הר הגעש הטוב. באיטלקית: בואנו וולקנו.

תחילה היה היקום. קחו לדוגמה את התנ"ך. ספר בראשית מתחיל במלה ב’. ושימו לב – היא פתוחה לשמאל. קדימה. אל ההמשך. אל העתיד. ולימין משורטט זנב קטן. ללמדך שנושאת היא שארית. היא באה ממקום כלשהו.

לאמונתם של היוונים, לא הנוכחיים אלא קודמיהם, היקום הוא שיצר את השמים ואת הארץ. היה זה זוג ההורים הראשון. ולאחר שהזדווגו נולדו הטיטנים. הדור שני. הנכדים, שהם הדור השלישי, היו האלים. בראשם עמד זאוס. בנו של הטיטן קרונוס. הוא סגר עסקה עם אחיו והפך ליו"ר האולימפוס. האח השני ירד לשאול תחתיות והאח השלישי – למצולות הים.

והאלים הם שבראו את בני-האדם. את האנשים. את בני-התמותה. תחילה עשו אותם מזהב. עד מהרה החלו לחסוך בחומר ועברו לכסף. משם לנחושת ולבסוף בראו אנשים מברזל. אין זה וודאי שכולנו עשויים מברזל… וכול השאר – היסטוריה.

וולקן, אל האש בפנתיאון האלים הרומי, הועתק למיתולוגיה הרומית מזו שקדמה לה, המיתולוגיה היוונית. שם קראו לו הָפַיְסְטוס. ברואם הנכה של זאוס והרה. שבמרבית הזמן די התעלמו ממנו. חרש-ברזל היה מקצועו. והוא הפך לרב-אומן. נפח מעולה שבמעולים. מומחה בעל שם עולמי. האש בוערת והמלאכה נעשית. וגיבורי חלד עולים לרגל אליו, לקבל בידיהם, מפרי ידיו, בעיקר שריון וכלי-זין ואף מוצרים אחרים. מברזל, מנחושת-קלל ומזהב. טוב, התקופה שבה אנו דנים הטרימה את הפלדה…

אל או לא – הבחור עבד. באש ובעשן. לפעמים, בשל התנאים הקשים ששררו בבית-המלאכה ו/או בשל בקשה יוצאת דופן, שלא נאמר מחוצפת, היה הוא מתמרמר ורוטן ואז הייתה הארץ מתגעשת. והלבה מתפרצת ועוטה את הקרקע במעטה קרומי. ועננים של עפר ואפר היו מכהים את השמים. אבל זה לא היה אישי. בסופו של יום היה מתרצה ומוציא תוצרת ראויה לשבח ולהלל. אחרי ככלות הכול הוא אל טוב…

וכך כתב הומרוס, בתרגומו הנפלא של רופא הילדים:

ככה הביע ויגש את המפוחים, והפנה

אותם שוב כלפי האש ויצו עליהם ועבדו.

תכף התחילו מפיחים בכורים עשרים מפוחים,

נושמים חליפות ומפיחים רֻחות מרחות משונות,

פעם הכוח להחיש ופעם לפגש מעשהו,

כאשר ייטב בעיני הָפַיְסְטוס, כטוב לעבודה.

זרק באש בשלהבת בדיל ונחושת קימת,

גם מן הזהב הטוב והכסף, אחר זה תקן

סדן אדירים על כנו, וישלח ימינו ויתפוס

את המקבת הכבדה ויאחז בצבת ביד שמאלו

ראשית מעשהו אז עשה לו צנת אדירים וגדולה

כלה מעשה אמן ושפה מבריקה לו סביב,

שפה משולשת מתנוצצה ותליה מצפה בכסף.

חמש שכבות לצנה, ועל פני השטח העליון

יצר הרבה ציורים מעשה חושב בחכמה.

צר את-הים ואת-הארץ ויעש את-פני השמים

את-הירח במלואו ושמש לא-ידע מנח,

כל המזלות הרבים העוטרים לרקיע-שמים

משכות כימה ועש וכסיל, הענן בעריפים.

גם את העיש הגדולה המכונה מרכבת-שמים

עושה היא דרכה בעגול ועיניה בכסיל תתבונינה,

היא אך האחת, שאינה טובלת בשקף אוקינוס.

הומירוס, תש"ז, איליאדה, מיוונית: שאול טשרניחוסבקי, שוקן (שורות 468 – 489).

הוא אשר כתבנו. בעל-מקצוע. אומן ואמן. אסטרונום וצייר. בקיצור – אל רב-אשכולות. ואכילס זכה לקבל יצירת פאר.

נחתנו ברומא. והדרמנו. ובסוף היום עצרנו ב-NOLA. הרי נחוץ להניח את הראש על כר במקום כלשהו. כמובן לאחר שטבלת באמבט… עם קצף. ולאחר שכרסך מלאה בדברי אוכל מקומי.

וכאן התאכסנו. בהר הגעש הטוב. למרגלותיו של הר הגעש הרע. וזוב. ווזוביו בלשון המקום. מכאן כיכבנו. ז"א בכול יום לכיוון אחר. הלוך ושוב. אל היעד ובחזרה, לעת ערב וחשיכה, אל הבואנו וולקנו. שלא תסיקו שעמדו לרשותנו ימים אין-ספור… כולו סופ"ש. חסכנו אריזה יום-יומית ולבטים יומיים היכן נחנה בלילה המתקרב ובא. שהמרחקים קצרים – כבמקרה שלפנינו – הכוכב מככב. שהמרחקים נעשים ארוכים, נאמר – מעל לשעה בכיוון אחד, מתבקש לחשוב ולהתנהל אחרת.

פרנסי האזור פנו לארדיכל רנצו פיאנו. זה שהיה שותף לתכנון מרכז פומפידו. וביקשו: אנו רוצים מרכז קניות בצד מרכז לוגיסטי (מרלו"ג). והתכנון הוליד את הקניון ואת המלון החצוב בו. הקניון מתכתב עם הר הגעש המתנשא מעליו. זה מול זה. הטוב מול הרע. ולהפך. התוצאה – קניון ייחודי. דמוי הר-געש. מכלול של חנויות ובתי-עסק הנפתחים אל לוע ההר. והמלון הפך להיות, עבורנו, מרלו"ג לשלושה ימים. מכאן קפצנו לנפולי, לקפרי, לאנאקפרי, לסורנטו, לאמלפי.

וזהו המלון:

וזהו החדר:

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2011). כל הזכוית שמורות.

חשבתי שהאדם שעבר מולי ברחוב זיהה אותי מאיפשהו, שכן בראותו אותי אורו פניו והוא מיד ניגש אלי ואמר: "אשמח לקבל את כתובת הפייסבוק שלך!"

לא יכולתי להסתיר את התרגשותי לנוכח בקשתו, ומיד רשמתי לו אותה, והוספתי שאצפה לקבל הצעת חברות ממנו בקרוב.

"הו לא,"- הוא ענה בגיחוך- "אני לא רוצה להיות חבר שלך. בטח לא בפייסבוק. אני מבין שאתה הולך להפגנה הערב."

"נכון."- עניתי- "איך אתה יודע?"

הוא חייך והצביע על הזרוע שלי. זתומרת הוא ראה את הצמיד שאני עונד, שעליו כמובן כתוב: העם דורש וכו’.

"נו, ומה רע בזה?"- שאלתי.

"אין בעיה."- הוא ענה- "אני רק רוצה לכתוב לך על הקיר: כל הכבוד שאתה הולך להפגנה הערב."

"תודה."- אמרתי והרגשתי כיצד הסומק עולה על לחיי- "אבל למה שלא תהיה גם חבר שלי?"

"כי אין צורך בחברות בשביל לכתוב על הקיר. מה אני צריך שהשב"כ יחפש אותי?"

לא ירדתי לסוף דעתו, לכן הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו, תוך שניסיתי לעשות פרצוף שאומר: "מה שב"כ? איך שב"כ? למה שב"כ?"

"אתה צודק, גם אני לא בטוח אם זה השב"כ,"- הוא הסביר- "ייתכן שמי שעוקב אחרי מה שאנשים כותבים ברשת זה המוסד, או אולי המשטרה, או אולי שרות ביטחון אחר. אני יודע? מה שבטוח- אחרי שאכתוב לך על הקיר שאתה תהיה בהפגנה הערב, מיד תתחיל להבהב אצלם נורה אדומה, והם יפרסמו קלסתרון שלך בין כל אנשי הביטחון, ישימו עלייך מעקב, וככל הנראה תעצר הערב במהלך ההפגנה."

"אוי. למה שתעשה לי כזה דבר?"

"אני לא חייב. אתה יכול לתת לי עכשיו חמישים שקל ואני אשכח מהעניין."

הדם עלה לי לראש. מה זה פה?

"יודע מה? תכתוב מה שאתה רוצה!"- צעקתי עליו- "אנ’לא מפחד."

הוא התגלגל מצחוק. משהוא נרגע, מקץ שעה קלה, הוא הוציא מכיסו תמונה של בחור באזיקים עולה לניידת.

"זה מה שקרה לבחור שלא הסכים לשלם לי לפני ההפגנה הקודמת."- הוא הסביר- "הלכתי לשם לצלם בעצמי. למה לך צרות? עדיף לך לשלם. זה מחיר ממש נמוך."

חככתי בדעתי, ולבסוף פלטתי: "לך לעזאזל", והלכתי משם בלי לשלם לו.

כמה דקות לפני תחילת ההפגנה ראיתי שהוא באמת רשם מהאייפון שלו על קיר הפייסבוק שלי את מה שהוא אמר שירשום ואף הוסיף שאני יודע לצעוק ממש חזק את הסיסמאות, ולנופף בדגלים שהממשלה לא אוהבת, והוסיף בקשה שאקרא במגפון.

רשמתי לו בתגובה: "נראה אותך שם!"

אני להפגנה לא הלכתי, אבל שמעתי שעצרו אותו כשהוא הסתובב ליד ניידת המשטרה עם מצלמה.

בקיץ 2007 ויתרו כמעט כל אוהדי "הפועל תל אביב" על האפשרות ששוב תהיה להם קבוצת כדורסל מצליחה. קבוצתם ירדה לליגה השלישית ואולמה, הידוע כ"אולם אוסישקין" נהרס בצעד חד צדדי על ידי עיריית תל אביב. לא נראה באופק שום סיכוי לשינוי הבעלות של הקבוצה והעברתה לידיים אחרות. היה ברור שהבעלים הנוכחי ימשיך לדרדר אותה אל סוף דרכה.

במצב זה החליטו כמה אוהדים צעירים  להקים קבוצה בבעלותם מתוך תקווה והערכה כי היא תהווה בסיס לתהליך של שינוי. מטרת התהליך היתה לבנות קבוצה מצליחה, מנוהלת כראוי, שבבוא היום גם תשתלט על הקבוצה המקורית היא "הפועל תל אביב". הצעדים הראשונים היו פשוטים יחסית – הוקמה עמותת חברים בשם "הפועל אוסישקין" והוקמה קבוצה בליגה החמישית בישראל באותו שם.

הרעיון היה של בודדים. הם הצליחו ליצור את הקשרים עם מעגל אוהדים גדול קצת יותר ביציעי הכדורגל ובקהילות ובפורומים באינטרנט ("הפייסבוק" עוד לא היה בשימוש המוני). הייאוש מהמצב הקיים היה כל כך גדול שרבים תמכו ברעיון. אולם, רק מעטים האמינו ביישומו. בין הבודדים הללו נמצאו אוהדים בעלי ניסיון ניהולי עשיר שהיו מוכנים לסייע. בעזרתם בוצע, כבר בימים הראשונים, הצעד שהיה אולי המכריע מכל בהצלחת ההפיכה – נקבע מבנה ניהולי ברור ומוגדר לניהול התהליך. בראש העמותה הועמדה קבוצה קטנה של אוהדים, לא כולם מקרב היזמים הראשונים, שלקחה על עצמה לנהל את תהליך ההקמה.

לרוב חברי ההנהלה היה ניסיון ניהולי עשיר. הם עשו מיד את מה שנהגו לעשות במקומות שמהם באו. הם קבעו יעדים ארוכי טווח, לוחות זמנים להקמת העמותה והקבוצה, חלוקת אחריות וכד’. מלכתחילה הם תפסו את עצמם כארגון גדול שרואה עצמו נמנה על צמרת הספורט בישראל.

אבל בכך לא די. למנהלים היה ברור שהעמותה ניצבת בפני שני אתגרים שונים בעת ובעונה אחת – האתגר הספורטיבי (הצלחה במשחקים ועלייה לליגות גבוהות יותר והאתגר הארגוני (גיוס האוהדים לחברות העמותה תמורת תשלום דמי חבר). כל אחד מהם מצריך השקעת משאבים מיוחדים והשילוב ביניהם איננו מובן מאליו. משום כך אומצו עוד שני עקרונות מיד בהתחלת הדרך – הראשון היה יצירת דימוי של הצלחה והשני היה התקדמות מבוקרת ללא קיצורי דרך.

כיום, בתום חמש שנים להקמתה, מונה העמותה כ-1700 חברים (דמי חבר שנתיים – 300 ₪ המקנים זכות להשתתף בהצבעות בבחירות ועל החלטות חשובות. כרטיסים למשחקים תלויים בתשלום נוסף). הוועד המנהל של העמותה נבחר על ידי כלל חבריו ועד עתה התקיימו שלושה תהליכי בחירות, האחרון שבהם באפריל 2012. מבין חמשת חברי הוועד המנהל הנוכחי – שניים משמשים בתפקיד מיום הקמת העמותה ואילו שלושת האחרים הם חדשים.

הקבוצה עצמה מעוררת עניין רב בכדורסל בישראל. בעונת 2010-11 הגיעה הקבוצה לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל והיא נכשלה ברגע האחרון בניסיון לעלות מהליגה הלאומית (הליגה השניה) לליגת העל. לקבוצה הוצע לעלות לליגת העל בכל מקרה אולם חברי העמותה החליטו, בהמלצת ההנהלה, להישאר בליגה הלאומית ולנסות לעלות באופן ספורטיבי. גם בעונה הנוכחית מתמודדת הקבוצה על העליה לליגת העל.

ניתן להפיק מסיפורה של "הפועל אוסישקין תל אביב" כמה לקחים ניהוליים לגבי הסיכוי להצליח ביצירת תהליכי שינוי משמעותיים.

אך לפני כן ראוי להדגיש את התנאי המקדים והוא, שרוב הציבור לא יכול לסבול יותר את המצב הקיים. לא מספיק שיש כמה שמוכנים "לעלות על הבריקאדות". בכדי לחולל שינוי של ממש נדרש מאגר אנושי גדול שמתוכו ניתן לגייס את אלו שיהיו מוכנים להצטרף אל היזמים. מאגר כזה נוצר רק כאשר תחושת המיאוס מהמצב הקיים היא עמוקה דיה אצל רבים מאד.

הלקח הניהולי הראשון, והעיקרי שבהם, הוא שנדרשת הנהגה הדבקה במטרה. רצון טוב ו"פייסבוק" טובים  ליצירת הרעיון ולהנעת הגל הראשון. אחרי זה צריך הנהגה מוסכמת היודעת פרק בהילכות ניהול והמציבה יעדים ותכנית פעולה סדורה.

הלקח הניהולי השני הוא הצורך בהוכחת יכולת ויצירת דימוי הצלחה. רובנו נכונים להצטרף לארגונים ותנועות שמוכיחים הצלחה. גם אם לפנינו מטרה גדולה, מן הראוי להציב יעדי ביניים ברי השגה בכדי ליצור את הדימוי של הצלחה.

הלקח הניהולי השלישי הוא היכולת לגייס משאבים. ככל שהתהליך הולך ומתפתח כך הוא דורש משאבים גדולים יותר לקיומו. לאחר המחאה הראשונית צריך לבנות ארגון היודע להשיג משאבים, צריך קשר לתקשורת, צריך להתפרס למקומות חדשים וכן הלאה. היכולת להתבסס על התנדבות בלבד היא מוגבלת.

