לבקר את המבקר
בהמשך לפוסט של אריק גלסנר על מבקר הספרות כגלאי חום ובעקבות שיחה שהיתה לי עם פאר פרידמן מבקר ספרות במעריב ובטיים אאוט, וגם בהמשך לדברים שאני עצמי כבר כתבתי כאן ובמדור התרבות של גלובס, רציתי להגיד כמה דברים על איך אני רואה את הביקורת הספרותית בפרט, וביקורת על תרבות בכלל.
אז כאמור לדעתי למבקר התרבות יש תפקיד חשוב ביותר בהנגשת מוצרי התרבות (ספרות, ציור, פיסול, מוזיקה, קולנוע וכו’) לקהל הרחב. כי התרבות מיועדת להמונים. מבלי שיהיה לציבור נגיעה ונגישות אליה היא לא משמעותית וכאילו לא קיימת, מצד שני יש לו גם תפקיד חשוב ביותר בעיקר בעידן הפוסט-אמו שלנו בו הכל הולך והכל אמנות וכולם יוצרים ובלבד שיכריזו עליהם ככאלו וכמובן כולם מבקרים וממליצים (ראה ערך יאיר לפיד כמבקר ספרות). והתפקיד של המבקר הוא תפקיד המדרג. כי בלי דירוג של טוב ורע ובינוני לא תהיה אמנות. ולכן הרשו לי לציין כמה נקודות בנושא:
טוב ורע (ואני מדברת על ביקורת ספרותית אבל זה עובד גם לגבי כל שאר תחומי האמנות והתרבות)
יש ספרים טובים. יש ספרים רעים. יש בינוניים (הרוב). המבקר חייב לתת בהם סימנים ולהבדיל ביניהם. טעם אישי זה דבר נפלא אבל הוא לא מחליף את הצורך לדרג ולקבוע – טוב. רע. בינוני. ואין כאן מקום לרחמים וגם לא לקשרים אישיים. זהרירה חריפאי מספרת על שחקן שחנוך לוין פיטר מהצגה בלי להניד עפעף וכשהיא שאלה אותו למה, הוא אמר בפשטות – הוא לא טוב להצגה הזו. היא נחרדה מקור הרוח וחוסר הסנטימנטים אבל גם הבינה שזה יכול להיות גורלה אם לא תהיה טובה. מרסל רייך רניצקי מבקר הספרות הנודע שכל אירופה רועדת ממנו מעיד ב"החיים והספרות" איך קטל ספר של גינטר גראס למרות התודה שהיה צריך להכיר לסופר הנודע שעזר לו מאוד במציאת מגורים ועבודה כשערק מהמזרח ועבר לגרמניה המערבית.
עניין:
הביקורת חייבת להיות מעניינת. לפחות כמו הספר עליו היא כותבת. ביקורת משמימה עושה עוול גדול ליצירה. מצד שני אסור לה בשום אופן להתחרות בספר עליו היא מדברת. זכורה לי ביקורת של סופרת מסויימת באחד ממוספי הספרים האחרונים של עיתון הארץ. והביקורת היתה יפיפיה. היא בעיקר סיפרה בדרך ספרותית את סיפור הספר. ביקורת לא היתה שם. היה ספר כתוב מחדש.
ענווה:
המבקר צריך לזכור שנושא הביקורת הוא הספר. לא עד כמה הוא המבקר עצמו חכם/שנון/בקיא בנבכי הזרם האקסטראקליפרג’ליסטיאקספיאלידושי. לכן הכתיבה אסור לה שתאפיל ותמשוך את תשומת הלב מנשוא הכתבה.
על מה מדברת היצירה:
יש נטיה למבקרי ספרות לספר את תוכן העניינים של הספר ולהביא מובאות וציטטות ולהסביר את המטפאורות ולהראות עם אילו יצירות הספר מתכתב ו… בסופו של דבר הקורא מקבל בביקורת את הצד האחורי של העטיפה זה הכל. אז ביקורת אינה טיזר לספר וגם לא תקציר שלו. וכל הפרטים האלו אמנם חשובים, אבל יותר מכל חשובה רוח הספר. האמירה שלו. על מה הוא מדבר מאחורי הפלוט של העלילה. מה הנאראטיב. מה הערך המוסף שהספר הזה מביא איתו – אלו הדברים שאני באופן אישי מחפשת בספר. אלו הדברים שהייתי רוצה שיכתבו עליהם בביקורת.
