עביר עראמין נורתה בראשה אבל איש לא ירה בה / נורית אלחנן-פלד

ביום ראשון ה-10 ביולי 2011 ח' בתמוז ניתנה הגושפנקא הממלכתית, החוקית, לספר "תורת המלך". בית המשפט העליון קבע שהילדה עביר עראמין בת ה-10 שנורתה בראשה לפני שלוש שנים בענתא, נפגעה מכדור שיצא מרובה לא ידוע, של חיילים או שוטרים לא ידועים. הקליע שנמצא תחת גופה הקטן לא מצא לו בית ומוטב שיפסיק לחפש.

עביר עראמין

עביר עראמין

במלים אחרות: בית המשפט העליון התיר את דמן של כל הילדות הפלסטיניות ושלח מסר ברור לכל חיילי/שוטרי צבא הכיבוש לישראל – רצח ילדות פלסטיניות קטנות, בעיקר כאלה שקונות סוכריה בקיוסק שליד בית הספר בתשע בבוקר, איננו פשע. איש לא נענש ואיש לא ייענש. טיעוניה של התביעה, כלומר של ההורים, של עדי הראייה, של ארגון יש-דין, של ההוכחות ושל הראיות – לא מצאו להם דרך לאזניהן של השופטות. האם הן גם אימהות?

פסק דין זה הוא שיאו של מסע מתוכנן להפליא ומשומן כראוי להתרת דמם של פלסטינים, שנמשך כבר עשורים רבים בעיתונות, בנאומים הפוליטיים, בספרות ובשירה, בתוכניות הצבאיות, בניסוח הקוד האתי של הצבא ובספרי הלימוד המסבירים שכל טבח שנעשה בפלסטינים מאז 1948 היה בטווח הארוך או הקצר או הבינוני טוב ליהודים, טוב לדמוקרטיה היהודית וטוב לשמירת הרוב היהודי במדינת/ארץ ישראל. מסע זה הגביר את תאוצתו מאז טבח העופרת והזרחן היצוקים בעזה לפני שנתיים. מאז כולם מוצאים צידוקים ונימוקים להרג פלסטינים. קצינם בדימוס קצינים שאינם בדימוס מופיעים בפני תלמידי בית ספר, חניכי מכינות צבאיות או סתם בני אדם שרוצים לישון בשקט, ומסבירים להם שהצבא המוסרי ביותר בעולם לא עושה שום דבר בלי צידוק מוסרי-אתי-ערכי, ועל כן אם נפגעו ילדים פלסטינים תוך כדי מבצע צבאי מוסרי-אתי-מוצדק, מלא ערכים ומלא מוסר להתפוצץ, הרי היה זה הרע במיעוטו, עוול הכרחי, שבבים, כורח המציאות, הכרח בל יגונה. בל יגונה לעולם. כי הרג פלסטינים נעשה תמיד בשם החוק – הבינלאומי או המקומי, או בשם חוקי התורה, בשם הערכים הנשגבים של שמירה על חיי אדם לא פלסטיניים, של מלחמה בטרור, של השגים צבאיים, של עקרון ההרתעה, ומוצדק ומוסבר תמיד במלים שאינן כוללות את הרכיב האנושי. פלסטינים מתים הם יעד, הם מטרה, הם גזרה, הם מבצע, הם פעולה, הם נוהל.

ואכן שופטות בית המשפט העליון – האם הן גם אימהות? – לא גינו את הרצח, לא ביקשו להעניש את החיילים ששלפו רובה מתוך ג'יפ ממוגן וכיוונוהו לערפה של ילדה קטנה שקנתה סוכריה בקיוסק ביד אחת והחזיקה ביד אחותה ביד השנייה, וירו ירייה מדויקת, ירייה שהשאירה יד אחת מורמת, אחוזה בידה של ערין, ואת כל יתר הגוף הקטן שרוע על הדרך המאובקת, השוממה. הן לא גינו את המעשה ולא דרשו להעמיד לאיזה שהוא דין את החיילים או השוטרים (צ.ה.ל מקפיד להדגיש מאז הטבח בכפר קאסם שחיילי מג"ב הם שוטרים ולא חיילים).

הן לא גינו את הרוצחים כפי שלא השתתפו בצער המשפחה. משפחות פלסטיניות אינן יודעות צער, לעולם, ועל כן אין צורך להביע השתתפות בצערן. יש להן יותר מדי ילדים מכדי לחוש צער על אובדנה של אחת.