ב"הפועל אוסישקין תל אביב" לא באנו לשנות את העולם. באנו לעשות שינוי שחשוב, למי יותר ולמי פחות, עבור ציבור של עשרות ואולי מאות אלפים. הצלחנו בכך כי ידענו לשלב את רוח המהפכה של החלוצים והיזמים עם ראייה ארוכת טווח ועם תרבות ניהולית מתאימה. נראה לי שהלקחים שלנו יכולים לשמש גם ארגונים אחרים המבקשים לחולל שינוי רחב היקף.

________________________________________________________________

יונתן לרנר - יועץ לתהליכי תכנון אסטרטגי, ממקימי עמותת "הפועל אוסישקין תל אביב" ועד לאחרונה חבר הוועד המנהל שלה.

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר’ קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ’ קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג’ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג’ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו’.
מתוך מגדלות החתולים - יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ’מכורות לפוזת החתול הישן’ (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז’אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).

במקום הזה הים השחור (בחלק הרחוק בתמונה) מתחבר לבוספורוס

אמנם חלפו רק יומיים אבל אני כבר מתגעגע. ולא רק לסל הניצחון א-לה מאיר טפירו בדרבי התל-אביבי של 94′ בעזרתו מאיר נכנס אלינו לתודעה.

בעיר הולדתי רמת-גן ישנה ככר אשר נקראת ככר גרונר על-שם לוחם האצ"ל דב גרונר, אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" שנתלה על-ידי הבריטים. מספרים שבאצ"ל תכננו לחלץ את גרונר מהמעצר לפני שהבריטים דנו אותו למוות אבל הוא סרב היות ולא רצה לסכן את חבריו לשבי. כל זאת ביודעו שדינו יהיה מוות וודאי. כמה היה מתהפך בקברו לשמע העובדה ש-65 שנה אחרי מותו למען הקמת המדינה היהודית "יחגגו" באוניברסיטת תל-אביב את "יום הנכבה". אבל זה כבר נושא למאמר אחר. בכל אופן, במרכזה של אותה ככר ישנו פסל בו גובר האריה הקטן על האריה הגדול ובכך מסמל את ניצחון היישוב העברי הקטן על האימפריה הבריטית. בעולם בו כמעט אך ורק הכסף מדבר, בו קבוצות משקיעות מיליארדים על הבאת שחקנים ולמעשה "קונות" תארים, אולימפיאקוס פיראוס עם תקציב של מ.כ. הבקעה גנבה לצסק"א מוסקבה עתירת הכוכבים שמני המשכורת את גביע אירופה מבין האצבעות.

שחקנים כמו מילוש תאודוסיץ’ שהובא רק השנה מאותה אולימפיאקוס, לברינוביץ’ שהובא מריאל מדריד, שישקאוסקאס מפנאתינייקוס, קרסטיץ’ שהונחת היישר מהנ.ב.א לאחר ששיחק בבוסטון ובאוקלהומה, חריאפה ששיחק בשיקגו ופורטלנד ומעל כולם אנדריי קירילנקו שחזר הביתה לאחר עשר שנים במדי יוטה גאז’. מול כל הצבא הזה התייצבו חבורה של לוחמים, אולי מפוחדים במקצת, שלמעט ספנוליס, אנטיץ’ ואולי אולי וסילופולוס, אם מישהו מכם הכיר לפני כן עוד 2 שחקנים שלהם אני חותך.

דושאן איבקוביץ’, המאמן המעוטר שכולנו מיהרנו לשלוח הביתה לפני שנים ושבאוקטובר 2013 יהיה בן 70(!!), הראה בפעם המי יודע כמה ששום סכום בעולם לא יכול לקנות ניסיון והביא לאולימפיאקוס גביע אירופה שני בתולדותיה. אגב, גם לראשון מביניהם איבקוביץ’ אחראי באופן ישיר בהיותו מאמן אולימפיאקוס ב-97′. השחקנים שלו, שאפילו הם לא האמינו בטיים-אאוט ההזוי בו איבקוביץ’ הוריד את ספאנוליס לספסל ב-19 הפרש שאפשר לעשות משהו, ישבו והקשיבו לגאון הכדורסל. פרינטזיס, פאפאניקולאו, מנצאריס, סלוקאס וקשליי (מי??) הראו שאחרי הכל על המגרש משחקים חמישה מול חמישה וכל הכסף שיש לך בחשבון הבנק לא יכול לעזור לך כשמולך ניצבת חבורה של פנתרים שרוצים לאכול את הטבעת בהתקפה ואת הראש שלך בהגנה. ואם מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה את שישקאוסקאס מחטיא שתי זריקות עונשין ברצף הוא מוזמן להתקשר למערכת ולקבל חולצה ותקליט. כשתאודוסיץ’ בעל תדמית הלוזר שכבר הגיע פעמיים עם אולימפיאקוס לפיינל פור והודח בבושת פנים החטיא שתי זריקות עונשין רצופות בשניות האחרונות של חצי הגמר מול פנאתינייקוס זה מילא, אבל שישקאוסקאס??

ואולי בכלל איסטנבול היא מקום קסום. מקום שבו קורים ניסים. לפני שבע שנים בדיוק (מישהו אמר מספר טיפולוגי?) ליברפול פיגרה במחצית גמר ליגת האלופות אשר התקיים באיסטנבול 3:0 במחצית מול מילאן הגדולה ובשש דקות קסומות במחצית השניה הצליחה להשוות ולבסוף ניצחה בדו-קרב פנדלים. שלשום, שבע שנים מאוחר יותר באותה איסטנבול חזרו האריות הקטנים של אולימפיאקוס הקטנה והענייה מיוון השסועה והמפוררת כלכלית מפיגור של 19 נקודות עמוק בתוך המחצית השניה לניצחון ענק בשניה האחרונה.

קשה לשכוח את הבעת הפנים של אנדריי שבצ’נקו שניה לפני שהוא ניגש לבעוט ולהחמיץ את הפנדל המכריע שישלח את שחקני ליברפול לקרוע מעליהם את החולצות בשיגעון ולהחזיר לליברפול את גביע אירופה לאחר 21 שנים. אותה הבעה בדיוק היתה שלשום למילוש תאודוסיץ’ ברגעי ההכרעה בעודו מאבד שלושה כדורים ברציפות ושולח את ספאנוליס הבלתי נגמר לתת קטנה לפרינטזיס ולשלוח את שחקני אולימפיאקוס לחגוג גביע אירופה לאולימפיאקוס לאחר 15 שנה.

אז נכון, לא תמיד זה מצליח. מנצ’סטר סיטי אמנם כמעט ובעטה בדלי בו החזיקה כמעט כל העונה אך לבסוף הצליחה בעזרת הכסף הגדול לזכות באליפות אנגליה. גם ריאל מדריד קנתה וקנתה עד שהצליחה לזכות באליפות ספרד. אבל בין כל הכסף הגדול הזה, מהאוליגרכים הרוסים ועד השייחים מנסיכויות המפרץ, לרגע אחד קטן ומתוק אפשר להתרווח על הספה ולחייך. אולימפיאקוס פיראוס אלופת אירופה.

]]> http://2nd-ops.com/?feed=rss2&p=38054 0 http://2nd-ops.com/?p=38037&utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%25a5-%25d7%25a2%25d7%25a6%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%2594 http://2nd-ops.com/?p=38037#comments Mon, 14 May 2012 17:02:09 +0000 ‫ראובן מירן‬ http://2nd-ops.com/?p=38037

 אלבר לונדר, (Albert Londres), העיתונאי הצרפתי, החוקר והנוסע הגדול שעל שמו נקרא פרס ה"פוליצר" הצרפתי. לונדר הגדיר את עצמו כדוברם של אלה שהחברה והמדינה סתמו את פיהם ומנעו מהם לספר את סיפורם: העבדים השחורים, האסירים בבתי הכלא ובמושבות העונשין, חולי הנפש הכלואים בבתי משוגעים, המתחרים בטור-דה-פראנס שנאלצים להשתמש בכדורי מרץ בניגוד לרצונם ואף היהודים המבקשים להם מיקלט מהגזענות האנטישמית, הרדיפות והפוגרומים. אלבר לונדר מוכר לקוראי העברית כמחבר הספר המַפעים והמטלטל "היהודי הנודד הגיע" שאותו הוצאתי לאור בהוצאת נהר ספרים.

ב-16 במאי 2012 ימלאו שמונים שנה למותו של אלבר לונדר וכמחוות כבוד וזיכרון לאיש הגדול והאמיץ הזה, הנה המבוא והפרק הראשון מספרו על סחר העבדים השחורים במערב אפריקה שאני מתרגם בימים אלה ואשר יראה אור במהלך השנה.

ארץ עצֵי ההָבְנֶה

מאת אלבר לוֹנְדר[1]

     הרי לכם אפוא ספר שהוא מעשה רע. איני רשאי עוד להתעלם מכך. הדבר נאמר לי. נאמר חזור ואמור.

     כמו כן הובאו לידיעתי, בקשר למסע הזה באפריקה השחורה, דברים נוספים: שאני בן תערובת, יהודי, שקרן, להטוטן, איש קטן ממש גמד, מנוול, בז למפעל הצרפתי[2], כִּילַי, עלוב חיים, לעגן קטן, סוכן של עסקים מפוקפקים, מטורף, כפוי טובה, פיליטוניסט נִקלה ונחות. ובאשר לאדם היחיד שכינה אותי רב-אמן – הוא השתוקק להודיע לי שהוא רואה בי יותר זמר מאשר סופר.[3]

     כל נושאי הלפידים בעיתונות הקולוניאלית באו לשרוף לי את כפות הרגליים. הוציאו מהדורות מיוחדות מורחבות כנגד דמותי כנמלט. התומכים הנלהבים – אבל מרחוק, כמובן – של הקולוניזציה שיסעו אותי, שיספו אותי, ביתרו אותי מכף רגל ועד ראש בשם ההיסטוריה, הרפואה, הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הכותנה, הזהב, נהר ניז’ר, נהר הסֵן ונהר קונגו. תחת הכותרת: "אלה שלא ישיבו לשאלותיו של אלבר לונדר" ובאווירת אבְלוּת קודרת הצעידו שכלתנים מחמירים בסך את שמות המתיישבים, פקידי המדינה, הסוחרים שמתו בשנת 1928 על אדמתה של אפריקה המערבית הצרפתית, וזאת כדי להוכיח לכל הארץ באורח שאינו ניתן להפרכה שאפּי נמצא במרכז המצח, ליבי בתוך צנצנת של חומצה גופריתנית, לשוני רוויית כוונות רעות ושבעצם הכול מתנהל שם כשורה! מכתבים שהגיעוני עם משלוחי הדואר האחרונים מבשרים לי על התארגנותו של מסע צלב חדש בווֹלְטָה-עילית. אנשים קמים מכל עבר בקריאה כך מחייבת השיגרה! והם מתכוננים לצעוד לא עוד נגד המוסלמים אלא נגד בני האִירוֹקוּאָה, וכולם רבים על הכבוד להיות הראשונים שישברו להם את הפרצוף כהוגן! בינתיים, וכדי לגרום לי להיות סבלני, גוררים את שמונים ושניים הקילומטרים שלי לפני בתי המשפט.

זה שום דבר.

לא-כלום.

      העיתונים הקולוניאליים אינם מציפים את הארץ. הם מרווים רק את המנויים שלהם. האם היה די בכך כדי ליצור דֵעה שאי אפשר לעמוד בפניה? לא בדיוק. ואולם, על אבירי הקולוניזציה להוליך גווייה תחת עיני עמהּ של צרפת, גווייה שתזמין נאצות וגידופים מוצדקים מצדו של היודע-דבר ואבנים נקמניות של הדיוטות. הגוויה הזאת נבחרה. זוועה! זוהי גופתי שלי!

     הנה כך אסתלק, עם הזרם המערסֵל, גופי היקר, המסכן, כבול ללוח שעם, זרועי הימנית גדועה, אשֵמה בכך שכתבה; רגליי מפוחמות, והפרק האחרון[4] (קודם לכן, בגלל הסכנה, הייתי טורף את כל האחרים) פורח בין שיניי כפרח רעיל.

     המימשל הכללי של אפריקה המערבית הוא שהחליט על כך.

     הם הזמינו זה עתה תריסר עיתונאים ותריסר חברי פרלמנט, בתקווה שעשרים וארבעה אנשים אלה יקבעו ויאשרו שאֵלֶה שהתייחסו אליי עד כה כאל אדם ולא כאל חמור, טוב יעשו אם יואילו להבין שאין להם כל יכולת להבדיל בין הגזע האנושי לזה של חיות הבית.

     בשעה זו ממש, שעה גורלית, השליחים-מטעם האלה יורדים לחוף דקאר.

     האדון שר המושבות מגיע לשם אף הוא.

     מי ייתן שארץ סחר העבדים תהיה חנונה ורחומה עימם כולם.

     באשר לי, לא נותר לי לומר אלא מעט, ואלה הדברים: איני מקצץ ולא-כלום מהסיפור שבגללו קראו לי בשמות כה רבים; להיפך, ובמצפון שלֵו לחלוטין, אני מוסיף לו כהנה וכהנה. ספר זה יעיד על כך.

     שכן אני משוכנע עדיין שעיתונאי הוא לא נער מקהלה,[5] ושתפקידו אינו לצעוד בראש התהלוכות[6] כשידו טמונה בסלסילת עלי כותרת של ורדים.

     המקצוע שלנו לא נועד לענֵג איש ואף לא לגרום עוול לאף אחד, אלא להחדיר את העט לתוך הפצע.

     באפריקה השחורה הצרפתית יש פצע. הפצע הזה, הבה נקרא לו בשמו, הוא האדישות לנוכח הבעיות שיש לפתור. והדבר מוביל לאסונות. מי אשם בכך? האשמה רובצת על המטרופולין יותר מאשר על המושבות.

     כשהנורה החשמלית בחדרכם נכבית, אינכם מטיחים אשמה בנורה אלא ברשת החשמל.

     רשת החשמל של המושבות הצרפתיות היא צרפת.

     ובכן, אם הזרם בין צרפת לדקאר אינו חזק ביותר, הרי שבין אותה צרפת וברַזַאוויל,  הוא מנותק.

     לא את האנשים אני מוקיע אלא את השיטה. אנחנו פועלים בתוך מנהרה. בלי כסף, בלי תוכנית כוללת, ללא מחשבה ברורה. אנחנו עוסקים בציוויליזציה כמגששים באפלה.

     מעבר לכך, כושים יוצאים לגלות, אחרים מתים. נס המרד מונף באוּבַּאנְגִי-שָׁארי. ובעוד אנו עוסקים בדיכויו, מיניסטריון המושבות מכריז שהוא אינו מאמין שכך הם פני הדברים ומצהיר שהוא אופטימי.

     וצרפת מאושרת מכך שמַטְעים אותה.

     מה אפשר לעשות לנוכח תמונת מצב שכזאת?

     לטשטש אותה, או לשפוך עליה מעט אור.

     שאחרים יטשטשו, לא אנחנו!

פרק ראשון:

זאת הייתה דקאר 

     זאת דקאר!

     גוש האבנים הלבנות הזה: ארמונו של המושל הכללי.

     לימיננו: גוֹרֶה, האי שספינות העבדים[7] האחרונות פורקות בו את העבדים האחרונים על אונייה בשם המוחזר.

     שם מוזר, שכן איש מעולם לא חזר!

     נוסעי האונייה שלנו היו כבר חבושי כובעים ולבושים בלבן. מאז הבוקר, כולם נטלו חינין. נפרדו לשלום מתענוגות השתייה לרווייה, מהאכילה לשובע, מהיכולת לנשום באופן חופשי, ומעל הכול – מן השׂערות היבשות. באשר לי, בחנתי את האפשרות להחליף את מטפחת האף במגבת . אפשר היה לומר שהשמים והים הושמו תחת שכבת מיקה.[8] הטבע היה דחוס. הייתה זו אפריקה האמיתית, המקוללת: אפריקה השחורה.

