המפלגות הערביות רגע לפני שקיעתן / סלים בריק

המפלגות הערביות במצוקה: שיעור ההצבעה יורד כל העת, ואילו הן כבר מיצו את הפוטנציאל האלקטוראלי שלהן. המשמעות היא ירידה בכוחן. מדוע זה קורה?

ניתן לראות מספר סיבות לבעייה:
הראשונה – מפלגות אלו מתמקדות בהיבטים דקלרטיביים של זכויות ושיח זכויות, עוסקות בנושאים מעוררי התעניינות תקשורתית במקום בנושאים החשובים למצביעיהם, והמאמץ שלהן מופנה יותר לנוכחות תקשורתית מאשר לעשייה פרלמנטארית מפרכת.
השנייה - מפלגות אלו רחוקות ממה שהן מצהירות. למשל, חד"ש חדלה מזמן מלהיות מפלגה יהודית-ערבית. מ-1992, היא הפכה למפלגה ערבית-יהודית, ולאט אבל בטוח, הפכה למפלגה ערבית דה-פקטו, עם נציג יהודי. רע"ם היא מפלגה מוסלמית הלכה למעשה, מפלגה שאינה דמוקרטית (איסלאמית) ואינה אטרקטיבית. בל"ד הולכת והופכת מפלגה רדיקלית לאומית, תמונת ראי למפלגות הימין היהודיות, על אף השיח הליברלי שהן מנסות לשוות למפלגה, ללא הצלחה.

זה היה על קצה המזלג. אולם יש עוד בעיות בפניהן ניצבות המפלגות האלו: הן לא מצליחות לפרוץ את מצור הדה-לגיטימציה, וגם אינן מחפשות אפיק פעולה יעיל שיחלץ אותן מהמצור. תחת זאת, הן מסתגלות למציאות לא נוחה, הופכת למפלגות לא יעילות, ובמקום לגייס את המצביעים למען שינוי המצב, הן מציגות בפני המצביעים מצגי שווא כאילו הן יעילות ומשיגות הישגים (למשל הטיעון המגוחך כאילו בזכותם התחוללה ההתנתקות. אוי לאותו הישג).

במקביל ישנן בעיות מבניות חמורות מאוד שבגינן הן תתרסקנה בעוד מערכת בחירות אחת (לכל היותר שתיים). תם עידן הקרטל של מפלגות אלה. "חלוקת השלל" הקלאסית של בוחריהן והסתפקות בישיבה פסיבית בכנסת עומדים לעבור מן העולם. המצביע כבר מבין את המצב וזה לא נראה לו הולם את מאוויו. איש לא מבין מדוע המפלגות הללו לא מתאחדות. רוב הציבור הערבי רוצה אחדות כזו, אולם המפלגות לא מוכנות לכך. מדוע? רק משיקולים אישיים תועלתנים של חברי הכנסת.

יתרה מזו, מפלגות אלו כמעט ואינן מעמידות נשים במקומות ריאליים (רק בבל"ד). אין הזרמת דם חדש למפלגות, ואין אפילו רעיונות חדשים, מעבר לכל הקלישאות שלעסנו עד זרא.

לכן, לא פלא שניצני המחאה החלו לצוץ. מפלגה קיקיונית שבעבר קיבלה מספר מאות קולות ולא היוותה איום על המפלגות המבוססות והאוליגרכיוניות, כעת מתחילה לצבור עוצמה. לא בגלל משהו חדשני בה, אלא בעיקר בגלל הסיבות שמניתי לעיל.  המפלגות הערביות משולות למכוניות מקרטעות שאינן מוכנות לתיקונים, ואינן מוכנות שעוד מכוניות ייכנסו למרוץ. זה פשוט פתטי.

מאידך, יהודים רבים חדורי רצון לעשייה יהודית ערבית משותפת, כאלה שרעיון החיים המשתפים והמאבק המשותף בין בני שני העמים על סוגיות משותפות, כמו המאבקים המעמדיים, מצב העובדים, העוני, סדרי הקדימויות וכדומה, קצה נפשם בסטגנציה של חד"ש, שלמרות כל האמפתיה לברית ארוכת השנים בין היהודים לערבים בה, הפכה למפלגת מצג בלבד, ובמצב המסוכן של הקיטוב בין יהודים לערבים בארץ זה קריטי. לכן, אותם אנשים מצאו בדע"ם למשל אכסניה למאווייהם. אולם מבחינת הפוליטיקה המעשית, הרי הם משחיתים קולות שהיו יכולים לחזק את מחנה השלום והקיום המשותף, ובכך הם יורים לעצמם ברגל.