אשר על כן יש לדרוש מייד את הפסקת ההתעללות ברב אליצור וביתר הרבנים מחברי תורת המלך והמטיפים בשער ובין שורות החיילים, בבתי ספר ובעיתונות להרג ילדים פלסטיניים. ההיטפלות אל הרבנים יכולה חלילה להתפרש כגזענות או כאפליה, שהרי בית המשפט העליון נתן להם הכשר. לא שהם היו זקוקים לו.

וכל מה שנותר לנו – שהיכירוה וכואבים את מותה ואת צער אחיה, אחותה והוריה הוא שהשם ייקום דמה.

___________________________________________________________________

פרופ' נורית אלחנן-פלד – בתו של חה"כ לשעבר מתי פלד, רעייתו של רמי, אמה של סמדר שנרצחה ב- 4.9.97 בפיגוע במדרחוב בירושלים.

הטקסט הזה שנכתב הבוקר נשלח לתפוצת חברי המשפחה. ראינו לנכון להעלות אותו אצלנו.

פירוט פסק הדין: בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק 

כללי

17 תגובות ל “עביר עראמין נורתה בראשה אבל איש לא ירה בה / נורית אלחנן-פלד”

  1. כפי הנראה השופטות חושבות אחרת מהכותבת

    אולי, להם קל יותר להתנתק מדעות פוליטיות ואולי הם כמו הכותבת נגועות בדעות פוליטיות – אבל אחרות משל הכותבת.

  2. על פי דעתה של הכותבת הנכבדת מוטב היה להרשיע משהו בכל מחיר גם אם יש ספק באשמתו.

    עם כל הכבוד (ולמען האמת אין כל כך הרבה במקרה הזה עם כל הכבוד ) פסק דין יפיפה שמאזן בין הרצון למנוע מקרים שכאלה לבין הזכויות של חשודים למשפט הוגן ולזכות החפות.

    וחבל שהנשיאה ביניש לא עושה יותר פסקי דין שכאלה במקום להתעסק בפוליטיקה של מינויי שופטים.

    בעקרון אגב היא דווקא כן מצרה מאד על המוות המיותר (וגם השופטת ארבל) ומסבירה בלשון די ברורה מדוע בית המשפט אינו יכול להיות גם הרשת החוקרת וגם הרשות השופטת והמבצעת ומתרה בריבון שבפעם הבאה יחקור יותר מקרים כאלה.
    מה שלא מבטיח אגב הרשעה בפעם הבאה גם אם יחקרו. ויכול להיות שגם אם כל העובדות וה"אמת" תהנה מונחת לפני בתי המשפט עדיין יהה ספק סביר בקשר לאשמתם של השוטרים. ואיש אבל איש לא טען שהם ירו בכוונה בכדי להרוג את הילדה.

    אבל כמה שאלות לי לכותבת הנכבדת , האם יש מדיניות של צהל ושל המשטרה לירות בילדים קטנים?
    חוץ מזה לא נעים לשאול אבל אולי הגברת תשאל את החברים הפלשתינאים שלה כמה תחקירים מהסוג הזה נעשו ברשות הפלשתינאית לגבי הריגה של ילדים ונערים יהודים?

    והאם לוחמי חופש פלשתינאים שהרגו ילדים יהודים צריכים להתביש בשמם עד שהמסתירים אותו בראשי תיבות או שהם נחשבים לגיבורים בקהילתם?

    והכי שוב למה זורקים אבנים על חילי צהל?

    והכי הכי חשוב. אם החייל שירה חשש מהאבנים שנזרקו עליו באם זה בסדר בעיניך שהוא יהרג בכדי לא לפגוע בילדה בת 10? ברור שעדיף שלא ולא אבל אם הוא צריך לבחור? מה את חושבתש הוא צריך לבחור?

  3. המשפט הראשון בפוסט הוא נעיצת חרב מדויקת בלב העניין.