     רציף "המעמיסים המאוחדים" המתין לנו. הבֶּל-אִיל[9] הטילה עוגן.

            "תישארו איתנו," הפטיר הרב-חובל, "זוהי ארצו של השטן!"

      כבר הגעתי לדקאר בעבר. נזכרתי, הייתה זו שעת לילה, בחודש ספטמבר הקשה. החום עלה מן האדמה, בקע מן הקירות, נפל מהשמים. הנוסע חווה את חוויית הלחם הנאפה בתנור. העיר נראתה ספוגת עצבות מדכאת. שוטטתי אז לכל שנשאוני רגליי ללא חשש שאלך לאיבוד, כיוון שחשתי שהעיר אינה גדולה. דקאר, שער האימפריה השחורה שלנו! מה הסתתר מאחורי שעריה? מהמגע הראשון הזה, הנה שני זיכרונות: מנגינות הפטיפון שהתנגנו בִּרחובות הרובע המינהלי, נעימות אירופיות שנשׂרכו כמו גוֹלים בארץ שבה חשו אבודים. ולמטה יותר, בחדר האוכל של בית מלון המכונה "מֶטרוֹפּוֹל", כמאה לבנים, צעירים ברובם, ללא מקטורן, בלי אפודה, בחולצה פתוחה החושפת חזה עירום, מניפים בכבדות מזלג בו נעוצה פיסת בשר זול שאינו מפתה אותם כלל. המתיישבים!

     פעמיים אחרות לא יכולתי להגיע לדקאר. חל איסור. דקאר הייתה נתונה בהֶסגר. הספינות נמלטו ממנה במלוא הקיטור, חומקות ממַדֵיירָה או מהאיים הקנאריים ישירות לפֶּרְנַמְבּוּקוֹ או לריו דה ז’ניירו. היה זה בזמן הקדחת הצהובה.

     זמנים יפים! קדחת נאה!

     זה לא מנע מצרפת לנום את שנתה. מי ידע? ובכל זאת…

     "בוא," קראו לי במכתב שמצאתי בשובי מאחד המסעות, "בוא ותראה קצת מה קורה בדקאר. הגענו כבר למאה ועשרים ושמונה מתים (לבנים). אפשר לפרוץ את ההסגר אם לא מצהירים על זה. אנחנו שומרים לך כּילָה בביתנו… בוא."

     חלום הבלהות נמשך חמישה חודשים. מת וחצי ליום! הנשים והילדים עזבו. נותרו רק הגברים, וזה היה הדבר הנכון לעשותו! הכומר שקבר הבוקר נקבר למחרת היום – קבורה אזרחית! בגופה המאה וחמישים הגיעו רופאים מהוללים מפריז, על כתפם ציוד לקטילת יתושים. יש לדעת שהקדחת הצהובה נגרמת על ידי יתוש ששמו סְטֶגוֹמִייה. לא היה אפשר לשאול את היתוש שעקץ אותך אם הוא סטגומייה. הם לא מדברים, בעלי החיים האלה! תביטו בפרצופו של מתיישב בכל פעם שהתגרד, כלומר כל היום וכל הלילה!

     פִּרסמו צווים ונקטו באמצעים. על הדלתות והחלונות להיות מרושתים. אין לאכול או לישון אלא מתחת לכּילָה. החל מהשעה שש, אין לצאת מהבית בלי לנעול נעליים גבוהות, ללבוש שרוולים ארוכים וכפפות ולחבוש ברדס.

     ככה חיים.

     דקאר הייתה רדופת רוחות רפאים עוטות כפפות וחובשות ברדסים.

     אם לא תשכחו שמיד עם רדת הלילה יהיה חם קצת יותר מאשר במשך היום, תקבלו מושג לגבי הסיפוק שחשו המטיילים הלבושים כך בטעמם את צינת הערב.

     מאה ותשעים ושבעה מתים, אומרים השלטונות.

     יותר משלוש מאות, אומרים המתיישבים.

     האמת קבורה באדמה.

     השעה שש! מחברים את הכֶּבֶשׁ לאונייה.

     הפקידים הקולוניאלים חשים במתח שצובט להם את הלב. הם לא יודעים בעצם לאן הם הולכים, האנשים האלה. האם ימשיכו לדַאהוֹמֵיי, לגינֵאָה, לסודן, לחוף השנהב, לטוגו, לווֹלְטָה עילית, לניזֶ’ר? האם מסעם הגיע אל קיצו? האם יש לפניהם עוד עשרה, עשרים או שלושים יום במכונית, על דוברָה, בטיפּוּאָה[10] מישהו יבוא ויתלה הודעה על גורלם במסדרון.

     מישהו תלה. הנה הם מתגודדים סביב דף הנייר החתום בשם:"קַארְד,[11] מושל כללי". צעקות! מחאות! מילות גנאי! התרסות! נשמעות מילים גסות. אישה נשבעת שהיא לא תתלווה לבעלה לזִינְדָר. הסגן הזה, שביקש להיות מוצב בטימְבּוּקְטוּ והראה לנו את הציוד הצבאי המדברי שלו, שולחים אותו לחוף השנהב! וזה שקיווה להישאר בחוף –נשלח למדבר סהרה. בני הזוג הזה, שבילו עשר שנים באזורים לחים סביב הלָגוּנוֹת של אַבּידגַ’אן – משוגרים לארץ יבֵשה – וַואגַאדוּגוּ!

     "אני אמות מזה," מכריז הבעל, "וגם את אשתי. קַאדְר רוצה לפשוט לנו את העור, אז שייעשה את זה מיד! הנה," הוא אומר לנציגו של הפְּרוֹ-קונסול,[12] "תביא לו אותו כבר הערב. הוא יעשה מזה נעליים לאשתו."

     אבל האישה לא רוצה לתת את העור שלה כדי שיעשו ממנו נעליים למאדאם קארד.

     "קח! קח את זה כבר!" ממשיך לצעוק האיש שלא אוהב את ארצות היובש, "אחר כך הוא ייקח לנו את העצמות בשביל הכלב שלו!"

     הכול בגלל הדלת המסתובבת.

     הדלת המסתובבת הומצאה על ידי האדון קארד.

ספינת עבדים צרפתית, 1914

      בעבר היו הפקידים הקולוניאליים משרתים באותה מושבה במשך כל תקופת שליחותם. כיום, האדון מרקיד אותם ממקום למקום. הם לא אוהבים את הריקוד הזה. להיות פקיד קולוניאלי אין פירושו להיות בעל אופי הרפתקני. הקריירה הזאת התברגנה באופן מסוכן. לא עוד ההתלהבות הראשונית, הקולוניזציה הרומנטית, הסיכונים המבוקשים, הביקתה בבָתָה,[13] כיבוש הנפש השחורה, המוּסוֹ[14] הקטנה! עכשיו מגיעים לכאן עם האישה, הילדים והחותנת. זוהי המושבה ברוֹלִים![15]

     יורדים לחוף.

     "הלו, הלו! סבל!"

     " סבל?" משיב לי חבר לדרך, "אתה נגוע בשיגעון האריסטוקרטיה. בסנגאל הכושים לא מְסַבּלִים, אדוני, הם מצביעים."

      וביורדו בכבש האונייה הוא ממלמל: "הם מצביעים! הם מצביעים! ובקרוב הם ירקדו גַאבוֹט!"[16]

     היי שלום, בֶּל-אִיל! הפליגי לבואנוס איירס להעמיס את הבשר הקפוא. היֵה שלום, רב חובל רוּסְלֶה, זאב ים ותיק ויקר, עוד נראה אם אכן כאן היא ארצו של השטן! והנה אני כבר קרוב לכבשׁ. אני נעצר. אי אפשר לעבור. איש לבן ואיש שחור מתקוטטים שם, חובטים זה בזה בידיים וברגליים.[17]

    "‘תה מרביץ?" אומר השחור, "אה! ‘תה מרביץ? כאן לא צרפת, זה סֶנֶגאל, ‘תה להבין? סנגאל, מולדת שלי, כאן, בית שלי, ‘תה להבין?"

    הכושי הופתע בעודו בודק מבפנים ומקרוב מדי את אחד התאים. נער הסיפון גירש אותו משם כשהוא משתמש יותר ברגליו מאשר בידיו.

     "כאן," הוא השיב, "כאן זה צרפת, ואם תעלה לפה עוד פעם…" והצביע על נעלו.

     "אתה, אם ‘תה יורד מהאונייה, אני להביא אתה למשטרה, ‘תה להבין? פה סֶנֶגאל, הה? פה לא צרפת!"

     והוא יורק כאילו כדי להטביע באותה רקיקה את נער הסיפון, את האונייה ואת כל הלבנים וכל הפַּקלאוֹת שלהם בבוז ענק.

     עדיין לילה שחור משחור כשאני יורד לחוף הארץ הכושית הזאת. וגם הפעם לילה.

     וּוֹלוֹפִית[18] קשישה נשענת על שער הברזל של הנמל, מעשנת מקטרת.

     "ערב טוב," אני אומר לה.

     "הִים! הִים!" היא משיבה.

     זאת הייתה ברכת השלום היחידה של ארץ סחר העבדים.

     הלכתי העירה.

     הנה! הדואר החדש כבר גמור. זה ממש לא חבל! הבניין הקודם היה מגעיל כל כך שאי אפשר היה ללקק את הבולים שמכרו שם. אבל הכול כל כך עצוב! מה? כבר אין מרפסות של בתי קפה על המדרכות, המרפסות הישנות והטובות האלה, חזותה של המולדת, שצרפת מקפידה לייצא לכל המושבות שלה? מה קורה כאן? קורה שהאמצעים שננקטו נגד הקדחת הצהובה עדיין לא בוטלו. הסְטֶגוֹמִיָה עדיין בכושר? איפה מכונת הפְלִיט[19] שלי? עליי לאחוז בה ולפזר לפניי ענן מגן. המרסס נשאר אצל החנווני. אילו ידעה זאת אימי! מה שנכון זה שהשרצים האלה הכי אוהבים דם טהור וטרי. ואולם…

     דקאר איננה עוד אלא כילה אחת גדולה. המסעדות מרושתות. האנשים בחלונות, המְדַמים לעצמם שהם שואפים אוויר, נמצאים גם הם מאחורי רשתות מתכת. שני המתיישבים האלה, הלוגמים את האפריטיף שלהם, מתמוגגים מנחת במרכזו של מְזווה נטוע באיזה גן. ככל הנראה, עקרת בית זהירה וחסכנית הֵגֵנָה על המצרכים מפני החתולים והזבובים כדי לבשל אותם בבוקר שלמחרת! נדהם ונבוך אני מביט בהם, והם:

     "נו, נָחַתָּ?"

     אני ממשיך בדרכי.

     על האדמה אני שומע את נקישת צעדיי… צעדיי המקישים על דלתה של אפריקה.

על סיפונה של ספינת העבדים

תרגם מצרפתית והעיר: ראובן מירן 2011 (C) הספר יראה אור במהלך 2012 בסיוע המכון הצרפתי.

שימו לב לתחקיר שפורסם בערוץ 2, על ידי הכתב האמיץ והחרוץ חיים ריבלין, שמזכיר לכולנו שעיתונאות אמיתית היא שליחות בשם הציבור.

זהו תחקיר על מפעל האסבסט "איתנית" בנהריה, שמראה בצורה בהירה וחדה כיצד כסף ורווחים מניע בעלי הון לעשות הכל, כולל לפגוע ביודעין בבריאותם של עובדים ואזרחים, עד כדי כך שהם מתים בסבל ממחלה אכזרית.

נהריה – מקום שני בעולם (!!!) בתחלואה בסרטן נדיר שנגרם מחשיפה לאסבסט.

למרות שתחקיר הזה עוסק במפעל אחד, בעיר אחת – זוהי רק עוד דוגמא לשיטה המנהלת את כל העניינים בארץ ובעולם: ממשל הכסף.
בתחקיר על מפעל האסבסט בנהריה, תמצאו טכניקות לוחמה של אנשי הון בדיוק כמו בתחום הסיגריות, הסלולר (תחקירים כאלה על הסלולר הרי יפורסמו בעוד כמה שנים, כולנו יודעים את זה), תעשיית התרופות וכל תחום שתרצו.

השיטה תמיד אותה שיטה בממשל הכסף: כסף בא לפני אנשים. אנשים לא נספרים. חיי אדם לא נחשבים. הכסף שולטטטט!!!!. ואיפה אנשי השלטון בסיפור הזה שאמורים להגן על הציבור שבחר בהם? חלקם, הולך לפגישות עם בעלי ההון בבית מלון. חלקם עוזר למצב מסוכן להישאר עוד שנים ארוכות. הון-שלטון.

האם למישהו עוד יש ספק למה צריך לעשות כאן מהפכה מן היסוד?

לפני שתראו את הכתבה שימו לב לכמה נקודות מלבבות במיוחד:
1. המפעל לא יידע את עובדיו שמדובר בחומר מסוכן ולא סיפק להם אמצעי הגנה, למרות שהסכנה הוודאית לחלות בסרטן הייתה ידועה לבעלי המפעל ובעולם כולו.
2. המפעל מימן פרויקטים עבור משרד העבודה שאמור לפקח על המפעל.
3. מי חבר בוועדה הממשלתית לאבק מזיק שאמורה לפקח על המפעל? – מנכ"ל המפעל.
4. המנכ"ל הקודם של המפעל מקים את אגודת הידידים של בי"ח נהריה. סלסלות שי לחגים נשלחות לרופאים.
5. המפעל יוזם פנייה לאוניברסיטה העברית כדי לממן מחקר שיראה שאסבסט לא מסוכן – זאת אחרי שבעולם כבר נקבע באופן ודאי שאסבסט מסרטן.
6. גלעד ארדן השר לאיכות הסביבה: "שנים ארוכות היה סוג של קשר שתיקה ואני לא יודע לומר אם הוא נגרם בגלל העוצמה הכלכלית והחיבורים של מפעל "איתנית" או בכלל בגלל שאנו יודעים שכשלהון יש לפעמים אינטרסים כלכליים מאוד מאוד גדולים, לא תמיד השלטונות עושים מה שהם צריכים לעשות".
7. כדי לחמוק מתשלום פינוי הקרקע המזוהמת בנהריה, על פי חוק שהצליח בדרך נס לעבור בכנסת (אחרי לוחמת לוביסטים שם), מזמן בעל המפעל העשיר את מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה לפגישה במלון בהרצליה. המנכ"ל בא.
8. מיקי פדרמן, בעלי המפעל ואחד מעשירי ישראל, לא רוצה לשלם עבור הפינוי של החומר שמזהם את אדמת נהריה. הוא פונה לבג"צ. למשרד לאיכות הסביבה הוא כותב: "אנחנו לא כספומט".

ולסיום, הפתיח לכתבה הכתובה:

מיקי פדרמן הוא מהטייקונים העשירים בישראל, כבעל השליטה ב"אלביט מערכות" שמגלגלת מיליארדים וכמי ששולט ברשת "מלונות דן" הוותיקה. עוד לפני כן, החזיקה משפחתו במשך עשרות שנים במפעל "איתנית" – מה שהיה בעבר סמל הגאווה של נהריה. האם קיים קשר בין פעילותו לבין דירוג האזור שבו פעל לשני בעולם בתחלואה בסרטן נדיר?

נכבה. המילה הזאת שעכשיו מתעקשים לנכש אותה מתוך השפה ומתוך ההיסטוריה, וכידוע ככל שינסו להסתיר אותה, ככה תצוף ותעלה ואיתה הכאב והמוגלה והזכרונות ההיסטוריים. הפגישה האישית שלי עם הנכבה היתה לפני עשר שנים, כשיצאתי למסע בעקבות החיים של אבא שלי, כתחקיר לסרט שעשיתי עליו לציון יום השנה למותו.

