשה בורחת מבשורה"- גרוסמן, "נוטות החסד" – ג’ונתן ליטל, "ספרד" - מולינה. עד לפני שנתיים כל אחד מהם היה מחזיק אין סוף דיונים לאורך שנה. מישו זוכר שהם היו כאן בכלל?
2. הצפת הזבל. כמו בכל דבר בחיים ובעולם – הבינוניות והרדידות הם רוב. המבריקים והמשובחים תמיד מיעוט. זו דרך העולם וזה בסדר גמור. רק כדאי שהמובילים יהיו הנבחרים והמבריקים, לא להיפך. במצב הנוכחי אין גישה לספרים טובים באמת שטובעים בים הזבל הצווחני שסביב. ככל שהספר דלוח ונמוך ובעל רובד אחד, ככה קל לפרסם או למכור במבצע, וככה סיכוייו להגיע לפסגות רבי המכר גבוהות יותר. דוגמא קלאסית היא שוב "אשה בורחת מבשורה" של גרוסמן. הוא יצא למדפים אבל בראש רבי המכר חגג "מלכים ג’" של ברנדס.
3." ואתם מחכים לאיזה מו"ל עם שיקולים מסחריים שיאמר לכם מה אתם אוהבים"? (נ. אבישר שם בפוסט)
כן. אני בהחלט צריכה דירוג של מה טוב ומה גרוע. בהחלט זקוקה למבקרים ובהחלט זקוקה לשיפוט אמנותי שיבוא מידי המקצוענים בתחום. בלי זה אין אמנות. בלי זה אין תחרות שמובילה למצוינות. בלי זה אין יצירה. יש דשדוש בים אין סופי של בינוניות משמימה.
4. "מה זה הוצאות ספרים בכלל? זה רעיון כל כך מגוחך היום. וגם מזיק לסביבה." (אותו אבישר, שם)
הוצאות ספרים הם המתווכים שלנו. הם המקצוענים בנושא הספרותי. עליהם האחריות להביא לנו את הספרים הטובים באמת. הם מבינים בתחום הזה, הם מעסיקים עובדים מתמחים בתחום, והם אלו שימוצו בשבילנו בים הבררה האינסופי והגועש של כל אלו שחייבים, פשוט חייבים להיות "סופרים" או "סלבריטאי תרבות". כשהזבל מתערם ברחבי הרשת זה מעצבן, אבל זה בהחלט לא הורס את הסביבה. לא מבחינה אקולוגית לפחות. כשהוא מתערם בחנויות הספרים אזי הוא מכסה כל מה שטוב. (ועל זה כבר דיברתי בסעיף 3)
אבל חובה לדבר על דבר נוסף. ככל שכמות הזבל הרדודה הפשטנית וחסרת הערך האמנותי מתרבה והציבור רוכש אותה, ככה הוא מתרגל לא להפעיל את מה שאלוהים שם לו בין האוזניים וכשמגיע לידיו ספר טוב באמת הוא כבר לא מסוגל להתמודד איתו. וזה אסון לנפשה של אומה ולחוסן שלה וליכולת להתמודד במרחב שלא רוצה אותנו בתוכו. התמודדות שרק היתרון האיכותי יכול לנצח בה.
ואם מדברים על ספרים חדשים, הגיע אלי היום, חדש דנדש עם עטיפה מקסימה "הבן הטוב" של שי גולדן, וחייבת לצטט מטקסט על הדש הימני הפנימי בו גולדן מסביר מה גרם לו להתחיל לכתוב:
"שם נולדה בלבי ההחלטה להתמסר לכתיבה כך שאנשים ישתאו לכישרון הסיפור שלי ונשים בחצאיות ארוכות ובמשקפיים ידברו בי בהתפעלות, וכמה מהן תסכמנה אולי להיות לי לאימהות מחליפות או לאחיות רחמניות או לכל דבר אחר שנשים יודעות להועיל בו לילדים ללא אמא, עם חיבה לשקרים וכישרון להפוך מילים לסולמות להציב על החומות ולטפס מעליהן באישון לילה, להתגנב אל תוך העיר או בעצם, החוצה ממנה."