  4. מצטער לכתוב, אבל חרא של פרים. אם הייתי שומע את הטענה הזו בחו"ל הייתי אומר אנטישמיות, אבל לא, אני מניח שזה לא המקרה. זו דמגוגיה בערך כמו לכתוב "אמא של סמדר שנרצחה". וואלה. ואני אח לאריק שחטף כדור בגב בלבנון. ונכד של ישראל שחטף ברגל בסטלינגרד ואקטואלי יותר מהכל – חבר לצוות של נדב שנהרג במעבר קרני כי צה"ל לא התיר את דמם של הפלשתינאים. כי ברוב המקרים כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע לוחמי צה"ל לקחו ולוקחים סיכונים עצומים ולא פעם שילמו על כך בחייהם. זו עובדה. בדיוק כמו העובדה הגורסת כי היו מקרים שבהם התרחשו טעויות. היו מקרים בהם נעשו שיקולים קרים ורעים ברמה האובייקטיבית שבסופם נהרגו פלשתינאים, שאולי יכלו לחיות היום. בכל שנות המלחמה הבלתי נגמרת הזו נהרגו פחות פלשתינאים מיום אחד של מלחמה לפני שישים שנים וטכנולוגיית המוות היום פי כמה יותר מוצלחת מפעם, אז כנראה שלא מתירים את החיים שלהם כמו שנכתב כאן בלי בושה. הילדה הזו מתה סתם. בדיוק כמו הטענות כאן על התרת דמם של הילדות הפלשתינאיות באשר הן. זו טענת סתם. המציאות אפורה ברוב המקרים ולא צבועה בשחור ולבן. אנחנו רחוקים מלהיות תמיד צודקים, אבל אנחנו בטח שלא תמיד טועים ולא מתירים את "דמם של כל הילדות הפלשתינאיות".

    • מאוד רלוונטי כאן המקרה הנורא של נורית אלחנן-פלד והוא מופיע בפרטים הביוגרפים שבתחתית הפוסט, בדיוק בגלל נושא הפוסט.

      ההתנפלות שלך על העובדה הזו רק מוכיחה עד כמה זה רלוונטי.
      ועד כמה המוח הישראלי מתקשה לעכל את העובדה שאם שכולה שבתה נרצחה בפיגוע יכולה לראות ולהרגיש את הכאב של הורים לילדה פלסטינאית שנרצחה מכדור טועה או לא טועה של צה"ל.

      ואחרי כל זה, הרי כל כך הרבה יותר נוח להתעסק בכל מה שמסביב, כולל כל מיני אמירות כלליות על כמה זה פויה מלחמה, ובלבד שלא לקרוא, להקשיב ולהגיב לנושא עצמו – פסק הדין (אחרי עיוות דין מתמשך) במקרה רצח הילדה עביר עראמין.

      • לגבי מה שנכתב בפוסט – השאלה היא מה בית המשפט צריך לעשות כשיש ספק סביר לגבי האשמה. להרשיע למרות הספק?

        לגבי אם שכולה שבתה נרצחה – לי אין בעיה לעכל את זה שדעתה שונה משלי. 

    • פסק הדין הזה הוא פנינה משפטית ומערכת המשפט נתנה צדק שמעט מקבלים למול עוולות השלטון. הדרישה הזאתש לכל פשע יהה מורשע ולא משנה מה הראיות היא מזעזעת. הנשיאה כאן בפסק דין מנומק ויפה תוך כדי התחשבות בנסיבות מסבירה מדוע יהה קשה להרשיע בנסיבות אלו ולבית המשפט אין יכולת להפך לרשות תבועת ואו חוקרת והוא גם לא צריך להיות כזה. 
      מה גם שמתוך קריאת פסק הדין עולה שגם לגרסת המבקשים? לא ברורה כלל הרשעה של החילים היורים אלא כמובן בבית המשפט של השמאל הסהרורי ששם אין צורך בראיות או במשפט ודי בעבודה שמדובר בחילי צהל ועל כן הם אשמים מיד ולאלתר. 
      אין לי ספק בכאבה של הגברת אלחנן פלד לגבי המקרה הזה אבל יש לי ספק רב בכך שהיא מבינה שגם לי המקרה הזה כואב   לא רק זה אלא שהיא ניכסה לעצמה את הכאב כולו ואת הזכות להחליט למי מותר מה ולמה. העובדה שילדה צעירה נהרגה אינה מוליכה מיד למסקנה שרצחו אותה. ישנן נסיבות שבהן יזכו אתה היורים (לדעתי בכלל אלא אם מראים שהם ירו בה בכוונה תחילה יש להם חסינות מוחלטת אבל זאת בוודאי לא עמדת בית המשפט. )