אבא שלי נולד בקרני חיטין כפר ערבי ליד הכנרת (לא, לא כפר חיטין הישוב היהודי שהוא אחד מישובי חומה ומגדל והוקם ע"י עולים מבולגריה). כפר חיטין שכן ככל הנראה ליד קבר יתרו וליד אזור הקרבות הידוע בין הצלבנים לסלח א דין. ידעתי שהכפר הוחרב במלחמת השחרור, אבל הייתי משוכנעת שאמצא כמה חורבות פוטוגניות לצילום. הסתובבתי שם כמעט יום שלם. ניסיתי לשאול אנשים, לקחתי טרמפ בחור ערבי מהסביבה ותחקרתי ו… גורנישט. איש לא ידע כלום. איפה בדיוק עמד הכפר, למה הוחרב והאם נשאר איזה רמז. אבן. עץ. משהו…

כלום לא נשאר. אפילו לא זכרון. ואבא שלי איננו, וגם סבא וסבתא שלי, אז אין את מי לשאול.

***

רחל יקרה,

האם את זוכרת כיצד הגבת כאשר סיפרתי לך את סיפור הלימון? אותו לימון שלקחתי מהבית בו גרת, הלימון שאת קטפת בעצמך מן העץ? אותו לימון בצורתו המופלאה, שהיה מורכב משלושה לימונים מאוחים יחד? את הלימון ההוא, שאי אפשר לשכוח, נטלנו כדי לשים בחדר האורחים במקום מגורינו באל – בירה. ימים ספוירם לאחר מכן נאסרתי. ואז, כלומר לאחר חצי שנה, כשיצאתי מהכלא, באת לבקרנו. ואנחנו דיברנו על זכרונות הילדות, על ההיסטוריה ועל המולדת, על קשר ומחויבות, על שנאה ואהבה. וכאשר לאחר חצי שנה נוכח אותו הפרי שקטפת, כאשר ראית אותו שמור, מוגן, הגבת, רחל, במילים שאינני שוכח: "כה מופלאים רגשותיכם, כה אמיתיים ואציליים" והוספת ואמרת: "אכן התחלתי להבין את משמעות הקשר למולדת, את משמעותם של זכרונות הילדות, את משמעותן של כל המילים האלה עבורכם."

סיפרתי לך על אבי ועל אותו לימון, איך התעוררתי משנתי באחד הלילות הגלמודים לשמע קול בלתי מוכר, פניתי לכיוון מקור הקול וראיתי את אבי הזקן, העיוור, כשהוא אוחז בלימון בשתי ידיו, מקרב אותו אל שפתיו ומנשקו שוב ושוב, מנותק מן העולם כולו, בבדידות מוחלטת, רק הוא והלימון, והיה מחבק אותו במסירות ושוטף אותו בדמעות הזורמות מעיניו הכבויות.

האם את זוכרת כיצד הגבת כשסיפרתי לך על המקרה ההוא?
דמעותייך זלגו בשטף על לחייך, בכאב צורב ובאהבה, ואמרת: "איזה אב גדול, איזו מסירות…"

כן, רחל, הלימון לגבינו אינו פרי בלבד, אלא הוא זכרון הילדות הטמון בכל אחד מאיתנו. הוא האהבה, יתר על כן, הוא המולדת.

מרפסת ביתו של ואליד חברי, במחנה הפליטים ג'ילזון (1999)

*

… כך נעקרנו, רחל. נעקרנו.
כשאנחנו משאירים מפלסטין את רוחנו, תקוותנו, ילדותנו, את שמחותינו ועצבוננו. השארנו את פלסטין כשהיא מאוהבת בטאבון ובפרי הלימון והזית. השארנו אותה בשדות, בוורדים ובפרחים. השארנו אותה בעץ אל פתנה, הנישא אל על בגאווה בפתח ביתנו ברמלה. השארנו אותה בקברי אבותינו. השארנו אותה בעתיקות, באנדרטאות ובהיסטוריה. השארנו אותה בתקווה…

(מכתבים לעץ הלימון / באשיר אל חיירי.
מערבית: דניאלה ברפמן. הוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. 1997)

בוקר. מיץ תפוזים שנסחטו לפני מספר מועט של דקות. פת לחם. כוס של תה. ירוק. העיתון פרוש על השולחן. הכותרת זועקת: "דו"ח מקיף: אם לא נעצור את גידול אוכלוסיית העולם צפוי אסון סביבתי" [1]. עד 2050 צפויה אוכלוסיית העולם לחצות את סף 10 מיליארד. אמנם ברוסיה, ארה"ב, אירופה, סין ואוסטרליה מספר הלידות לאישה נמוך מ-2.1 (משמעות הערך 2.1 הוא שוויון. כלומר יציבות. אין גידול ו/או צמצום של האוכלוסייה. ערך נמוך מכך משמעותו צמצום האוכלוסייה במדינות הנ"ל). אך לעומתן, שיעור הלידות לאישה  בחלקה הדרומי של אפריקה, מדרום לסהרה, עולה על 4.2 (משמעות הדבר – הכפלת האוכלוסייה בתוך עשור. לשון אחר: להקים עיר, כל שבוע, עבור מיליון תושבים). או-קי, אמרתי לעצמי, הרי לכם נושא שיש לדון אודותיו בטריבונל החודשי.

התמיילתי עם החבר’ה. התקשורת כיום – קלי קלות. לא כמו פעם: קסת, דיו, קלף, חותם, שליח. ותוך דקות ספורות קיבלתי OK. ואפילו צוין כי המייל נשלח מהטלפון הנייד… בלי לעשות פרסומת למוצר כזה או אחר.

פריז. הגדה המערבית. בית-קפה. כסאות ושולחנות הפונים אל הרחוב. הצגה מתמשכת. חגיגה נודדת. התיישבתי אל השולחן. שולחן עגול. מפעם לפעם מכנס אני "שולחן עגול". פורום של אנשים. כל אחד ותחומו. מתקבל איגבור. עברות המלה סינרגיה. הפעם תורה של פריז לארח. בפעם הבאה ניפגש בקוסקו. בפאב של פאדי. שהוא הבר האירי הגבוה ביותר בעולם…

וביום ה"ע" ובשעת ה"ש" התייצבתי ביעד שנקבע כמקום כינוס הטריבונל. אם תרצו תוכלו לקרוא לכך "הפרלמנט". כהרגלי, הגעתי ראשון. התמקמתי אל מול פני הרחוב. להספיק להתבונן בהצגה היומית, החד-פעמית, המשתנית בכול חלקיק נתון של סקלת הזמן, לפני שנצלול אל תוככי התיאוריות בלא יכולת של ממש להשפיע באמת על מהלכו של כדור הארץ.

הנה חולף לו הרוקי מרקומי. בריצה. כמובן. עימול הגוף, בבוקרו של יום, בטרם יקישו האצבעות על קלידי המקלדת. ואחריו רצים, איך לא, ג’וני ווקר, קולונל סאנדרס וקפטן אמריקה. מזיעים, מתנשפים, אל מול קלילותו של הרוקי, אך בכול זאת שומרים על מרחק נאות ממנו. בפיגור אופנתי טופף ובא ידידנו פו. בעל העקרונות. הוא בכלל נראה כזקוק למנוחה טוטלית. גם ג’רום ק. ג’רום מסתובב בסביבה. ומקטרתו נעוצה בפיו. הבעיה היא שגם בפיותיהם של הפקד מגרה ושל רנה מגריט נעוצות מקטרות. מיהו מי?

לעת הזאת כבר התייצבו ארבעת המוזמנים לפגש. תומס [2], צ’ארלס [3], קרל [4] והרברט [5]. הזמינו החברים קפה של בוקר או בירה של ערב והסבו אל השולחן. ושאלתי: "מה יהיה? כולכם קיבלתם את הכתבה. דומה כי הגזע האנושי מתרבה ללא הרף, משאבי העולם הולכים וכלים, ואו-טו-טו תשיג האוכלוסייה את סף הנשיאה של החלד. היו לכם מספר ימים להתכונן. ודעתכם מהי?".

הצטלב ידידנו הראשון, תומס, פתח ואמר: "חברים. אני פסימי. ואפילו מאוד. אוכלוסיית העולם גדלה בשיעור מעריכי. דהיינו בטור הנדסי. ייצור המזון שלו היא זקוקה, לעומת זאת, גדל בשיעור ליניארי. טור חשבוני. מכאן עולה כי בקרוב, יחצה עקום גידול האוכלוסייה, את עקום גידול ייצור המזון, ואז תתחולל הקטסטרופה. חוסר המזון יוליד רעב. תמותה וצמצום האוכלוסייה."

"לא ולא." טען צ’ארלס. "לא כך יהיה. יופעל עיקרון הברירה הטבעית." לדבריו של צ’ארלס יחול שינוי פנימי. שינוי בהעתקה מדור לדור. "כן. אני יודע," נאנח. "אנשים חושבים שתורתי מתבססת אך ורק על כך שהחזק הוא שישרוד."

הרברט, כמנהגו, חלק עליו: "כידוע לכם סבור אני שהאורגניזם מתפתח באופן מתמיד לכיוון של התאמה לסביבה. נכון, אני טבעתי את המושג ‘ברירה טבעית’ שידידנו המלומד הזכיר אך לפני רגע. ואולם, רואה אני אתגר בדבר. כאשר  הציידים/לקטים נקלעו למצוקה הם הצליחו לביית בעלי-חיים וצמחים. כך גם חשבו במאה ה-18. והופיעה המהפכה התעשייתית. המשבר יניע את האדם להמציא, לפתח ולנוע לכיוון של עולם טוב יותר. כל משבר מוליד קפיצת מדרגה של האנושות. ורבותי, מדבר אני על עובדות. ולכן, לעומת קודמיי, אני אופטימי."

קרל חבט בשולחן. "אינכם רואים? אין קשר בין השניים. בין גידול האוכלוסייה וייצור המזון. מזון אינו חסר. יש מספיק מזון בשביל כולם. הבעיה היא חברתית. יותר נכון – אי שוויון חברתי. חלוקת המזון אינה שוויונית. אם יחלקו את המזון, שווה בשווה לכול נפש, לא נגיע למצב הקטסטרופלי שצייר בפנינו תומס. ועוד אוסיף, בניגוד להרברט, לא החברה כי אם הדאגה ליחיד היא מטרת העל של האנושות."

ואני? אנא אני בא? התיאוריות הנ"ל קיימות גם היום. מן הסתם קוראים להן נאו-… תומס קון כבר כתב שתיאוריות אינן ניתנות לאימות. ונותר רק לנסות ולהפריכן. אך איך אפשר שלא להסכים עם קרל. רואים זאת, בכול יום נתון, על המרקע/המסך. כל העזרה שניתנת בעת אסון אינה מגיעה ליעדה. בדרך היא מתפוגגת. נגזרים הקופונים והפליט נשאר חסר כל. ואיך אפשר שלא להיות אופטימי. וזכרתי את שאמר לי נכדו של ראש העיר: "מה טעם לחיים אם אינך אופטימי?"

[1] צפריר רינת, הארץ, 29 באפריל 2012, ע’ 7.

[2] תומס רוברט מלתוס (1766 – 1834). אנגלי. כומר, דמוגרף וכלכלן פוליטי.

[3] צ’ארלס רוברט דרווין (1809 – 1882). אנגלי. חוקר טבע.

[4] קרל מרקס (1818 – 1883). יהודי-גרמני. פילוסוף.

[5] הרברט ספנסר (1820 – 1903). אנגלי. סוציולוג ופילוסוף.

מכורות ונפגשות ללא כסוי פנים או שמות בדויים. אוהבות אותךְ – ג’ני, ריצ’ל, גו’אן, אמילי, ברברה, מישל, לורה, כריסטי, קרין, סילביה… כי עוד משחר ילדותינו אנחנו רדופות ב’פנטזיית החתול הַיָשֶן’. ג’ינג’י, שחור לבן, מנומר, סיאמי, פרסי, בריטי, מצרי – על השולחן בסלון, עדן החלון, מפתן הדלת (על השטיחון) או במובן מאליו – במיטה, מעל או עדיף מתחת לשמיכה.

בואי היי לי אם ואחות ונתאחד לנצח נצחים בחיקו הרך של הנמר הבייתי, נצוף דרך מציאות שוחקת ולא כבורג בקואופרטיב שרירותי, אלא כאוסף יחידני בממלכת יופי. זה בפואטי, אך בישיר מדובר בנשים שהן כבר לא ילדות ולא מוצאות מנוח אלא רק בדימוי נוכח – תנוחת שפם, פאר זנב או ריח פרווה יכולים להניף או לרסק במכה הכל.

ולכן חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה (Cat therapy for women), כך חוזרת ומדגישה סוזנה, מנחת הקבוצה המצויצת שלנו. לא שהשתכנעתי בכזו קלות שעליי להצטרף, אני הרי לוקה בחרדת קבוצות מלידה, אבל לאחר ששרפתי סיר שלישי של אורז וכמעט הקמתי שריפה בגלל בהייה דרוכה בתנומת חתולי, סימנתי לעצמי קו אדום.

כבר חודשיים וחצי שאני שם, עם סוזנה והבנות ולהודות על האמת בצער – ההתמכרות שלי החריפה. במקום להתמודד עם התשוקה באופן פרטי, במחיר מדיד של כמה סירי נירוסטה, שק בסמטי וביטוח דירה כולל – קרה שהשיתוף והאזנה לסיפורן של האחרות –  שחררו בי כל רסן והדחף החל משתלט על כל שעות היממה ביתר עצמה ובנוסף, גם על כל אמצעי הביטוי. לפני שפסעתי אל תוך עולמה השעיר של החָתוּלוֹתְּרָפְּיָה, נהגתי לחטוא במשחקי מחשבות ותצפיות בלתי ראויות, בלבד – ללא ביטוי גשמי, אבל אחרי שחברתי לקהילת הבנות הזו ומן הסתם בהיפוך גמור לתרחיש טיפול אופטימלי – המדרון הפך חלקלק ונשאבתי להיפר חמדנות רב-תחומית של לכידת האוביקט.

בְּצילום:

 בְּציור:

 ועושה רושם שעכשיו גם בכתיבה….

אבל יש גם חריץ בקצה המנהרה, או כפי שנוהגת לנסח סוזנה: יחד נמצא תיעול של חיסרון אובססיבי ליתרון רדיקלי (Together, we will find a channeling of this obsessive disadvantage into a radical advantage.) בכנות, לא חשבתי שמשפטים דמגוגים כאלו יכולים באמת לעבוד במציאות, אך במפגש האחרון שלנו, פתאום הבנתי שזה קורה לי בממשי. אחרי שסיימתי לצייר (בהזמנה) למישל, כרטיס ברכה ליום ההולדת של אחותה (בעצמה ג’אנקי לא קטנה של חתולים), שחל בשבוע הבא והבאתי לה אותו למפגש, נוצרה לפתע בגורף דינמיקה של סחף עתידי, תסיסה וכמעט התנפלות. מסתבר שאוגוסט – ולא במובן המטאורולוגי, הולך להיות חם. לכל אחת מהן, לפחות אריה אחד בבית.

רבין נרצח, ישראל עדיין כואבת ובוכה (אחר כך זה יעבור לה)

הישנו קשר בין הסתה לאלימות?

צריך לרדוף אותם בכל הדרכים, ואם יהיה צורך לחוקק חוק בכנסת כדי למגר את האויב המסוכן הזה, זה מה שנעשה. מדובר בכשל חיסוני, חיידק פנימי כזה יכול להרוס את החברה הישראלית. זה אויב שמאיים על קיום המדינה (חבר כנסת מיכאל בן ארי מתאר את אהבתו לארגוני השמאל)

                                                          ****

א.

