שמחת המינימום
אף על פי שאני משתדל, לרוב, לשמור על מרחק בטוח מרבי-מכר (בעזרת וריאציה על השיטה בכביש: צריך לספור 21, 22 ואז לברוח מהמקום במהירות האפשרית), השבוע נתקלתי באחד מקרוב. ספר ישראלי, לא מהחדשים, שיצא לפני כמה שנים. לא משנה שהספר עצמו נראה כמו מתווה לספר – מין שרטוט גולמי למה שיקרה בעלילה ולמה שהדמויות צריכות לומר. לזה כבר למדתי לצפות. הפעם, ההיתקלות המורגשת יותר היתה עם ה"מאחורה".
על "המאחורה" – כל עיסת הפיתויים והשבחים שמופיעה על צדה האחורי של הכריכה, וקרויה באנגלית blurb – כבר כתבתי פעם, כאן. אבל מאחר שמדובר במאגר בלתי-נדלה של הפתעות, כל ביקור בממלכה האחורית מביא איתו חוויות משלו.
מה שקרה הפעם היה ששמתי לב שה"שבחים" הכי נפוצים בסוגה הזו – וזו כבר מזמן סוגה תת-ספרותית (לא תת-סוגה ספרותית) בפני עצמה – מתארים בעצם את המובן מאליו, את דרישות הסף המינימליות ביותר של הכתיבה כמקצוע. במקרה של הספר שעליו מדובר פה, זה היה אוסף תיאורים קלישאיים מסוג "יד בוטחת", "כתיבה קולחת", "כישרון לעיצוב דמויות" ו"יכולת לרגש את הקוראים".
אלה, כאמור, התיאורים הכי רווחים בזמן דיבור על ספרים – ולא רק ב"מאחורה", אלא גם, למרבה הצער, ברוב הביקורות בתקשורת. רמת העילגות והקלישאיות משתנה כמובן, אבל בדרך כלל, התוכן יהיה מאותו ז’אנר: השתדלות לתאר את המובן מאליו, את המינימום ההכרחי, כאילו היה הפתעה מרעישה שצריכה להיחשב לזכות היצירה והסופר.
במסגרת הדיבור על ספרות ההרגל הזה נעשה כל-כך מושרש, שקשה לפעמים לתפוס עד כמה הוא בעצם משונה וחריג. המוזרות נעשית מוחשית רק אם מעבירים את הפרקטיקה הזו, לשם ניסיון, לתחומים אחרים. תארו לעצמכם, למשל, רופא מנתח שמפרסם את עצמו כך: "7 שנות לימוד, 5 שנות התמחות בכירורגיה, ידיים יציבות, לא שותה אלכוהול לפני הניתוח, משתמש בחומר חיטוי". אלה הרי דברים שלא צריך לומר, כי כל מי שלא עומד בתנאים האלה, לא יכול לקרוא לעצמו מנתח מלכתחילה.
בשום תחום, מלבד ספרות, אי-אפשר למצוא את ההתפארות הביזארית הזו ביכולות האלמנטריות ביותר. זמרת אופרה מקצועית לא תכתוב על עצמה באתר האישי שלה "יודעת לקרוא תווים". נגריה לא תכתוב בדפי זהב שכל הנגרים שעובדים בה מסוגלים לתקוע מסמרים בקרשים. אבל כשזה מגיע לספרות, משום-מה מרגישים צורך לציין שהסופר מסוגל לחבר יחד משפטים בלי להתבלבל, להכניס חיים בדמויות שהוא יוצר, לשמור על קצב ומבנה, לדאוג שהמכלול והפרטים יעניינו את הקוראים, וכדומה. נכון, אלה לא יכולות מובנות מאליהן – אבל כשהן לא נמצאות, מראש אין בכלל מה לדבר על סופר ועל ספרות.
אם בית אופרה היה מציג בהתלהבות ובהבלטה את הזמרת הכוכבת שלו כמי שיודעת לקרוא תווים, זה היה מעליב אותה מאוד – כי היה משתמע מזה שהיא גרועה עד כדי כך שהיא עוברת את הסף רק בקושי, אם בכלל, ואין מה לומר עליה מעבר לזה, אולי אפילו קשה למצוא סיבה לראות בה זמרת לגיטימית. אותו דבר צריך להיאמר גם כאן: "שבחים" מהסוג הזה רק מעידים על קושי – של ההוצאה, של המבקרים, אולי של הסופרים עצמם – להחליט אם הדבר שהם מתייחסים אליו הוא ספרות או לא.