אוףףף כמה אני מחכה להתחיל לקרוא אותו. הגיע, עלה לראש הערימה הממתינה, וככה כל המסכנים שמחכים שאסיים את The White Tigerנדחקו עוד יותר…
.jpg)
נושא איכות הספרים והיכולת לזהות ספרות איכותית מורכב יותר מהויכוח על כמה ספרים המו"לים מוציאים. זה קשור גם לפיתוח התרבות ובראש ובראשונה לחינוך.
והערת אגב קטנה. שי גולדן ? זה רק מראה כמה העטיפה יכולה להטעות. האיש אולי פובליציסט לא רע, אבל לספרים שלו אין שום קשר ולוא הקלוש ביותר לספרות איכותית. אבל העיקר שהעטיפה מקסימה ושהוא נושא חזות בעלת עזוז בבוצה התל אביבית.
שי, בהצלחה, תמשיך לעשות לי חידודין חידודין
בדרך לחנות הספרים
שרון (לילי טיילור)
העלת כאן נקודה שמעולם לא חשבתי עליה, האחריות לזכרון התרבותי שהיא בעצם האחריות האישית.
תמיד משום מה התייחסתי לזה כאל איזה זכרון קולקטיבי ולכן האחריות עליו צריכה להיות בידי אי אלו שהן רשויות שבמקרה הזה אלו הוצאות הספרים.
בעיני זו היתה מלאכת קודש שלטעמי בשנים האחרונות מועלים בה.
אז מעניין הטיעון שלך וגם מעלה את החשש שבתקופה הזאת שלנו של הסיפוקים המיידיים וההשכחה המיידית אין בעצם אפשרות לשום דבר בעל ערך לשרוד.
מפחיד מאוד לאן העולם הזה הולך.
לדעתי.
we’re on the road to nowhere
לכל אחד יש את האחריות הקטנה-גדולה
אולי בעצם המלאכה שלנו פה היא יותר מלשמש סוכני תרבות לשמש זוכרי תרבות ומזכיריה
תרבות-אנושית, במובן הרחב ביותר של המלה
בכל משפט שלו ולא משנה במה מדובר יש כל כך הרבה רבדים, ידע, חשיבה שונה ומאתגרת ואמירה.
כן כן אמירה.
כי בניגוד לרוב, לשי גולדן יש תפיסת עולם. עצמאית. מקורית. לא מתפשרת והוא הולך איתה עד הסוף. באכזריות עצמית אפילו, אבל בלי שום עיגול פינות או התקרנפות, וזה נמצא בכל מילה ובכל דימוי ובכל פסיק שיוצא תחת ידיו.
כל כך נדיר במחוזותינו וכל כך חשוב.
לא הבנתי את המדד שלך לאיכות. זה שלא סיימת ספר שלו זה אומר שהוא לא איכותי?
מוזר.
כי אני למשל לא סיימתי את יוליסס. מצטערת לא הצלחתי לצלוח. זה אומר שיוליסס לא איכותי?
מקסימום זה אומר שאני לא איכותית.
וגם יש את העניין של טעם. אישית אני לא סובלת את הכתיבה של בורחס. לא סובלת. אבל אני חושבת שהוא סופר ענק.
אז אולי אתה מתבלבל בין טעם אישי שלך שלא מתחבר או לא אוהב את הסגנון של גולדן לבין חוסר איכות?
קריאה זו באמת חוויה מאוד אינטימית כפי שהיטבת לתאר וההגדרה שלך לכתיבה על ספרים אהובה עלי ביותר.
זה בדיוק מה שאני מרגישה.
תודה רבה על התיקון ועל החידוד (גם לשועי כמובן)
בימים הכי טובים שלו גולדן הוא בסך הכל בלוגר איכותי, כמו תשעים אחוזים מכל מי שמוציא ספר חדש בארץ. שזה לא רע, אבל ספרות רצינית זה לא.