האם מילים יכולות להרוג?       כבר היו בהיסטוריה חברות שבהן הרוב השולט נקט בדה-הומניזציה כלפי מיעוט באוכלוסייה. במאה הקודמת זה נגמר בתאי גזים. בסופו של דבר כמה זמן אפשר להתאפק כאשר טוחנים לך השכם והערב שמישהו לא באמת שייך למין האנושי. הרי גם ביחסים שלנו איש אל רעהו אנחנו איננו סמל החסד והרחמים. אך השאלה הגדולה מכולן  הראויה להישאל תהיה, האם באמת ישנו קשר בין הסתה לבין פעולות אלימות הננקטות כלפי אלה הנתפסים כראויים לכליה, והאם ניתן יהיה להוכיח את זה.

מאז רצח רבין התפתח בחברה הישראלית דיון מעניין ולפעמים גם מרתק בשאלת הקשר שבין ההסתה לתוצאותיה, ונחמד לפעמים לחזות בפליק פלק לאחור שמבצעים בעמדותיהם מעת לעת אלה הלוקחים בו חלק.

דבר אחד ברור, החברה הישראלית מחליקה על מדרון חלקלק כבר זמן רב מדי. לאן שלא תביטו תגלו שאנחנו חברה אלימה, עצבנית ולא סובלנית. המונח "דמוקרטיה" הפך למושג גנאי בחברה הישראלית ממש כמו המונחים "שמאל" "אינטלקטואלים" ו"יפי נפש". החברה הישראלית בזה לחלש ולאחר, ומתבוננת על המציאות כאילו היא תוכנית הישרדות שבה יש רייטינג גבוה לערכים שליליים. ותמיד תינתן עדיפות לבחור האלים, לתחמן, לחתרן ולמתעלל. כמעט ואין להתפלא שנשיא יושב פה בכלא על עבירות אונס, ועוזר ראש ממשלה מטריד נשים מינית.

מחקר שהתפרסם לפני כשנה (2011) מאשר: כמעט מחצית מבני הנוער היהודים בעד שלילת זכויות יסוד לערביי ישראל. סקר מקיף בדק את עמדותיהם של צעירי ישראל, יהודים וערבים, במגוון רחב של נושאים – בהם לאומנות, דמוקרטיה והיחס למוסדות המדינה. התמונה המצטיירת: הצעירים בישראל של 2010 מאמינים פחות בערכי הדמוקרטיה, נוטים למרדנות ואלימות, גזענים יותר ורבים מהם התייאשו מהסיכוי לשלום. כמו- כן, הם גם ימניים ולאומיים יותר. (ומאז חלפו שנתיים) (מתוך מחקר הנוער השלישי שערכה "קרן פרידריך אברט" בשיתוף מרכז מאקרו לכלכלה מדינית. תוצאות המחקר שנערך ע"י מכון דחף בניהול מינה צמח, מוצג בספר "גם וגם סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל")

כמעט מיותר לשאול איך הפכנו לחברה שכל כך בקלות מוכנה לשלול זכויות מאזרחיה. בשנים האחרונות חצתה החברה הישראלית כל כך הרבה קווים אדומים. בהתחלה בפעילות חוץ פרלמנטרית עיקשת של ארגונים ותנועות שנתפסו כשוליים סהרוריים וכעשבים שוטים (שלמרבה הצער קיבלו לגיטימציה כזו או אחרת למעשיהם). אבל כבר כמה זמן שאותם "עשבים שוטים" ממשיכים את פעילותם האנטי-דמוקרטית בראש חוצות מתוך הכנסת. אנשים שעד לפני כעשר שנים היו אמורים לשבת בכלא יושבים היום בכנסת. היום אפשר לומר באופן נחרץ שעיקר הפעילות האנטי דמוקרטית וההסתה מתבצעות מתוך בית המחוקקים, מהכנסת.

ב.

צריך לרדוף אותם!         זמן קצר לאחר החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם, קרא ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי "לרדוף את אויבי ישראל (כלומר ארגוני השמאל)" והשווה אותם לחיזבאללה ולחמאס.

"פועלים כאן במדינת ישראל גופים שמבקשים לחסל את המדינה היהודית, אלה בוגדים, לא פחות מזה, הם הופכים להיות הרודפים של חיילי צה"ל, הם רוצים לסרס את כוח העמידה שלנו", התריס בן ארי בחמת זעם ובשמץ של קנאה הוסיף "אני רואה את החבר’ה מ’שלום עכשיו’, כל אחד עם רכב צמוד, כל פקיד זוטר עם הציוד הכי טוב. מי מממן את זה? שונאי ישראל הכי גדולים מממנים את זה". עכשיו לאחר שהיטיב כל כך לתאר את ארגוני השמאל ואופיים, התגבר בן ארי כארי ועבר מדיבורים להגדרת היעד, הדברת ארגוני השמאל "מדובר בחבורה של נהנתנים-סחטנים, שאומרים שהם כאילו אידיאולוגים. צריך לרדוף אותם בכל הדרכים, ואם יהיה צורך לחוקק חוק בכנסת כדי למגר את האויב המסוכן הזה, זה מה שנעשה. מדובר בכשל חיסוני, חיידק פנימי כזה יכול להרוס את החברה הישראלית. זה אויב שמאיים על קיום המדינה".

כמה זמן אחר כך הבהיר הממשל האמריקאי את דעתו לגבי אנשים מסוגו של מיכאל בן ארי כאשר סירב להנפיק לו אשרת כניסה לארה"ב בגין "חברותו בארגון טרור" (הכנסת?).

משלושה יוצא אחד (ביל קלינטון)

ג.

קו פרשת מים                      בזהירות רבה אפשר לומר שמסתמן איזשהו קו פרשת מים שממנו הלכה והחריפה השאלה בנוגע להסתה ותוצאותיה. בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. ב-2 באוקטובר כבר נערך טקס פולסא דנורא מול ביתו של רבין בירושלים. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב’ התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין. בתום ההפגנה, כמה מאות מהמפגינים צעדו מהכיכר לכנסת ושם השתוללו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת, והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה.

היו מי שהתריעו מפני פגיעה ברבין על ידי פעילי ימין קיצוני. למשל, אריה כספי כתב בעיתון "הארץ" שבועיים לפני הרצח: "‘רבין בוגד’ הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת."‏‏‏

אל מול האשמות וחששות אלה מיהרו בימין להאשים את השמאל בפרובוקציה ובניסיון לסתימת פיות. כמשקל נגד להפגנות הימין ארגנו תנועות השמאל הפגנה גדולה לתמיכה בממשלה וברבין, תחת הכותרת – "כן לשלום, לא לאלימות". למרבה האירוניה התשובה לסימן השאלה שהציב הימין לכותרת של ההפגנה באה בסופה. יגאל עמיר סטודנט למשפטים חובש כיפה ירה שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין (לפני כמה זמן השתחרר אחיו מהכלא לאחר 16.5 שנים ששהה בו).

ד.

דרך הטשטוש                        לאחר תקופה מדודה של הלם, טשטוש הקשר בין הסתה לאלימות החל לפעול בכמה חזיתות. הנה כמה דוגמאות שנבחרו בפינצטה מתוך אלפי טקסטים "מכחישי קשר":  בתאריך 10.8.05 היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בישיבה של הוועדה לביקורת המדינה, שעסקה בהיעדר פעילות הפרקליטות נגד הסתה וסרבנות, מצהיר: "עד היום איש לא הוכיח שרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, הוא פועל יוצא של ההסתה. הדבר הוודאי הוא שהיה כשל אבטחתי במקום הרצח".

ב- 3/11/08 מגישה "האגודה לזכות הציבור לדעת" תלונה נגד "קול ישראל" בעקבות כך שהתוכנית ‘בחצי היום’ "המשיכה במסע ההסתה נגד המתנחלים וייחדה לכך כמעט כחצי מתוכניתה".

חברי האגודה לזכות הציבור לדעת מלינים על כך ש"בראש מהדורת החדשות ב-12.00 הובאו דבריה של דליה רבין שהתמונות שהיא רואה של מתנחלים המתעללים בפלשתינים והצבא עומד מנגד מזכירים לה את הימים שלפני רצח רבין. בחדשות הובאה הודעת ארגון ‘יש דין’ כי הפיקוח על פסקי דין נגד מתנחלים כושל. הדברים שודרו שוב ושוב למרות שמדובר בארגון לא רשמי , השייך לשמאל הקיצוני . וכן דבריו של פרס נגד המתנחלים.
במהדורה עצמה הובאו דברי הנשיא פרס כדברי המגישה על רקע יום "הזכרון ליום השנה לרצח רבין" שיצא נגד המתנחלים הפועלים נגד הדמוקרטיה.וכו’… דברי הנשיא הובאו ללא כל בקורת או תמיהה, הייתכן כי נשיא המדינה האמור לבטא ממלכתיות, ישתלח בחלק מהציבור? לאחר מכן הובאו דבריה של דליה רבין בישיבת מטה המשטרה שכונסה לרגל יום הזיכרון לרבין, וכמובן המשפט שנבחר הוא דברי ההסתה שלה נגד ציבור המתנחלים. לדליה מותר לומר מה שברצונה , אך לבחור דווקא במשפט ההסתה, האם חוץ מזה לא אמרה כלום… המגישה ליאת רגב חששה כנראה שהציבור לא יבין את ההקשר והקדימה "בעוד יום הזכרון לרבין מתקרב ..העיסוק באכיפת החוק בשטחים רלבנטי מתמיד"… חס וחלילה שהמאזינים ישכחו מי רצח את רבין ומה עלול לקרות שוב".

(דרך אגב, אפשר לראות כאן בנקל את דפוס הפעולה הרלטביסטי של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי").

"את רבין רצח אדם" כותבת אמילי עמרוסי כמה שנים אחר כך (ב-31/10/2011) "לא מגזר או מחנה. מדהים שעדיין צריך לחזור על זה. היה מחנה גדול שהתנגד לו, שכעס עליו, שהאשים אותו בהתנהגות לא אחראית – אם זה לא חלק מהמשחק הדמוקרטי, חבל להמשיך לדבר – אבל היה רק יגאל עמיר אחד, שאיש לא היה שותף לתוכניתו (זולת סוכן ממשלתי שקיבל אישור מלמעלה להמשיך בתרגילי ההסתה שלו). אנפופי ה"הסתה-הסתה" שנשמעים כאן בכל נובמבר לא הופכים את השיח שלנו ליותר דמוקרטי; בכל שנה הם מותחים בדמיונם את כרזת רבין במדי אס.אס, אומרים "הימים האפלים ההם", וסותמים באבן גדולה את היכולת שלי לבקר כל מהלך שמאל משוגע. לפני רצח רבין לא היתה הסתה, אלא מחאה לגיטימית".

(נכון אמילי צודקת, הייתה מחאה לגיטימית. אבל הייתה גם הייתה הסתה).

פליק פלק לאחור            אך מסתבר שכאשר הם מרחיקים עדות, הופכים מתנגדי "ההסתה מובילה למעשי אלימות" למצדדים בה. בערוץ 7 כותב שמעון כהן: "שוב ושוב דורשת ההנהגה בישראל מהרש"פ לקטוע את מסכת ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית, אך מסתבר שאת ההסתה הזו אי אפשר להפסיק"… במאמר אחר הוא מוסיף ומדווח: "נמשכת חדירה של מסרים אסלאמיים רדיקאליים וההתעלמות מעקרונות החינוך לשלום ולסובלנות בתוכניות הלימודים בבתי הספר ברשות הפלסטינית ובמרבית הספרים ממשיכים שלא לאזכר את קיומה של מדינת ישראל– כך מגלים ממצאי מעקב במכון IMPACT-SE לחקר הסובלנות והשלום בחינוך".

(מעניין כמה הרבה מעקרונות החינוך לשלום ולסובלנות יש למשל ב"תורת המלך"? ובישיבות בשטחים ובחינוך הממלכתי דתי? ובמערכת החינוך בישראל בכלל?)

בעקבות רצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר, ראש הממשלה המתכחש לקשר שבין דבריו בכיכר ציון בלילה ההוא לרצח רבין, מצטרף לפתע לקושרי הקשר בין הסתה לפעולה אלימה, ומפנה אצבע מאשימה אל הפלסטינים: "חברה שמתירה הסתה פרועה שכזו, סופה שמביאה לרצח ילדים. עתיד ההתיישבות לא יוכרע בטרור".

אז רגע מר נתניהו, ישנו קשר או אין?

קצת קשה לקבל את ההיגיון הפנימי של מי שגורס שאכן יש קשר (אבל בתנאי שאנחנו מדברים על החברה הפלסטינית) וש"חברה שמתירה הסתה פרועה שכזו, סופה שמביאה לרצח ילדים". אך באותה עת להתכחש בכל תוקף לקשר שבין ההסתה המתקיימת בחברה הישראלית לבין מעשי האלימות על בסיס גזעני ופוליטי המתרחשים בה. כמו במעשי כשפים גלגול העיניים החסוד כלפי פנים הופך לפתע להיות לאצבע מאשימה חדה ונוקבת כלפי הפלסטינים.

יונה אברושמי, זרק רימון על כולם, לצערו נהרג רק אמיל גרינצוויג

ה.

כרוניקה קטנה של קשר בין הסתה לתוצאה אלימה                   למרות שרבין נרצח בשנת 95 אפשר לומר שהשאלה שאנחנו שואלים על הקשר בין הסתה לפעילות אלימה, נבחנה כבר עוד קודם לכן. ראשית כאשר נרצח אמיל גרינצווייג ב-10 בפברואר 1983 בידי יונה אברושמי. ומאז היו כל כך הרבה מקרים שניתן להגדיר אותם כסנונית הראשונה. אבל ישנו מקרה אחד מובהק שנבלע לו בכל אותם אלפי מעשי רשע קטנים וגדולים עד שכמעט ואף אחד לא זוכר אותו. אולי משום שהנרצח היה ערבי.

ארבע שנים לפני רצח רבין, במאי 1991 השתולל בארץ מה שכונה בעיתונים "טרור סכינאי". גל של תקיפות טרור ודקירות סכין, תושבי המדינה היו אחוזי פחד ובהלה מהדקירה הבאה. באותה עת השתחרר בחור צעיר בשם אבי ועקנין משירותו הצבאי כנהג בחיל אוויר והחל לעבוד כאחראי תחזוקה בבית אבות. ועקנין הגדיר את עצמו כ"מחזיק בדעות פוליטיות מתונות יחסית". מה שהקצין את דעותיו היה מות אחיו שנהרג מפליטת כדור של חבר לנגד עיניו. "הלב שלי, שהיה שבור כבר בעקבות פיגועי הטרור הרבים שאירעו במדינה, רוסק לחלוטין לאחר האירוע הזה" סיפר אבי ועקנין לדורון מאירי בראיון שהתפרסם בידיעות אחרונות ביום שני 30.12.1996. "הסתגרתי בבית תקופה ארוכה והייתי בדיכאון נוראי. כל ידיעה על הרוגים יהודים נוספים בפיגועי טרור, רק הגבירה בי את תחושת הזעם והפחד. גם אצלי וגם אצל שאר האזרחים, הייתה תחושה של חוסר אונים, שאפילו ממשלת הליכוד לא הצליחה לחפות עליה (ההדגשה שלי ד. פ.).

ו.

שמעתי שכל אזרח חייב לעשות משהו נגד הטרור, אז רצחתי ערבי                 "יום אחד פתחתי את הרדיו, ואז שמעתי את דברי ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, שכל אחד צריך לעשות משהו נגד הטרור. הייתי כמו רובוט שמחכה לאות כדי לפעול. פירשתי את דבריו כפנייה אישית, ובאותו יום החלטתי שאני רוצח ערבי".