כל הכישורים המינימליים האלה, שמוצגים כהוכחה ניצחת לכך שמדובר ביצירת אמנות (art), למעשה רלוונטיים רק לשלב האומנות (craft). כלומר, לשאלה אם לאדם יש את היכולת הטכנית להוציא לפועל את הרעיונות האמנותיים שלו. השאלות שקובעות אם האומן גם הפך בהמשך לאמן הן שאלות אחרות לגמרי: האם היכולת הטכנית מגיעה לדרגת כישרון; האם הרעיון באמת הוגשם, ובאיזה אופן; מה איכות הרעיון ומה איכות ההגשמה, וכדומה.
בקיצור, דרישות הסף הטכניות, בסגנון "יד בוטחת", הן תנאי הכרחי להצלחתו היצירתית של סופר – לא תנאי מספיק. בדיוק כמו שרמתו של מנתח לא נמדדת בעובדה הברורה מאליה שהוא שוטף ידיים לפני הניתוח, כך רמתו של סופר לא נמדדת בעובדה הברורה מאליה שהכתיבה שלו לא גרועה ומשעממת. אם היא היתה גרועה ומשעממת, הוא לא היה סופר אמיתי – ולכן נדמה שההתעקשות לומר את המובן מאליו נובעת דווקא מחוסר ביטחון בשאלה אם התנאי הבסיסי (הזה, או כל תנאי אחר) אכן התמלא.
כלומר, אפשר לחשוד שרק על מי שמשעמם יטרחו לכתוב במפורש את הטענה הבנאלית שהוא לא משעמם; רק מי שלא יודע לעצב דמויות יוכרז כמי שדווקא כן יודע. בערך כמו ב"בגדי המלך החדשים", שם הערצת העם לתלבושת המלכותית המפוארת התחייבה בדיוק מכך שאף אחד לא יכול היה לראות אותה. מי שלא מסכים לשים על הפנים מסכת הרדמה כשעומד לידו מנתח שמתגאה באי-שכרות בעבודה, אולי כדאי שיסרב בנימוס גם לסופרים שגאוותם היא על כתיבה בלי שגיאות.
אמת ויציב. כל זה מצטרף אצלי לשאלה בסיסית יותר, של תפקיד הכריכה האחורית בכלל. מדוע לתאר את הסופר בכלל? מדוע קורות חייו, כישוריו או יצירות אחרות שלו נוגעות לעניין שיווצר, או שלא, אצלי בנוגע ליצירה הנוכחית? לדידי, רישמו על הכריכה האחורית את הז’אנר, את בסיס העלילה אם ישנה או צטטו פסקה מרשימה. אם כבר ספר זקוק לקדימון (וזה הרי רק קדימון) אזי שיהיה זה קדימון לספר. לא מכתב המלצה לסופר.
אני חושבת שחלק מהעניין הוא העובדה שהטרנד הנוכחי בכתיבה הספרותית יותר מתעסק בצורה מאשר בתוכן. שהסופרים של היום לא ממש יודעים לספר סיפור אבל לעומת זאת הם עסוקים רבות בפליק פלאק הוירטואוזי של הסגנון.
ועל זה מפארים אותם כמובן.
חוץ מזה למה אתה כזה בעידן העילגות של היום כל מי שיודע לכתוב משפט בלי שגיאות לשוניות או תחביריות ראוי לו שישירו את שבחיו.
יד בוטחת עדיף מבזרוע נטויה
זה נכון – השאלה הגדולה יותר היא מי צריך בכלל את הכריכה האחורית, ולמה. ההפיכה שלה לסוג של CV מהלל לסופר היא בכלל תופעה מוזרה. לי נראה שהדרך היחידה לדעת אם ספר שווה קריאה היא ללכת לצד השני שלו – לחלק הקדמי – ולנסות לקרוא את העמוד הראשון.
ולגבי סגנון, הלוואי שאפשר היה ליישם את המילה הזו על היצירות המייצגות את מה שנכתב היום. בדרך כלל מה שישנו הוא, כמו במקרה של רבי-מכר, סוג של מתווה גולמי לסגנון.
הטיעון לא עובד. בהפצה של תקליטים ושל סרטים משתמשים בזה כל הזמן
זה שהתופעה קיימת בעוד אמנויות, רק מחזק את הטיעון ולא מפריך אותו. זו בעיה של אמנויות בכלל, לא רק של ספרות: הזלזול בעצם הרעיון שיש סטנדרט מינימלי, והרשיון להציג את המובן מאליו כאיזשהו הישג מונומנטלי. מה שמוביל, עם הזמן, להקמת ממלכה שבה כולם (כולל הילד) הולכים בבגדי המלך החדשים.
ברגע שזה יקרה גם בתחומים לא אמנותיים, ויהיה יחס כזה לסטנדרטים גם ברפואה ובהנדסה, אז הטיעון באמת יקרוס. ויחד איתו יקרסו עוד כמה דברים.