ההשוואה הזו ליוליסס, כאילו קורא מיומן לא סיים ספר של גולדן בגלל שהוא "איכותי מדי" בשבילו, ממש מגוחכת. הרבה יותר הגיוני שגולדן פשוט לא יודע לבנות עלילה, משעמם, מחרטט או סתם כותב במילים יפות בלי להגיד כלום.
בילדותי רכישת ספרים היתה מאורע חשוב וכמעט מקודש, קיבלתי ספרים כמתנת יום הולדת או אם השבעתי באופן מיוחד את רצונם של הורי, (לא לדאוג את מכסת הקריאה מילאנו בסיפריה הציבורית) – זה אגב, לא אפיין רק אותי אלא גם את חברי וחברותי בתקופה ההיא. כמה ספרים נרכשו בשנות החמישים והשישים והשבעים?.
כשעזבתי את בית הורי מנתה הסיפריה שלי בקושי שני מדפים. כיום יש לי שתי כונניות עמוסות של ספרים שאהבתי ואיני מוכנה להפרד מהם.
במשפט אחד – אני דווקא מאמינה שהשפע, המבחר ופסי הייצור האדירים מגבירים את צריכת המוצרים ותורמים בדרכם לשידרוג המוצר.
והנה הגיעה התגובה שלך והוכיחה שאכן.
אז, לא התכוונתי כמובן להשוות את שי גולדן לג’ימס ג’ויס. ניסיתי רק להגיד שיש ספרים שהקורא, גם המיומן, לא צולח מסיבות שונות, דבר שלא הופך את הספר ללא טוב.
אבל נראה לי שהבנת בדיוק למה התכוונתי אז מכאן אפשר להמשיך ולהגיד שאולי יש משהו בדברים שלך. אישית לא קראתי מעודי ספר שלו. קראתי את הפובליציסטיקה שלו ומהיכרות עם יכולתו בשטח הזה אני מניחה שככה גם הספרים. לא יודעת. אקרא ואחזור להגיד את דברי.
אז זה שיש כמויות גדולות של ספרים וגם אפשרות לקנות אותם בגלל המבצעים היא לא פונקציה של שום דבר מלבד העובדה שיכולים להיות מדפים מלאי הדברים הכרוכים האלו שחלקם הגדול לא עונה אפילו על המילה "ספר".
פעם חשבתי שטעם זה דבר נרכש ואם אתה חשוף זמן רב לאמנות ברמה גבוהה תדע לזהות אותה ובאופן טבעי תבחר את המוץ מתוך התבן. מהסתכלות על מה שקורה מסביב אני נאלצת להודות שההגיון הזה ממש לא עובד.
ולכן תפקיד ההוצאות לעשות את הבחירה בשבילנו ולהוציא מתוך ים הזבל את העידית. אם היו עושים את מלאכתם נאמנה, היתה נוצרת תחרות שהיתה גורמת ליצירה אמיתית לפרוח. כרגע זה לא קורה. לצערי כאמור.
http://www.kinbooks.co.il/htmls/article_127.aspx?c0=13061&bsp=13032&bss3613=13061
מאחותי (השם, מסיבות מובנות, שמור במערכת), שהיא מוכרת ספרים בצומת, אני יודע שהעובדים מתומרצים מאוד כדי למכור את ספרי ההוצאה. כך למשל, על כל עותק של "מלכים ג" שנמכר מקבל המוכר 10 ש"ח, שזה לבטח יותר מהתמלוגים שאפילו יוכי ברנדס מקבלת על אותה מכירה.
אני זוכרת ביקורת שכתבתי על ספר שמאוד הצליח, והיה בעיני דלוח, רע, קלישאי ומיותר – וטלפון שקיבלתי אחריו מהוצאת הספרים, שבו נטען כי הם לא מבינים למה שפטתי את הספר הזה בכלים של ספרות. הרי הוא רק טקסט כרוף שמכר המון המון המון עותקים, אמרה לי העורכת שלו.