השיח האקדמי:
ספרות מיועדת להמונים. הביקורת עליה גם היא מיועדת להמונים. זה לא יתכן לקרוא ביקורות שכל כולן שבויות בסוד הקונסטרוקציה והדקונסטרוציה של הנארטיב של השיח האקדמי שכל מטרתו לנכר את הטקסט ולתת לקורא ההדיוט את ההרגשה שהוא אידיוט ולא אליו מיועדת הביקורת אלא לטובים ומשכילים ממנו. ביקורת תרבותית צריכה להיות כזאת. תרבותית. לתת לקורא את ההרגשה שהוא אידיוט זה ההיפך מתרבות.
השכלה אקדמית וידע נרחב בתרבות ואמנות חשובים מאוד למבקר. בלעדיהן יש בעיה קשה עם הביקורות שלו. אבל צריך לזכור את תפקיד הביקורת – להנגיש את היצירה אל הציבור. לא להרחיק אותו ממנה. את כל הבליל האקדמי אפשר להעביר בשפה ראויה למאכל אדם ולהבנתו. ככה כותב מרסל רייך רניצקי שאין מי שיטיל ספק בידע התרבותי והספרותי האדיר שלו, בחושיו החדים, ובטעמו המשובח. ככה כתב את ביקורותיו המופלאות והמשכילות כל כך יורם ברונובסקי השם ינקום דמו, וככה כותבים גם הנדלזלץ ואריאנה מלמד ועוד כמה משובחים. בשפה נהירה, בצורה מרתקת, ובלי לוותר על קוצו של יוד.
ובקיצור – ביקורת ספרותית יכולה להיות מרתקת, מלהיבה וסקסית. היא לא חייבת להיות משמימה או רדודה או פלצנית. והיא יכולה ורצוי שתהיה – מלאה באהבת הקריאה מהמקום הראשוני והתמים של העניין. כדאי להזכר בתכנית המיתולוגית של ברנאר פיבו – אפוסטרופ. כמה היא היתה מרתקת וכמה רייטינג היה לה. כי לפעמים גם רייטינג יכול לחבור לאיכות ועוד לא אבדה תקוותנו.
ובעניין אחר ורחוק כמרחק מרכז הארץ השבע משדרות המעונה והמדממת. שיר שלא מפסיק להסתובב לי בראש מאז הגיעה הידיעה קורעת הלב על אושר ורמי טויטו.
חסרות ביקורות שבאות מאהבה.
ראיון עם לין אולמן, על ספרה המצוין
חסד:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3382325,00.html
ספר נורבגי אפלולי וקפוא נוסף שאהבתי מאוד:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3382445,00.html
יפני אחד, רק בשביל הרבתרבותיות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3366917,00.html
וג’ואן דידיון, עם כל הבכי והלב הקרוע שנותר אחרי הקריאה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3328131,00.html
פשוט כי אני לא מסוגל להתנסח כמוך
וכל מה שכתבת, כל כך נכון
ואפילו הבנתי כל מילה…
את בטוחה שאת מבקרת? (:
התסכול שבא מלקרא בקורת על תערוכה
ולקרא שוב
ולחלק לפסקאות
ולפרק למילים
ולפתוח מילון
ולבסוף לא להבין דבר וחצי דבר
או בחלק גדול מהמקרים כן להבין, שהמלך בהחלט עירום
ומה שרואים זה לא השרביט שלו…
הפער שנוצר בין הקהל הרחב לבין האחוזון הקטנטן של "המביני דבר", הולך ומעמיק,
הולך ומעצים את תחושת הקונספירציה של המבקרים, האוצרים והאמנים כנגד קהל הצופים אלו שאין להם שני תארים באמנות…
הריחוק הזה גורם לאיש הקטן להמנע מקריאת ביקורות
ואולי כאן דוקא צומחת טובה כשהפרט לומד להפעיל את המסננים האישיים שלו,
לעמוד מול תמונה ולהגיד – זה עושה לי טוב, או לחילופין להכנס לגלריה לראות תמונה או שתים ראשונות ולצאת מהר…
לקרא ספר ולהנות, או לסגור אותו אחרי כמה עמודים ולשכוח ממנו.