  5. ראם, תיראה איך אתה נמלט מהמקרה הפרטי (עביר) אל המקרה הכללי (כל הילדות הפלסטיניות). מה לעשות אבל צריך להתמודד באופן פרטי עם המקרה של עביר, למרות שהיו עוד ילדות פלסטיניות שנהרגו, בין בשוגג ובין ברשלנות ובין בכוונת מכוון.
    גם אנה פרנק הייתה ילדה שאנו נעצרים לרגע לתהות על קורות חייה, משום שיש לה שם והדבר מקל עלינו להזדהות עם סיפורה, וזאת למרות שהיו עוד עשרות אלפי ילדות וילדים שהוצפנו בקירות בזמן השואה. גם עביר מקלה עלינו להזדהות. אל תברח מן ההזדהות היא משמרת את האנושיות שלך. ואתה עוד תצטרך אותה (את האנושיות) במדינת ישראל כפי שהיא מצטיירת מהחוקים המבהילים המתקבלים בכנסת חדשות לבקרים (וגם בלילות). כמאמר חז"ל: "במקום שאין אנשים היה איש"…

  6. הרהור בקול רם: למה אמא כזו "שמרגישה….." דווקא מפני אסונה הפרטי,
    האם היא מצאה צורך להגיב  "מתוך הבטן" גם על הרצח באיתמר ?
    או למשל על פגיעותם וסבלם הקשה של ילדיי שדרות כל השנים..אשמח לקבל קישורית !!

    אני חושבת שזה בהחלט נורא שילדים נפגעים ומתים וזה מאוד אנושי ומחמם את הלב שלא שוכחים  שגם בצד השני יש אנשים חיים, משפחות על" תכולתן" אבל איפה "תכולת" משפחותינו המאויימות תדיר ע"י חמאס,  ואלה הנרצחות ?  איפה איזה מאמר
    " איזון ערכי ורגשי " הוא לא מילה גסה !!!

    • באמת תהיתי לאן נעלם ה"איפה הייתם כשגירשו יהודים מגוש קטיף?" או "למה לא שמענו אתכם כשרצחו יהודים באיתמר?"

      עכשיון נרגעתי. לא אלמנה ישראלה. ולא נדם קולה קול ציונית חמה ומחנכת.

    • אין סוחרים בדם. "כי הדם הוא הנפש". אין דם אחד יותר יקר מהדם השני. רצח הוא רצח. אסור לחפש איזון כאשר מדובר בשפיכות דמים. צריך לעשות הכל למנוע שפיכות דמים, וצריך לגנות כל העושה כאלה.

      כאשר מדובר בסבלם של בני אדם חובה על האנשים לחפש כל דרך על מנת להקל. "עזוב תעזוב עמו". אין מקלים על סבל בגרימת סבל נוסף.

      את לא, אבל משהו גרר לתוך הסוגיה גם את "גוש קטיף". כאבתי עם המיועדים לגירוש. לא קל הדבר בעיני לעקור אדם מביתו. כל אהדתי נעלמה כלא הייתה כאשר הפך הטלאי לסמל ההתנגדות. כי שואה היא שואה והייתה אחת ומחובתו של כל אדם למנוע עוד כזאת.