ועקנין ממהר לרכוש אקדח ומתכנן לתפוס ערבי "לירות לו ברגליים, להתעלל בו ולהניח לו להתענות בכאביו. הייתה לי תחושה שאני שליח האומה, שאמור להבהיר לערבים שאנחנו לא פוחדים מהם, ושאין לנו מה להפסיד במאבק מולם. היה לי ברור שאני מבצע מעשה בעל חשיבות עליונה. לא הרגשתי צורך להתייעץ באיש".

ב- 23 במאי הגיע ועקנין מביתו ברמת- גן ל"שוק העבדים" הסמוך, מקום בו התקבצו מדי בוקר עשרות פועלים מהשטחים שהמתינו לעבודות מזדמנות. הוא ניגש אל ג’לאל אבו-זיידה, בן 37, אב לשבעה ילדים מרמאללה והציע לו לסור אל ביתו כדי לצבוע דלת. אבו-זיידה נענה להצעה בשמחה. השניים צעדו יחד במורד הרחוב וניהלו שיחה על "פוליטיקה ויחסי יהודים- ערבים". בשלב מסוים הוביל ועקנין את אבו-זיידה לחורשה סמוכה.

חמש שנים אחר כך בראיון עם דורון מאירי ועקנין נזכר ומתאר מה אירע בחורשה "הפועל הביט בי במבט נדהם, ולפני שהספיק לזוז יריתי בו שלושה כדורים בבטן. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה יריתי באקדח. הדם פרץ מגופו, ולמרות זאת הוא זינק לעברי והחל לחנוק אותי. חששתי שהוא יהרוג אותי, יריתי לו כדור נוסף בראש והוא נפל. באותו רגע נכנסתי לטראומה. השלכתי את האקדח וברחתי".

עוד באותו יום הגיע ועקנין לבית קפה קטן ברמת-גן והתרברב בפני חבריו על המעשה שביצע. מספר ימים לאחר הרצח נעצר ועקנין בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל במשטרה. בתחילה הכחיש ועקנין כל קשר לרצח אך לאחר שהחוקרים הבהירו לו שבידיהם ראיות הקושרות אותו לביצוע המעשה הודה ברצח והוביל את חוקריו למקום המסתור שבו השליך את האקדח. על מעשיו אלה נידון ועקנין למאסר עולם. בגיל 27 לקה ועקנין בכלא במחלת ראש קשה וחשוכת מרפא. "ביצעתי פשע קשה" הוא אומר "בימים ובלילות הארוכים שעוברים עלי בכלא, עולה לי הרבה פעמים המחשבה, שהמחלה בה לקיתי נפלה עלי כעונש משמים, בגלל הפשע המחריד שבצעתי".

חשוב לומר שועקנין הגיע בכלא גם לתובנות מתקנות לגבי המעשה שעשה, ובין הדברים האיומים שהוא מתאר אומר ועקנין גם את הדברים הבאים: "המחשבות על האלמנה ושבעת היתומים אינן מניחות לי. כשאצא מהכלא אלך לבקש מהם סליחה, למרות שברור לי שאין כל סיבה בעולם שימחלו לי. הגעתי למסקנה שחיי אדם הם ערך עליון, ושאין לאף אחד זכות להרוג חפים מפשע. כעת, כשהשלום בפתח, צריך ללמוד לסלוח, אחרת הנקמות ירדפו זו את זו והדם ימשיך לזרום".

אקורד סיום      למרות מחלתו והדברים היפים שאמר בראיון, מגיש אבי ועקנין בשנת 97 ערעור לבג"צ נגד נשיא המדינה ושר המשפטים. ועקנין קבל על כך שאין הנשיא מפחית מעונשו על דרך קציבת עונש המאסר שהוא מרצה לתקופה של 12 עד 15 שנים (וזאת למרות שהנשיא כבר קצב את עונשו ל- 25 שנה) ונגד שר המשפטים על-כך שאין הוא ממליץ בפני נשיא המדינה להפחית את עונשו כאמור. בדין ישבו השופטים חשין בייניש ואריאל. פסק הדין ניתן בתאריך ה-14.12.98. השופטים הוציאו מהעתירה את הנשיא שכבר קצב את העונש, ודחו את העתירה.

ז.

השליח ממנצ’וריה                  בסרט "השליח ממנצ’וריה" (ביים ג’ון פרנקהיימר לפי ספר של ג’ון קונדון), ריימונד שאו (לורנס הארווי), סמל ראשון בכוחות האמריקאיים שלחמו במלחמת קוריאה, נופל בשבי ועובר שטיפת מוח. הוא מתוכנת לפעול כמתנקש במועמד לנשיאות ארצות הברית. מי שזוכר את לורנס הארווי פועל כרובוט לאחר שקיבל את הוראת ההפעלה, לא יכול שלא להיזכר בכך כאשר הוא קורא את דבריו של ועקנין: "יום אחד פתחתי את הרדיו, ואז שמעתי את דברי ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר שכל אחד צריך לעשות משהו נגד הטרור. הייתי כמו רובוט שמחכה לאות כדי לפעול. פירשתי את דבריו כפנייה אישית, ובאותו יום החלטתי שאני רוצח ערבי".

אינני מבקש להכליל, לא לגבי ציבור המתנחלים ולא לגבי ציבור המנהיגים, אך אין לי צל של ספק שישנו קשר בין הסתה לפעולה אלימה. לא תמיד הוא ברור וחד, אבל תמיד הוא שם, אורב במסתרים להוראת הפעלה. הסיסמא יכולה להיות - שמאלני, וירוס, חיידק, סכין בגוף האומה, או סתם דין רודף. אך כל עוד יהיה מי שירצה להפעיל יהיה גם מי שיהיה מוכן לפעולה.

כל עוד יהיו מיכאל בן ארי ומשה פייגלין ודב ליאור, יהיו דרוכים ומוכנים לפקודה גם אבי ועקנין, בן שימול, יונה אברושמי ויגאל עמיר. בתוך חומות גיטו האפרטהייד והפרנויה שהחברה הישראלית הולכת ומקיפה את עצמה בהן לדעת, צומחים וגדלים ומטופחים מאות ואולי אלפי "שליחים ממנצ’וריה" שישובו ויפעלו בבוא היום, כאשר תזדמן להם שעת הכושר. כאשר תגיע מילת ההפעלה הנכונה.

השליח ממנצ'וריה, אם תגיע חמש דקות לאחר תחילת הסרט לא תבין מה קורה

Where are we going?, Walt Whitman

[…] Which way does your beard point tonight?

[…] Will we stroll dreaming of the lostAmericaof love …?

A Supermarket in California, Allen Ginsberg

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, יִצְחָק וִיטְמַן?

לְאָן מַצְבִּיעַ זְקַנְךָ הַלַּיְלָה?

לָמָּה אֵין לְךָ מַדִּים וְרוֹבֶה?

שְׂמֹאל יָמִין וּבֵין כַּוָּנוֹת

תּוֹרִיד כְּבָר אֶת הָרוֹעֶה הָאִידְיוֹט

אֲנַחְנוּ הָיִינו כָּאן קֹדֶם

וְהוּא מְחַבֵּל, לֹא יָדַעְתָּ אֶת זֶה?

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, יִצְחָק וִיטְמַן?

הַסֶּגֶר יוּסַר בְּסוֹף הֶחָג

שֶׁיִּתְפַּגֵּר הַצֹּאן, לְמִי זֶה אִכְפַּת?

זְקֹף תַּ’חָזֶה וְכָל עוֹד בַּלֵּבָב,

סְחַט אֶת הַהֶדֶק לְאַט וּבְרֶגֶשׁ,

הוּא לֹא בֶּן אָדָם, סְתָם עֲרָבִי,

מַה הוּא נִכְנָס לְשֶׁטַח צְבָאִי?

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, יִצְחָק וִיטְמַן?

רוֹעֶה בְּלִי אִישׁוּר זֶה רוֹעֶה מֵת,

אַתָּה יוֹרֶה? אוֹ אוּלַי אַתָּה מִשְׁתַּמֵּט?

סַרְבָנִים וְיוֹרְדִים הֵם נְמוּשׁוֹת,

יְהוּדִים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם

בִּשְׁבִיל פִּסַּת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ לָמוּת אוֹ לִשְׁלֹט.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, יִצְחָק??

אַתָּה מֵגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת עַכְשָׁו

לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?

תִּבְרַח, תִּבְרַח, פַּחְדָן עָלוּב,

לָנוּ יֵשׁ דֶּרֶךְ וְיֵשׁ מַדְרִיךְ,

הַמָּוֶת אוֹתָנוּ לֹא מַפְחִיד,

מָה?! הָרוֹעֶה הַזֶּה עוֹד כָּאן?

אַתָּה מְשׁוֹרֵר בְּלִי חָזוֹן, וִיטְמַן,

אַתָּה לוֹקֶה בְּשִׂנְאָה עַצְמִית.

מוּכָן לְוַתֵּר עַל נַחֲלַת אָבוֹת

רַק בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת

וּכְדֵי לֹא לְגָרֵשׁ כַּפְרִיִּים עֲלוּבִים

אַתָּה מִתְפַּשֵּׁר עַל כָּבוֹד לְאֻמִּי.

תַּגִּיד, אַתָּה בִּכְלָל יְהוּדִי?

תִּרְאוּ, רוֹעֶדֶת לוֹ הַיָּד

צָ’אנְס אַחֲרוֹן, יִצְחָק:

תָּעִיף אֶת הָעֵט וְתִדְּרֹךְ אֶת הַנֶּשֶׁק.

הָרוֹעֶה הַזֶּה מִתְחַנֵּן לְכַּדּוּר,

נַעֲשֶׂה לָנוּ כֶּבֶשׂ עַל הַתַּנּוּר,

שֶׁיַּעֲמֹד בַּמַּחְסוֹם עִם הַצֹּאן כְּמוֹ כֻּלָּם,

מִסְתּוֹבֵב כְּאִלּוּ זֶה הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ

תֵּן לוֹ מַה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ,

בַּסּוֹף תִּשְׁכַּב בַּשָּׂדֶה לְיָדוֹ.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, יִצְחָק וִיטְמַן?

לְאָן מַצְבִּיעַ זְקַנְךָ הַלַּיְלָה?

לָמָּה אֵין לְךָ מַדִּים וְרוֹבֶה?

לִבְכּוֹת עִם הַהוֹלְכִים לְמוֹתָם הוּא רוֹצֶה,

מְשׁוֹרֵר מְטֻמְטָם,

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּוֶת, בַּסּוֹף

הוּא יִמְצָא אֶת זֶה.

*

אַל תִּתְּנוּ יַדְכֶם, בָּנַי,

לְמַסַּע הַפְּרָעוֹת הַזֶּה.

אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם:

סְעוּ לְמָקוֹם אַחֵר.

זֹאת צַוָּאָתִי הַנֶּאֱמֶרֶת בְּדֵעָה צְלוּלָה

מֵעַל דַּפִּים אֵלֶּה:

אוּדִי, נָתָן,

אֲהוּבֵי לִבִּי, אַל תִּתְּנוּ לַשִּׂנְאָה יָד.

מתוך "גדרות", נהר ספרים 2008 (c)

The Mastersons – Birds Fly South

האלבום הזה מסתמן כאחת התגליות היפות של השנה בשבילי. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים וחודש שעבר שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר, ויש רגעי קסם שבהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

שנה שעברה הם היו חלק מלהקת הגיבוי של סטיב ארל וכל ערב לזמן קצר הוא היה עומד בצד ומפנה את הבמה שלו לצמד הזה. הוא כנראה ידע מה הם שווים. עכשיו גם אנחנו.

"Birds Fly South" הוא אלבום חובה לכל חובב אלטרנטיב-פולק-קאנטרי-אמריקנה. כרגע הוא אחד האלבומים היותר מרעננים של 2012 אצלי ואחת המתגליות השנה. אין לי מושג מה קורה בחיים הפרטיים של הזוג הזה, אבל אם הם חיים כמו שהם יוצרים ומבצעים מוזיקה יחד, יהיו להם הרבה שנים מאושרות…

The Mastersons – One Word More

The Mastersons – Birds Fly South

————————————————————————————————-

Simone Felice – Simone Felice

עוד אלבום די טרי, הפעם הוצאת הסולו של סימון פליס, חבר ה-Felice Brothers לשעבר. באלבום הזה לא תמצאו את השירים של ההרכב לשעבר שלו שאוהבים לזמזם או לפעמים נתקעים בראש. האווירה פה היא לגמרי מלנכולית. האלבום עוד לא תפס אותי ממש ואני עוד לא יודע מה אני חושב על ההפקה שלו. יש פה שירים טובים שאולי יכלו להיות טובים יותר בהקלטה שונה.

בגדול זה אלבום די טוב עם אווירה מעט גותית וקודרת ברובו, ואין לי משהו רע ממש להגיד עליו. סימון פליס גם מביא לכאן את כישורי הסיפורים ומעשיות שלו שהכניס כ"כ טוב בעבר לאלבומי ה-Felice Brothers. חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אבל אף אחד מהם עדיין לא נתקע לי בראש באופן מובהק, ושם אולי ההבדל בין אלבום טוב ובסדר גמור לאלבום מצויין שהייתי מרעיף עליו עוד הרבה שבחים.  אז הייתי מסכם את זה באלבום לא רע ששווה לנסות. במיוחד אם יש געגוע לסגנון השקט והסיפורי שסימון היה מביא לאלבומים עם האחים שלו בעבר.

Simone Felice – New York Times

Simone Felice – Courtney Love

———————————————————————————————–

עדכונים ולינקים מהזמן האחרון:

סופר הילדים מוריס סנדק נפטר השבוע בגיל 83. סנדק כתב כמה מהספרים היותר מומלצים לילדים (ומבוגרים כאחד לפעמים), המוכר שבהם הוא כמובן "ארץ יצורי הפרא" (Where The Wild Things Are). לפני שלוש שנים יצא העיבוד הקולנועי ל"יצורי הפרא" בבימויו של ספייק ג’ונז. סרט מצויין לדעתי שמתאים בול לצופים בוגרים שקראו את ספר בצעירותם. אחד העיבודים היותר טובים שעשו לספר ילדים קלאסי.

בנוסף אליו זו הזדמנות להמליץ על הסרט הדוקומנטרי הקצר של ספייק ג’ונז ולאנס בנגס ששמו –

"Tell Them Anything You Want: A Portrait of Maurice Sendak"

 זהו דוקו נפלא על מוריס סנדק ששודר גם בזמנו בערוץ 8 פה בארץ. מומלץ למצוא אותו ולצפות.

האלבום החדש של ניל יאנג וקרייזי הורס מתקרב ובינתיים שוחררו כבר שני שירים ממנו. הראשון "Oh Susannah" והשני הטרי "Jesus’ Chariot" שמוכר יותר בשם "She’ll Be Coming ‘Round the Mountain". אפשר לשמוע פה את השיפוץ המדהים שהם עשו לשירי הפולק האלה בני ה-100 ומשהו שנה, עם הטאץ’ החשמלי והמלוכלך של קרייזי הורס. הכנה טובה לאלבום שיהיה מלא בשיפוצים כאלו לשירים ישנים.

נשארים עם יאנג. טריילר חדש לדוקו המוזיקלי "Neil Young Journeys" של ג’ונתן דמי, העוקב אחרי העבר של ניל יאנג יחד עם קטעי הופעות מהחזרה שלו ל-Massey Hall בסיבוב הסולו בשנה שעברה.

האתר pastemagazine איגד 54 הספדים, קצרים או ארוכים, שכתבו מיטב המוזיקאים לליבון הלם אחרי מותו. מרגש ויפה.

האתר shortlist לעומת זאת מאגד לנו 100 עצות לחיים מהקולנוע עם מגוון דמויות וציטוטים מכל השנים.