איציק: אכן ההוצאות של צומת הן האחראיות העיקריות למצב. זמורה ביתן 320 ספרים חדשים בשנה, כדבריך, שזה כספר ליום, ומודן – 180 שזה ספר ביומיים כבר גורמים להצפה איומה של השוק. להשוואה: "הספריה החדשה" כ-20 ספרים לשנה ו"עם עובד" כ- 80
כשאתה מוציא כמויות כאלו של ספרים אז לבד מהעובדה שאין לך יכולת להגיע להקפדה המקסימלית בתרגום, עריכה והגהה (וגם בחירת הכותר עצמו כמובן) אלא שאין לך גם יכולת ללוות את הספר מרגע צאתו (פרסום ויחסי ציבור וקידום). וככה במו ידיך אתה הורג את מה שילדת. אז מה ההגיון? אותו הגיון עליו הצבעת.
דפנה: באמת זה מה שאמרו לך באותה הוצאה שלמה יש לי הרגשה שאני יודעת בדיוק איזו הוצאה היא?
בועז: כמו בפוסט הקודם , חשובים ביותר הנתונים המספריים שאתה מביא לכאן וכמובן ההסבר שלך אותם.
תודה רבה.
השרות שספרים המופצים ע"י ‘כתר’ בסטימצקי הוא בדיוק כמו השרות שכז"ב-מודן מקבלים ב’צומת’. כלומר מועדפים.
מספר הכותרים שיוצאים בשנה זו באמת הבעייה. המספרים אמנם גדלים בטור הנדסי, לאו דווקא במציאות, כדי להגזים במצב החמור, אבל גם אם זה רק 3600 כמו שפורסם אחרי שבוע הספר השנה, זה כל הך הרבה שפשוט המעטים שבאמת שווים קריאה, טובעים בים של זבל.
ועניין של טעם: לשים את ‘אישה בורחת’ ליד ‘ספרד’ של מולינה? אישה בורחת היא דוגמא למה שפרי מתלונן במכתב שלו על עריכה. יש שם חצי ספר מיותר וגם השאר לא בדיוק מצדיק את ההתלהבות. גרוסמן וא.ב.(לאותו עניין עוד סופר בית של ‘החדשה’) ימכרו 100000 עותקים גם של רשימת המכולת שלהם
אין מה להוסיף.
ותיקון למשהו שנכתב כאן על מנחם פרי, כתר וסטימצקי: סטימצקי כבר מזמן אינה שותפה משמעותית בבעלות הוצאת כתר. הם מחזיקים כיום רק ב-20% ממניות כתר. בכתר קיוו בזמנו שסטימצקי יעניקו עדיפות לספריהם אם יהיו בעלים של 50% מן ההוצאה, אך התבדו, ולכן ביקשו לצמצם משמעותית את האחזקה של סטימצקי במניותיהם. כך או כך, הספריה החדשה לא זוכה מסטימצקי לשום יחס מיוחד, לא לטובה ולא לרעה. כל ביקור בסניפי סטימצקי יעיד על כך. ובכל מקרה, מנחם פרי הוא עורך ספרותי, הוא אינו מו"ל ואין לו אינטרס עיסקי כזה או אחר. יש לו אינטרס שספרים שהוא משקיע בהם את מיטב זמנו יקבלו חשיפה סבירה בחנויות, ולא יוסתרו מאחורי ערימות של ספרי כנרת. יש לו אינטרס שתתקיים כאן תרבות ספרותית ממשית, שמחייבת שוק ספרים מאוזן ופתוח. יש לו אינטרס להתחרות באופן הוגן בכל ההוצאות האחרות – מה שאינו קורה ברשת צומת – ותלונתו לממונה על ההגבלים העסקיים משקפת את עמדתם של כל המו"לים (מלבד כז"ב ומודן), בין אם הם מופצים על-ידי הוצאת כתר ובין אם לא. אגב: דעתו על סטימצקי נרמזה במכתבו ("רשת מתנמנמת"), והיא לא נשמעת לי נלהבת במיוחד.