מה שבטוח את הביקורות שלך אחפש מהיום.
תודה
צביקה
ודפנה, המון תודה על הלינקים. אקרא אותם בהמשך,ותדעו לכן שתיכן שהכתיבה שלכן נותנת לי השראה וממריצה אותי לכתוב. המון תודות!
ההזדמנות להגיד לך שמאוד אוהבת ומאוד נהנית
ואת יוצאים לגנוב סוסים קראתי בזכותך
אגב, גם עלי כבר אמרו שאני מאוד אוהבת ומאוד מתלהבת. אבל אצלי אמרו שאו שאני אוהבת או שאני שונאת. אין אמצע.
וזה נכון. כי מה שבינוני אני מתעבת, לא שונאת. מתעבת. מעדיפה שיהיה ממש גרוע מאשר ירבוץ לו במי אפסיים בורגניים שלא תורמים ולא גורעים שום דבר.
את דעתי על ביקורת באופן כללי כתבתי כאן:
http://www.notes.co.il/hoolly/40403.asp
יש אנשים שקשה להם לקרא את זה, אז… איש איש לנפשו הוא…
בסיס הבעיות, לדעתי, הוא בילבול קטן. אפשר להתיחס ליצירה בשלוש הדרכים הבאות. היצירה טובה או לא. היצירה לטעמי או לא, כלאמר אני אוהב אותה או לא. והדרך השלישית היא: היצירה חשובה או לא. אין הכרח ששלושת השיפוטים יהיו תמיד בצד החיובי או להפך. כלאמר אין שום בעיה לאהוב יצירה גרועה ולא חשובה. גם אין הכרח שיצירה חשובה תהיה טובה וכו.
טוב או רע קשור בהאם השיג הדבר את מטרתו. לכן גם צריכים לדעת מהיא המטרה… וכו…
בכל אופן, יפה מאוד מה שכתבת.
הרבה יצרים מעורבים בעניין – שנאה, וקנאה וחוסר פרגון. אהבה לא אחד מהם.
כמוני?
שויין.
אהבתי את הסיום של דבריך ואת מציאת הטוב באי קריאת הביקורות המאפשרת לאדם לפתח את הרגישות הפרטית שלו למה טוב ומה לא.
כי אמת נוגעת בכל אחד. קשה לרמות כאן.
וכמובן תודה על כל המחמאות. מה שנקרא – די, תמשיך!
אם העקרונות שציינת משמשים נר לרגלייך, אשרי הקוראים. מקווה שגם המבקרים האחרים נוקטים את אותם, ואולם את יודעת איך זה,
עשרת הדיברות נכתבו רק בהקשר של חטאים שהיו נפוצים באותה עת,
וכך גם כללי ה’עשה ואל תעשה’ בביקורת ניזונים כנראה מביקורת על כשלים של מבקרים אחרים.
אני קוראת נאמנה, וכנראה לא בכדי
ואני בהחלט מסכימה איתך שאין קשר בין לאהוב את הספר לבין לחשוב שהוא טוב.
אני למשל ממש לא סובלת את בורחאס אבל חושבת שהוא גאון והספרים שלו הם חובה.
תופעה דומה יש לי עם וולבק שהוא סופר חשוב ביותר.
לעומת זאת מאוד אוהבת את ג’ון אירווינג והספרות שלו אינה מופתית בעיני (בלשון המעטה)
ואני בכל מקרה משתדלת מאוד ללכת על פי הכללים אותם שרבטתי כאן.
אשמח להגיב על דבריך ואני מסמנת לעצמי לבוא לביקור בית בבלוגך.
קודם כל תודה רבה שקראת את שכתבתי.
דבר שני, אני שמח שנהנת מהקריאה. תודה.
כן, זה לא ממש ברור או שקוף מה שכתבתי… אבל אם נהנים זה כבר שווה…