ואסיים עם הידיעה שעשתה לי את השבוע החולף – ה-North Mississippi Allstarts מגיעים להופעה ראשונה בישראל ב-10 ביולי, בבארבי, תל אביב. אפשר כבר לרכוש כרטיסים (וגם רצוי). האחים לות’ר וקודי מגיעים יחד עם אלווין יאנגבלד (ינגן במקום הבאסיסט של הלהקה כריס צ’ו). האולסטארס מהלהקות היותר אהובות עלי בשנים האחרונות. לות’ר בפרט הוא מהגיטריסטים היותר טובים כיום בשטח ומתפקד בשנים האחרונות גם כגיטריסט של הבלאק קרואוז. ראיתי אותו איתם כבר 15 פעמים, אבל אף פעם לא תפסתי את ה-Allstars בלייב.

אלבומם האחרון, "Keys To The Kingdom", הופיע אצלי ברשימת אלבומי השנה של 2011 (נכנס למקום העשירי ברשימה). כדאי מאוד להכיר, הם נפלאים בלייב והולכת להיות חגיגה מוזיקלית מלאת חופש, נשמה וזיעה ב-בארבי. תבואו.

הנה דוגמית מהאלבום האחרון, שגם הוא וגם השיר הספציפי הוקדשו לאבא של לות’ר וקודי – ג’ים דיקינסון, המפיק האגדי, שהלך לעולמו לפני 3 שנים. אחריו טיזר לדברים שהם עושים על הבמה…שבוע טוב.

מתוך השיח שמתקיים כאן מאז קיץ 2011, והאמירות שיוצאות מתוך קהילת המחאה בולטות בהעדרן שתי מילים נוכחות-נפקדות.  האחת נוכחת בשתיקה הרועמת שסביבה, השנייה נפקדת יותר ויותר מהישראליות של העשור האחרון (או אולי שני העשורים האחרונים).

האחת עומדת בסופו (או בתחילתו) של כל משפט בעברית, למרות שכל הזמן מתעקשים לנסות לכסות עליה ולהסתיר אותה, והשנייה – פשוט נשכחה בשל חסרונה שעושה שמות בחברה ובשיח.

שתי מילים קטנות ופשוטות לשני מושגים שהאחד מתנפח וגדל, והשני נעלם מחיינו. הניפוח של האחד והחסרון של השני מייצרים את התשתית והסיבה למצב הנורא של החברה והמדינה אליו נחשפנו במלוא סכנתו בקיץ 2011.

האחד – הכיבוש

הכיבוש שהוא נוכח כלל לא נפקד בהווי חיינו והוא זה שעומד מאחורי הכל. הוא הסיבה למה עד היום אין חוקה לישראל, הוא זה שמכרסם בחשיבה ובשיטה הדמוקרטית, הוא החסרון הגדול בקופה הציבורית, זה שמונע העברת כספים לצרכים החברתיים הבוערים (השוואת התנאים בהתנחלויות לתנאים ביישובים רגילים בישראל תחסוך 2.5 מליארד שקלים לקופת המדינה וזה לא כולל הוצאות על צבא, ביטחון ועוד), הוא אחד הגורמים העיקריים לנורמות האלימות שזלגו לצד הזה של הקו הירוק, הוא זה שמרחיק מאיתנו כל נורמליזציה באזור והוא קורע את העם הזה לשניים.

וככל שהמחאה החברתית תדחק אותו החוצה, ככה יצוף ויעלה כל פעם מחדש ויחבל ברצון "לאחד" את כל פלגי העם סביב הרעיון החברתי (אגב, אין דבר לא חברתי יותר מהכיבוש).

והשני – התרבות

התרבות שהולכת ונעלמת מחיינו הציבוריים והרוחניים. החסרון שלה ניכר בשיח הציבורי. הוא זה שמייצר פוליטיקה רדודה וריקה מעקרונות (לבד מהשרדות פוליטית של פוליטיקאים). החוסר בתרבות הופך את החיים של כולנו לאלימים יותר, חסרי תוחלת יותר, וריקים יותר. והנורא מהכל – החסרון בתרבות הופך את יכולת ההשרדות של החברה הזאת באזור שלא רוצה אותה בתוכו – כמעט לבלתי אפשרית.

היתרון האיכותי (שהוא היתרון היחיד שהיה לחברה הישראלית) הולך ונשחק, ניתן לראות איך בקצב מואץ הופכת החברה הישראלית מעם – לאספסוף. ובלי יתרון האיכות היא פשוט תמחק מכאן.

הרס ענף הספרים בארצו של עם הספר, תיאטרון מסחרי שלא מעודד כל שיח ציבורי, במדינתו של העם שבמאים ואנשי תיאטרון מובילים בעולם יצאו מקרבו, הבוז לאינטלקט ולאינטלקטואלים – כל זה קורה רק 64 שנים לאחר הקמת המדינה הזו שהבסיס לה היה תרבות והמובילים שלה היו אנשי תרבות. מדינה שכל החזון הציוני שעמד בבסיסה הובל בידי אינטלקטואלים, אנשי תרבות וסופרים.

מהימים בהם ברנר, עגנון, גנסין, ברל כצנלסון, היו מובילי השיח בישוב העברי, מאז 100,000 איש (מתוך ישוב של פחות מ600,000) הלכו אחרי ארונו של ביאליק, מהתקופה בה הטור השביעי של אלתרמן השפיע על הציבור ועל ההנהגה, הגענו לימים בהם השמות המוזכרים כאן מוכרים אולי כשמות של רחובות.

התחלנו עם הרצל (חוזה המדינה) שהיה עיתונאי ואינטלקטואל, ז’בוטינסקי (ראש האופוזיציה) גם הוא עיתונאי, סופר ומשורר, ויצמן (הנשיא הראשון) שהיה מדען מהולל, ואחריהם אלתרמן וס. יזהר כנותני הטון הפוליטי בזמן הקמת המדינה, ואנחנו מסיימים עם יאיר לפיד.

זו הדרך שעשינו מעם שהיה מוביל התרבות בעולם, מוביל מאבקים חברתיים ושואף לצדק ולשיוויון, למדינה בה הפערים החברתיים הם מהגבוהים בעולם המערבי. זוהי ישראל של 2012 שהעוול, הגזענות והרשע מובילים אותה ואת מנהיגיה, והחברה שלה אלימה, בוטה, עילגת וחסרת תרבות.

בשכונה שלנו, אפילו האדמה חלולה. הרבה דברים מתרחשים תחת רגלינו ואין פוצה פה, איש לא מסגיר את המהלכים בעולם התחתון. רק הצל החולף המתעכב מדי פעם מרמז לאירועים הגדולים שעוד נכונו לנו.

מספרים אצלנו שבחלק מהחורים, באלה כאן ובמקביליהם, בצדו האחר של העולם, ישחילו שרשראות זהב שייתלו את הארץ על ליבו של אלוהים, כעדי, מתנתו של השטן, המולך בשאול. מסתבר שגם הם, בהשראת הבריתות שנכרתו בארצנו,  החליטו לצעוד יחד לקראת עתיד טוב יותר. הם מרגשים שאיחוד הכוחות יאפשר להם לפעול לטובת הכלל ולהגשים סוף, סוף את העתיד שנכון לנו.   

אחרים אומרים שאלה פתחי אוורור למרכז הקניות החדש  שנבנה תחת הקרקע כדי להתחמק מעינם של המשמרים המתעקשים שלא לאפשר להרוס את קולנוע אורות. יכול להיות שבתום הבנייה יעלה ויצוף המרכז בשכונה. זה מסביר , במידה מסוימת את ההזנחה המתמשכת של מרכז אורות למרות שברשות האחראי על השכונות חנויות ומבנים במרכז. יכול להיות שהוא נמנע מטיפוח האזור כדי שלא תיווצר מראית עין של ניגוד אינטרסים

 תוספת קטנה , מעודכנת ובה מידע תמוה ששמעתי בהמתיני לאטובוס . ההמתנות הארוכות הן מקור לא אכזב לאיסוף מידע ולימוד נשמתה  של השכונה. נרמז לי שהסיפור על השטן הוא המצאה זדונית של האופוזיציה והנקבים נועד להשמעת מוסיקה תחתית כהנגדה למוסיקה השמימית.

ובכן, אני מפקפקת בכל השמועות . לי ברור למה נועדו אותם חללים. הדבר עלה בדעתי , עכשיו, בהארה פתאומים; מהנקבים הללו יעלו זירמי מים אדירים המוארים בצבעים שונים כדוגמת המזרקות שפוזרו בכל העיר. זה יהיה מפעל שבו יעלו המים מהדשא במופע גרנדיוזי, מזרקת דשא רחבת היקף. חידוש עולמי.  אורה ושמחה לשכונה.

המזרקה לד הקונסרבטוריון במואר גם כן.  צולם מחלון אטובוס .

כאן אני מביאה וידאו ( מיו טיוב) של אחת המזרקות  בכל תפארתה. . אני חושבת שהיא בשכונה א’, ליד מיכללת שמעון.

7 במאי, מוסקבה.

טקס ההכתרה של ולדימיר פוטין לקדנציה שלישית. הוא החליף בתפקיד את דימיטרי מדבדייב שהחליף את פוטין בתפקיד ראש הממשלה.

בלי להיכנס לפרטי פרטים, התרגיל המסריח של ביבי ומופז מתגמד לעומת המעשה של ההנהגה הרוסית. בדיוק כך חושבים גם רבבות מאזרחי רוסיה שיצאו למחות נגד שלטון היחיד של פוטין. המחאה החלה עוד לפני הבחירות לפרלמנט הרוסי בחודש דצמבר. האופוזיציה הרוסית שבדרך כלל מפולגת בין הקומוניסטים (חוץ פרלמנטריים. אלה שנבחרו לפרלמנט נחשבים לעושי דבר של השלטונות), ליברלים (נמנים איתם גארי קאספרוב, בוריס נמצוב) והלאומניים (חלקם המתון כמו הסופר אדוארד לימונוב קורא לחיזוק הזהות הרוסית במדינה וחלקם מטיפים לשנאת זרים ואנטישמיות) התאחדה למען מטרה אחת – לא לתת לפוטין להכנס לקרמלין בפעם השלישית.

אחרי הבחירות לפרלמנט נערכו הפגנות רבות, שהתחזקו אחרי הבחירות לנשיאות בהן מפלגות האופוזיציה לא הורשו להשתתף, והבחירות עצמן לוו בזיופים מתועדים בעת הצבעה ובעת ספירת הקולות.

אך למרות הכל פוטין הוכרז כמנצח. על כל אלה דיווחתי בעבר.

אירועי המחאה מגיעים בימים אלה לשיא, במקביל לטקסי הכתרה ומצעד הניצחון המסורתי ב – 9 למאי. ב – 6 במאי קיבלה האופוזיציה אישור הפגנת מחאה נגד ההכתרה של פוטין בדרישה לקיים בחירות חוזרות. האישור ניתן ל – 5,000 מפגינים, אך לפי הערכות שונות הגיעו כ – 100,000. האופוזיציה כינתה את ההפגנה – מצעד המיליונים, שבמהרה הפך למצעד הדמים. מאות נעצרו, רבים נפצעו, 3 נהרגו. מאות אלפים מפגינים זה היום הרביעי נגד עריצות, בעד חופש, ודמוקרטיה.

***

אביא כאן בפניכם חלק מהאירועים האחרונים שמסוקרים בעיקר דרך רשתות חברתיות. רוב אתרי החדשות והאקטואליה המזוהים עם האופוזיציה לא פעילים רוב שעות היום, ונמצאים תחת התקפות.

.

6.5.2012 – צעדת המיליונים

.

.

מהבלוגים:

.

לא הייתי מאשים אף אחד מהצדדים שהשתתפו במצעד המיליונים. לא את המשטרה ולא את המפגינים. המארגנים החליטו לעלות את רף המחאה והיס"מ הגיב. אחר כך הכל התדרדר – מכות, דם, רימוני עשן לעבר השוטרים, זריקה של שוטרים למי הנהר של מוסקבה…

מי האשם בזה? השלטון הנוכחי, שעשה צחוק מהכלי העיקרי בניהול דמוקרטי של מדינה – בחירות. קודם פרלמנטריות, אחר כך לנשיאות. אנשים מרגישים מרומים, ונקודת הרתיחה הגיעה אתמול לכיכר בולוטנאיה (כיכר הביצה. בכיכר הזו נערכה הפגנת מחאה ענקית לאחר בחירות לנשיאות בקור של מינוס 20). מישהו קיווה שהתעוררות לבנה של חורף תחלוף ואף טען שהביצה התייבשה. הסתבר שהביצה התייבשה והתלקחה. האם פוטין יצליח לכבות אותה? נחיה ונראה.

.

.

למחאה הזו ישני צבעים – לבן ואדום. אדום, כי אחוז גבוה מהמפגינים מזדהים עם ארגוני שמאל, ולבן זהו צבעם של אלה שלא רוצים לקשר את עצמם לעבר הבולשביסטי של רוסיה. הצבע הלבן אומץ על ידי כל המפגינים בהפגנות החורף המושלג. סרטים לבנים נקשרו על מכוניות, בלונים לבנים הופרכו לאוויר, אווטר של סרט לבן הודבק לפרופילים בפייסבוק. באופן היסטורי קיימת איבה גדולה בין לבנים ואדומים ברוסיה. איבה שהובילה למלחמת אזרחים נוראה, אך כעת שני הצדדים מקווים שטעויות העבר נלמדו ואת דרכה של רוסיה יש לקבוע בצורה דמוקרטית.

.

.

לטענת המפגינים המשטרה הציבה קשיים רבים בדרך, ודרשה לערוך חיפוש גופני על כל אחד מאלה שרצו להגיע אל מתחם ההפגנה. כתוצאה חלק מהמפגינים סטו מהמסלול שאושר אך נתקלו במחסום משטרתי. כשזה קרה המשטרה הכריזה על האירוע כבלתי חוקי בגלל הפרת רישיון הפגנה. חלק מהמפגינים התיישבו על הקרקע והודיעו שלא יזוזו עד שלא יבוטל טקס ההכתרה.

.

.

ואז החלה מהומה

.

.

חלק מהמפגינים עם מסכות על הפנים תקפו שוטרים ,זרקו רימוני עשן והדליקו אבוקות. הנהגת המחאה גינתה אותם, כינתה אותם פרובוקטורים וקראה לציבור להתרחק מהם.

.

.

אלימות השוטרים הפעם הייתה קשה הרבה יותר מבעבר. דובר הממשלה הרוסית אמר כי היה צריך "למרוח את הכבד של המפגינים על האספלט"

.

.

.

.

הסרטון הזה התפרסם לא מזמן וקורא לציבור לאתר את השוטר שמכה אישה בהריון.

.

.

פטרבורג בלי פוטין (עירו של פוטין)

.

בשלב הזה חלק מהמפגינים כבר הגיע למקום ההפגנה, וכשמנהיגי המחאה עלו לבמה הם גילו שהחשמל נותק, ומיד נעצרו בידי המשטרה.

הין העצורים אלכסיי נבלניי, בלוגר חושף שחיתויות שתבע את המושג "מפלגה של גנבים ושקרנים", סרגיי אודלצוב, מנהיג תנועת שמאל חוץ פרלמנטרית, בוריס נמצוב, סגן ראש הממשלה לשעבר, יו"ר תנועת סולידריות הליברלית.

.

.

.

נבלניי נעצר

.

צילומים נוספים חלקם קשים לצפייה ניתן לראות כאן וכאן.

.

***

7.5.2012 -יום ההכתרה

.

.

אחרי לילה של הפגנות קטנות במוקדים שונים בעיר, אנשים חזרו להפגין.

.

.

שוטרים עצרו כל מי שהיה ברשותו סרט לבן או כל מי שלא היתה לו תעודת עיתונאי. נעצרו גם אנשים שישבו לתומם בבית קפה. השוטרים אף גרמו נזק כבד לרכוש

.

.

מעשי אלימות נעשו גם מצד המוחים. כך יעשה למנקה רחובות שהחליט למחוק כרזות "פוטין גנב", "מדינת משטרה" וכדומה.

.

.