  7. אבא של סמדר להגיב 14/7/11 14:03 ב 14:03

    בעוד הרב ליאור מנסח את דבריו הקשים בבוטות ובגלוי עוטף בג"צ את ניסוחיו המייאשים המבחינים בין דם לדם בלשון מכובסת מנומסת וצוננת – השורה התחתונה – זהה! צדק לא היה כאן! צריך רק לקרוא את פסק הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק כלשונו וכל כולו דבר והיפוכו (לא היתה בו אפילו המלצה להעמיד לדין את מטייחי הראיות) בתי המשפט בישראל ממשיכים להכשיר את שרץ הכיבוש ועוולותיו וידיהם גם כן מגואלות בדם נקיים… כבר ראינו לאורך ההיסטוריה בתי משפט שמכשירים שרצים אפלים, וחוקים אפלים נחקקים בידי אנשים אפלים גם בעצם הימים האלה ממש…
    תהיו ישרים עם עצמכם – האם זו היתה החלטת בית הדין הנכבד אילו היתה הנרצחת ילדה יהודיה??? האם החקירה היתה מטוייחת באותו אופן? אילו הייתה עביר עראמין ילדה יהודיה, סביר להניח שהיינו שומעים כאן זמירות אחרות. -
    המקרה הזה מתווסף לאין ספור מקרים אחרים. מהם עולה בבירור שלעולם לא יעלה על דעתו של איש, אף לא לשנייה אחת, להעמיד מישהו לדין! מה, הם השתגעו? הרי אם היו מעמידים רוצחי ילדים לדין בארץ הזאת מי היה הולך לצבא? יש כאן אינטרס ברור וחד משמעי לטייח, לטשטש ולטאטא את העובדות אל מתחת לשטיח המזוהם של מציאות הכיבוש, לבל יבולע לחיילים האומללים, לבל תיפגע נפשם הרכה של הילדים האלה שלנו, לבל תופרע שיגרת יומם…. שיוכלו כבר בערבו של אותו יום-קרב לבלות בפאב עם חבריהם הצוהלים.
    כי זה דינם של רוצחי ילדים בארץ הלא קדושה שלנו:
    או שהם מתפוצצים עם קרבנותיהם, או שהם ממשיכים ליהנות ממנעמי החיים, כאילו כלום לא קרה – נותר רק לנחש: מי הוא מי… נותר רק לנסות להבין איך נוצר מעגל הדמים האינסופי הזה… נותר רק להצביע על בית המדרש ממנו נובעת הגזענות הממאירה הזאת שהופכת כל מי שאינו בן ברית לתת אדם…. וגם סגנון התגובות הבוטה המרושע המכוער האכזרי והגזעני של חבורת המגיבים כאן – הינו פרי החינוך הזה שינקתם בגן הילדים, בבית הספר ובצבא המוסרי של המדינה הגזענית הזאת שלכם!

    • רמי שלום,

      אני רואה אחרת ממך את התגובות שאני מסכימה איתך – נבזיות, מרושעות ואכזריות. אני חושבת שהפוסט הזה מאיים מאוד על האנשים.
      הטקסט וסיפור האירוע מחרידים מדי. זו הדרך להתגונן – בסיפורי מעשיות ובאמירה הקבועה על גוש קטיף, וילדי שדרות (במקרה דנן לא יכלו לדבר על הרוגי פיגועים אז נטפלו לציון העובדה שבתכם נרצחה בפיגוע) .

      כל כך נורא מה שקורה כאן. כל כך נורא שהגענו למקום בו אין שיח ציבורי והכל הוא רק התלהמות אלימה צעקנית רדודה וחסרת יכולת לראות ולהבין מורכבויות קצת יותר עמוקות מ"איפה היית כשגירשו יהודים מגוש קטיף?"
      ועל מוסר כבר בכלל אין מה לקוות.

    • אבא של סמדר כואב לקרוא את דבריך ובמיוחד כאשר הם באים מלבו של אב ששכל את בתו בפיגוע. אין לי כל כוונה להתעמת עם כאבך.
      בית המשפט אולי נמצא טובל ושרץ בידו. אבל צריך להזהר מלשפוך את התינוק עם המים.
      לבית המשפט בכלל והעליון בפרט אין כל כוח, למעט כוחו של הרצון הטוב של הצדדים לממש את פסיקותיו. יתרה מכך בית המשפט אמור לפעול במסגרת החוק. את החוק לא קובע בית המשפט אלא המחוקק. בהעדר חוקה בישראל בית המשפט העליון מהלך על חבל דק המתוח בין החוק הישראלי ובין חוק המוסר הכללי. אסור למתוח חבל דק זה יתר על המידה פן יפקע. נרצה או לא בית המשפט העליון הוא החציצה האחרונה שעומדת לנו.
      מפאת כאבך לא הוסיף דבר.

      • דרור בל"ד להגיב 16/7/11 0:37 ב 0:37

        פגשתי פנתר שחור
        באמצע משפט בבית הדין הציוני-אשכנזי
        הוא לא חיכה ארבע מאות שנה
        אלא זרק נעל על השופטת הארורה ימ"ש שרצא"י
        (פרפראזה על שירו של מתי שמואלוף – הבעייה האשכנזית, המוקדש לראובן אברג'יל)

        מתוך ידיעה שלא עלתה לאתר הארץ ופורסמה אי שם בעמ' הפנימיים של העיתון המודפס (תומר זרחין, עמ' 8 , 11יולי 2011): "המדינה לא תעמיד לדין את שני שוטרי מגב שנחשדו בהרג הילדה עביר עראמין. שופטי בג"צ קבעו אתמול כי הטיפול בפרשה מראשיתה היה לקוי. עם זאת, בהיעדר חקירה הולמת של האירוע, ההחלטה הסופית שלא להעמיד לדין את השוטרים לא מותירה התערבות בית המשפט
        [...]
        נשיאת בית המשפט העליון, השופטת [הציונית אשכנזית ימ"ש] דורית בייניש, השופטת עדנה ארבל [כנ"ל] והשופטת איילה פרוקצ'יה [כנ"ל] קבעו כי…היום לא ניתן להעמיד לדין את שוטרי מג"ב המעורבים".