אין ספק שבין מרצ לחד"ש חייבת לקום מפלגה יהודית-ערבית או ערבית-יהודית, שיהיה לה קול צלול  בזכות מאבקים משותפים לא רק למען דו-קיום, אלא בעיקר למען הצלחה משותפת אל מול איומים משותפים, כמו המערכת הקפיטליסטית הדורסנית שמציב הליכוד, הייאוש ו"מלחמת הכול בכול" שמציע הימין מבחינה מדינית, ושקיעת השמאל הקלאסי בשל המשבר החמור שפקד אותו, ובעיקר את מפלגת העבודה מאז רצח רבין, משבר שאינם מצליחים להתאושש ממנו.

בעבר, יהודים התמוגגו מערבים שתקפו את המנהיגות הערבית וכינו אותם "לאומנים". אכן, יש גם לאומנים ביניהם, בדיוק כמו שיש גם לאומנים בקרב המנהיגים היהודים. אולם המרחק מכאן ועד להאשמת המפלגות היהודיות באופן גורף כלאומנים, רב.

מפלגה קטנה כמו דע"ם יכולה בנקל לאתגר את המפלגות הערביות בדיוק משום שהן מקובעות, אנכרוניסטיות ולא עוסקות בסוגיות העיקריות, וודאי לא באמצעים המתוחכמים של הפוליטיקה המעשית. מפלגה קטנה כזו, בהנהגת אישה אמיצה ודעתנית היא ללא ספק אתגר גדול ומרענן. אם במאה ה-21 מנהיגי הערבים בישראל עדיין לא מפנימים את משמעות גיוס הכוח הנשי הצעיר והמהפכני, זו תעודת עניות לפוליטיקה הישנה של המפלגות הערביות.

בעבר יכלו המפלגות הערביות לשסות את עסקניהן בכל כוח שניסה לפרוץ שלא במסגרתם. דיברו גבוהה גבוה על אידיאולוגיה, ולמעשה עסקו בכיסאולוגיה. חילקו מושבים לפי עדות, לפי אינטרסים ובהתאם לעסקאות סמויות מהעין. זה קורה תמיד בפוליטיקה, ולהתכחש לכל זה ולהתהדר באידיאולוגיה רומנטית, זו כבר הגזמה שאינה יכולה להתקבל על הציבור.

בבחירות הקרובות ייתכן כי שלוש המפלגות הללו יעברו את אחזו החסימה (בל"ד תמיד מקבלת גיבוי מהימין שמנסה לשווא לפסול מועמדים שלה, ובכך משרת אותה). בבחירות הקרובות צפוי שרק מחצית מבעלי זכות ההצבעה הערבים ילכו להצביע, כאשר כחמישית מהם יצביעו למפלגות ציוניות. המשמעות היא דלדול מסוכן במשאביהן. בבחירות הבאות הן כנראה יהיו בסכנה אמיתית, אלא אם כן יעשו מהפכה קונספטואלית וארגונית מרחיקת לכת. כמובן, הציפייה למהפכה כה נחוצה היא אפסית, בהתחשב בטיב הנפשות הפועלות והמוטיבציות שלהן. אז למי להצביע במצב בו המפלגות הערביות מוקצות מהפוליטיקה האפקטיבית ומנהיגי מפלגות אלה אינם ששים לבצע רפורמות מהותיות במבנה הפוליטי שלהן?

ממש לא חשוב.

________________________________________________________________

סלים בריק –  מרצה למדעי המדינה וחוקר את הדרוזים בישראל

למאמרים קודמים שלו במחשבה שנייה:

זכויות מותנות בחובות? לא כשזה מדובר בדרוזים.

מפלגת העבודה ומרצ – לאן נעלם הקול הערבי

אין עדיין תגובות

כתיבת תגובה