עוברות כמה שעות, ושוטרים עוצרים כל מי מדבר בקול מול המצלמות, מחזיק שלט או סרט לבן. ואחר כך מגיע תורם של עיתונאים (מוכר?).

.

.

אנשים מחליטים למחוא כפיים ,לצעוק "כל הכבוד" ולשאת שלטים "פוטין אוהב את כולם". כמובן כל הזמן נשמעות הערות סרקסטיות וקללות לעבר שוטרים.

.

ליל ה 7-8 למאי

מנהיגי המחאה משוחררים בערבות. מעל דפי הבלוגים שלהם הם קוראים לאזרחי רוסיה לצאת ולטייל. בלי שלטים ובלי קריאות, פשוט לטייל בעיר שלהם עד שהשלטון ייפול. מתחילה לרוץ בדיחה: נבלניי הוביל את עמו 40 שנה במוסקבה.

.

.

הוראות לכיוון הצעדה מועברות למוחים למכשירי סמארטפון מהטוויטר של המנהיגים.

בשלב מסוים המשטרה מחליטה לאסור על טיולים ושוב עוצרים כל אחד שיש לו סממנים של מחאה.

.

.

אחד הבלוגרים החליט להראות עד כמה זה מגוחך שעוצרים אנשים על נשיאה של סממנים של מחאה, ויצא לטייל עם צעצוע של רובה אוטומטי . הוא לא נעצר אפילו לבדיקה.

.

9.5.2012

מצעד הנצחון המסורתי בכיכר האדומה. לאזרחים לא נותנים להתקרב לכיכר בגלל החשש ממהומות.

אנשים ישנים לילה שלם תחת גשם שוטף. "טיולי המחאה" נמשכים, איתם גם המעצרים. מארגני המחאה נכלאים ל -15 ימים ומוחלפים על ידי בני ובנות זוגם וחברים אחרים שעד כה היו בצל.

.

.

10.5.2012

המשטרה הפסיקה לבצע מעצרים. אוהלים הוקמו באחד הפארקים המרכזיים של מוסקבה. כפי שזה נראה כרגע המפגינים הכריחו את המשטרה לסגת.

על מה שקורה שם כרגע אפשר לקרוא ולראות כאן

 ***

מה הלאה?

13 למאי יום ראשון הקרוב – סופרים, זמרים, משוררים, אנשי תעשיית הבידור כמעט בהרכב מלא הכריזו על כך שביום הראשון הם "יטיילו" ברחבי מוסקבה וישוחחו עם אזרחים. לפי הערכות שונות ביום ראשון הקרוב גל מחאה נוסף ישטוף את רחובות רוסיה.

חברות וחבררים יקרים, מה שרואים כאן בתמונות זולג לתוך הבתים והרחובות שלנו. המודלים של הקרמלין יותר ממקובלים בקרית הממשלה ובכנסת ישראל בירושלים.

לפני שנהפוך לעוד מחוז של הפוטיניזם מוכרחים להתנגד ולהאבק בליברמניזם כבר עכשיו. בדיוק כפי שנאבקים במוסקבה. אולי לא כל המסרים מחודדים, הפגנה בודדה כנראה לא תשנה הרבה, וחלק מהמארגנים לא תמיד מדברים לעניין, ויהיו גם שלטים עם סיסמאות מטומטמות – אבל אם אתם חיים בתחושה של חוסר אונים מול עריצות השליטים ומול חוסר האכפתיות של הממשלה – אין יותר סיבות לא להגיע. הרוסים הוכיחו שלהפגנה של אנשים עם דעות שונות יש כוח.

ב 12 למאי 2012 נפגשים כדי לא לתת את המדינה לפוטין.

פעם טסתי בטיסה לא ישירה, חמש חניות-ביניים מישראל לאיזה חור בארקנסו, לבקר את ‘יעל הקטנה’, חברת ילדות שקיצרה את השירות הצבאי ועזבה את הארץ לטובת הופָּה-הֵי, לימודי פסיכולוגיה של הילד, שם הרבה יותר קל להתקבל. בעוד המטוס מאבד גובה לקראת נחיתה שישית ואחרונה, תקפה אותי בחילה קשה ונצמדתי להזיה דביקה בה ישבתי במזרחית על עוגת כלה עם סוכריות בצבע כסף וחילקתי כרטיסי חינם למופע הארנבות של דוקטור קספר. הלהקה הייתה אז בשיא נעוריה ובין צליליה זרמה צעירות מָסְפֶּקֶת בכדי לשכנע שכולם ארנבים ושבאמיתי לגמרי, יש מצב להיות הרוס ושמח בו זמנית.

[video]

(איזה קליפ ואיזה טוֹרסוֹ… חובה למעריצים שרופים / בפוטנציאל!)

לקצר שנים לדקות, הביקור הזה נחקק אצלי כחוויה מכוננת. כבר כשיעל החכמה והיפה, בעלת המותן המנצחת באה לקחת אותי משדה התעופה – שמלה אדומה, נצנצים, לִיפּגְלוֹס אפרסק, נשיקות וחיבוקים – זיהיתי במיידי: היא הפכה תוך פחות משנתיים, ממשתמטת גבולית לאישה בשלה בצבא השלום של המתוק. הדהימה אותי הטרנספורמציה והאפשרות הזו להחליף מפרוות סייחה שחורה לפרוות לביאה וורודה. רציתי גם. אבל לא התעניינתי בפסיכולוגיה או בילדים ואוף עם ההשוואות האלו… אבל בכל זאת – חלפו שנים והיום פרופ’ יעל דגן-רובינשטיין (לחלוטין חסרת מותניים אך עתירת בוטוקס במקומות הנכונים), פרסמה לא פחות מאחד עשר ספרים (!) על שפת גוף של ילדים ומשפחות שלמות, בזמן שאני במקביל, הקפדתי למעוד במרבית המהמורות שחיכו לי בדרך. אבל לא מתלוננים, כפי שמנסחת הקלישאה – גם מזה לומדים ובאיחור אלגנטי, זכיתי בעצמי להיות זרוע ארוכה של צְבָא שלום מתוק. פעם בשבוע מתארגנים ועושים את זה. יוצרים אמנות מתוקה, כותבים עליה ספרות זולה, אורזים באריזת מתנה ושולחים למדינות בטעינה שלילית. שיידעו שם, שלא כולם רעים פה.

נרות של אליזבת אוֹשֶה (Elizabeth O’shea)
מתים עליהם בצפון קוריאה.

‘ארוחת בוקר כל היום’ – שלט עץ (עבודה שלי)
נשלח לאפגניסטן לפני כחודש.

נהוג לחשוב שלילות החורף הארוכים גורמים לדיכאון. מסתבר שדווקא הסתיו, בשל הימים ההולכים ומתקצרים המביאים עמם את תוגת הגעגועים לאור ההולך ומתחסר מדכדכים את רוחם של המועדים לכך . תחושה זו משתנה עם היפוך התהליך, כאשר העין, המוח, הלב והגוף כולו, מבחינים ביום המתארך. מעניין שהגוף מגיב להתארכות היום, בשניות בודדות ושמח בחילופין אלה, סופר את הזמן הנוקף עד היות הימים ארוכים. הוא מתכוונן לאביב.

ובבוא האביב יש ופוקד את הגוף, המקווה, דבר מה המתפרע בגעגועים להתקיימות האגדה שנרקמה בימי החורף עד שכמיהה זו מכריע את האני המתעורר ובצער תפרוס עליו רשת קוצים לוכדת או כולאת אותו בתוך בועה שקופה, כאותו מרסל מרסו, ייראו רק תנועותיו, פיו הפעור המתעבה בצעקה או בגיחוך, תנועת ידיו המגששות  את הדרך החוצה אך קולו לא יישמע. מוחו המלבלב נמלא ציוץ ציפורים, גרעיני האור שנזרעים בו מבלבלים עליו את דעתו, גופו המתחמם באור החמה המברכת רוצה דבר מה שאולי קוראים לו אהבה.

כאן נמלא הכותב בכאב ביודעו שהאהבה באביב, כמו הפריחה, לא טובה לכולם. יעידו על כך עיניו הדומעות ועורו ההולך ומתכסה בייסורי איוב. על כן מתכנס הכמהה לאביב מאחורי חלונות מוגפים, מסנן את אוויר הפריחה ושוב נמנע מאהבה ביודעו שהקיץ הממשמש ובא יביא מזור לעורו ונוחם לליבו. אחרי הקיץ יבוא הסתיו.

יכול להיות שהקורא המשכיל יעלה בדעתו שהכותב סובל מדיכאון או מאלרגיה ויקווה שמצבו הנפשי, השברירי יזרז חיבור יצירה רגישה ונוגעת ללב. נקווה שיעמוד לו הכוח לאהוב כי אין כמו שירת האהבה לנפש.  אני מצטרפת לתקווה ומזכירה את מה שכבר נאמר לא פעם; כדי לקבל מהעולם את מה שמבקשים ממנו חייבים להיפתח, רצוי ללוות נכונות זאת בתנועת ידיים נפרסות לרוחב והפניית עיניים לשמים.

ט מה-יתרון, העושה, באשר, הוא עמל. י       ( קוהלת פרק ג)

אני מודה שהמשפט האחרון מעסיק אותי, לאחרונה.

הערות : 1. הרישמוים נעשו בעיפרון 6B על נייר ועובדו במחשב.

            2. אמנם האני עוסקת  ברגש אוטנטי אך קיוויתי להישמע אירונית. אני חוששת שנכשלתי בכך. 

הרישומים. עיפרון 6B על נייר  מעובד במחשב. רשמתי בארומה באוניברסיטה. הי המזג אוויר נפלא

ביום חמישי הקרוב יעלה על מסכי בתי הקולנוע הסרט "הנותנת", פיצ’ר הביכורים של הבימאית והשחקנית הישראלית הגר בן אשר, ולפני שאני מעלה על הדף את הביקורת שכתבתי בזמנו על הסרט ב"גלובס" (כשהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ובו זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר), אני רוצה להקדיש כמה מילים לעניין שאותו אגדיר בפשטות כ’סיבות טובות באמת לצפייה בסרטים’. לא משהו מלומד, אלא יותר מחשבה שהתגבשה עם השנים, ואם להודות על האמת- בעיקר מאז הצפייה ב"הנותנת". כיוון שרק אחרי שצפיתי בסרט נטמעה בי התובנה הזו, שסרטים שחייבים לצפות בהם הם אותם סרטים שחייבים היו להיכתב. סרטים שחייבים היו להיעשות. סרטים שהחמצתם הינה בבחינת החמצה אמיתית. וכזה הוא "הנותנת".

מתוקף תפקידי עד לא מכבר, יצא שבשנים האחרונות צפיתי בלא מעט סרטים. שזה אומר, בגדול, צפייה בעשרות סרטים מדי שנה. אף שהיו ביניהם סרטים משובחים עד מאוד, קשה לי להיזכר בסרט נוסף שהטביע עלי כך את חותמו. אולי כי מעטים הם הסרטים שמאפשרים לך ללמוד על טבע האדם ועל עצמך. סרטים שבהם הדמויות הראשיות, תוך כדי התבוננות בהן, מפעילות בך את הדחף לחפש ולנסות להבין לא רק את נפשן, אלא גם את נפשך שלך. דמויות אשר מעוררות בתוכך את הצורך לנבור ברבדים הנפשיים העמוקים, שמביאות אותך לנסות להבין מה מניע אנשים. אלו פצעים מפעילים אותם. מהיכן האומללות הגדולה. מהו מקור האכזריות האנושית. מהם מקורותיהן של החולשות. ואתה לא יכול שלא לתהות מניין נובע חוסר הסיפוק התמידי של תמר, הדמות הראשית, ומניין נובעת תחושת הבדידות מתחת לשמיכה המשותפת.

לא רק בזמן הצפייה צפות שאלות, כי אם גם בתומה. כמו למשל, מדוע אלו שנכווים מהר, דווקא הם נמשכים אל האש? (אף שזה דווקא ברור למדי). או, למשל, האם בסרטים אנחנו שיפוטיים כלפי הדמויות באותה מידה כמו בחיים? אני נוטה לחשוב שאחד המסרים שבן אשר מבקשת להעביר הוא שמותר (ובמידה רבה גם רצוי) להיות שיפוטיים, אך חלילה לנו מלחדול לנסות להבין. אל לנו לחדול מלשאול, ובה בעת אל לנו לחדול מלהטיל ספק. אבל בהחלט ייתכן שאני טועה בנקודה הזו.

בכל אופן, אני מקווה שעלה בידי לשכנע ללכת לסרט. מעבר לסיבות הטובות שציינתי, אם תבחרו ללכת, מובטחת לכם חוויית צפייה מרתקת בעולם הנסתר, המסתורי, של החיים האמיתיים. ומכיוון שהסרט הוא הרבה יותר מכך, להלן הביקורת כלשונה.

"הנותנת". תסריט ובימוי: הגר בן אשר

"הנותנת" הוא אחד הסרטים האמיצים, המורכבים והאינטליגנטיים שנוצרו בשנים האחרונות. זוהי יצירת מופת נדירה, וככזו, תהילתה תיקצר במרחק של זמן.
גיבורת "הנותנת" היא תמר (הגר בן אשר), אם חד הורית צעירה ויפה, המנהלת משק במושב אפרורי. היא לא האישה היחידה במושב, למרות שהיא האישה היחידה המוצגת על המסך. כל השאר הם ילדים, בעלי חיים, וגברים שעם חלקם היא מנהלת יחסים מעוותים. מחד, אלו יחסים שאין בהם אלא סיפוק צרכים מיניים. מאידך, קיימות ביחסים הללו קנאה ותלות הדדית. המצב משתנה כשווטרינר בשם שי (ישי גולן) נכנס לתמונה. הרומן בינו לבין תמר מתפתח מהר, אך כפי שצפה בתמר העוררות הרגשית, כך היא דועכת. תמר לא מאמינה שאפשר לאהוב אותה באמת, וכששי מביע בפניה את אהבתו, היא מתקשה להאמין לו ולאפשר את ההיתכנות, שכן בעיניי עצמה אין היא ראויה לאהבתו של איש. לכן היא נלחמת בדרך היחידה שהיא יודעת: היא מכאיבה לעצמה, כשהיא בורחת ממנו (ומבנותיה) מבלי לברוח. היא חוזרת למאהביה. הם, המפיצים חום רגעי, הם עוגני הקרבה שלה. היא חוזרת אליהם גם משום שהיא
לא מסוגלת שלא לרצות. לא מסוגלת להגיד "לא". הם לא מפגינים חולשה והיא חלשה מכדי לסרב. בעין מתבוננת זהו חום מלאכותי, אך לא בעיני תמר האומללה, אשר רגילה לשלם את מחיר החסך בקרבה ובקבלה (גם קבלה עצמית), ולמעשה היא אינה מסוגלת להינצל מפני גורלה, אף ששי לכאורה עשוי לשמש עבורה כגלגל הצלה. להבדיל מאותם גברים, שי לא מעוניין בתמר ככלי לסיפוק צרכיו. הוא מבקש אינטימיות. אך גם הוא אינו כפי שנתפש בתחילה.

גם מבחינה אסתטית נעשתה ב"הנותנת" עבודה יוצאת דופן, כאשר האסתטיקה משמשת ככלי עלילתי. הצילומים (שוטים) מרהיבים ביופיים, אך גם מסגירים את העתיד לבוא. תנועת המצלמה המכושפת- מלאכת מחשבת ממש, מבשרת רעות. השימוש בפס קול אף הוא רגיש ומינימליסטי: היכן שרובד מוסר או מתכסה. בשאר הזמן יוצר הטבע את צליליו. בסרט כלולה סצנת מין חושפנית במיוחד, אך להבדיל מסצנות מין בסרטים ישראלים רבים, בהן בולטת הוולגאריות, הסצנה ב"הנותנת" אינטימית ויפה, לטעמי משום שהיא רחוקה מלהראות מושלמת.

.
[video]
.