        באותו יום מר ונמהר בו הזדעקו הציונים וגרורותיהם בשמאל האשכנזי (יום שחור לדמוקרטיה וכו') נעשה מעשה נבלה חמור אלפי מונים במדינה הציונית שלא עורר את תשומת ליבם של הזועקים. נציגות מערכת המשפט הציוני, אותה נציגות אליה פנו הזועקים לביטול מה שמכונה חוק החרם – קבעו כי רוצחי הילדה עביר עראמין המתנגדים ינקמו דמה ימשיכו להסתובב חופשי. את האחריות לכך הטילו על נציגים אחרים של המשטר הציוני.

        אל מול יללות התן של טליה ששון (מייצגת ה"מדינה" בעתירתה לפסול את תנועת בל"ד ב2003) ושל זהבה גלאון, יש לומר בקול רם וצלול, בטון אגרסיבי ומרוקאי: "או שבגצ יהיה לכולם, או שלא יהיה בגצ". ארורה תהיי, כבוד השופטת בייניש. ביום זה לא נותר אלא לזרוק נעל בפרצופך.

    • סליחה מר אלחנן
      לא נעים לעמת אותך עם עובדות אבל לשאלתך אם הילדה היתה יהודית? אתה משאיר פתוחה את התשובה אבל במקרה של אלי אישה לוחם דובדבן שנהרג בשגגה על ידי לוחמי דובדבן ניתנה החלטה דומה בבג"צ 4550/94 וההורים שמה כזכור שמה עשו סקנדל עד השמים.

      אבל האמת אינה מעניית אותך מה שחשוב לך זה להודיע קבל עם ועדה שחילי צהל רוצחים ילדים קטנים כמעשה של יום יום ומקבלים גיבוי של בית המשפט.
      ואתה גם לא מהסס להשתמש בקורבנך האישי וכאבך האישי לצורך זה ולא משנה כמה "אבא של …." נוספים יהו כאן.
      למרבה הכאב אתה גם צודק בהמון טענות שלך למשל בכך שאנחנו חיים במדינה גזענית וחברה גזענית שגם היא יוצרת את מעגל הדמים הזה. רק בית המשפט העליון והפרקליטות הפלילית אינם הפורום לפתור בעיות שכאלה. ואף מילה
      לאיש אין הזכות לדבר בשמם של המתים ואין לדעת מה היה הסבא של סמדר אומר היום. אבל אפשר לנחש. יש לי די הרבה שעות איתו במיוחד בתקופה של אלטרנטיבה לאחר חורבן של"י. ואפשר לנסות לנחש האם היה בעד לרדוף את חילי צהל כל הדרך עד להאג.

      • אני רוצה לגנות את אסתי סגל שהצטרפה להתלהמותם המבישה וצנזרה את תגובתי בעניינו, ולשבח ולהלל את אסתי סגל על היותה היחידה (!) שהעלתה את נושא רציחתה של עביר עראמין, המתנגדים ינקמו דמה (לא תקווה ולא קללה אלא תחזית סבירה). בעוד מה שמכונה השמאל עוסק אך ורק בעצמו ואך ורק ברדיפתו שלו, מעשה הנבלה שנעשה במדינה הציונית, תחת חותמת של בית המשפט הציוני, לא זכה לשום אזכור שהוא בשום מקום פרט לתגובותיי באתרי שמאל בהם בחרתי להעלות את הנושא.

        למי שלא קרא, הרי דיווח חלק א' של מעשה הנבלה, גם כן מידי נורית אלחנן פלד: "בית המשפט אינו משתתף בצער" (העוקץ)
        http://www.haokets.org/2009/10/15/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A3-%D7%91%D7%A6%D7%A2%D7%A8/
        הגדיל לעשות פרופ' עידן לנדו שצינזר את תגובותיי. הראשונה תחת העילה שתגובתי מתובלת בקללות, ואילו השנייה תחת העילה כי צוטטו דברים של סמי שלום שטרית.

כתיבת תגובה